ב

תהומות העמוקים של האוקיינוס השקט חי "הכתום־המחוספס" (Orange Roughy), דג שבעזרת נקבוביותיו חש רעידות ואדוות במים כדי לאתר מזון וסכנות בחושך המוחלט. את הדג הזה גילו כבר במאה ה־19, אך רק ב־1979 החלו לדוג אותו באופן מסחרי. שלא כמו דגים אחרים שחיים במעמקים, הוא התגלה כערב לחך וקל לתפיסה — 50 טונות בהטלת מכמורת אחת. בשנות השמונים והתשעים תפסו את הכתומים־המחוספסים בהמוניהם, והתוצאה היתה הרסנית: אוכלוסיות הדגים באזורים רבים החלו פשוט לקרוס. הסיבה לכך התבררה רק בדיעבד: הכתום המחוספס ממתין לעתים עד גיל 40 כדי להתחיל להתרבות, והוא חי עד גיל מופלג — 250 שנה. מין שממעט להתרבות ופרטיו חיים מאות שנים לא היה יכול להתמודד עם התאווה והצרכנות האנושיות.

סיפורו של הכתום־המחוספס הפך למשל קודר בספר החדש "The Brilliant Abyss" של הביולוגית הימית הלן סקיילס (Scales), שמוקדש לחיים במעמקי האוקיינוסים: 95% מהמערכות האקולוגיות של כדור הארץ מורכבות מהמעמקים והמים שמעליהם. אזור המים העמוקים מתחיל ממינוס 1,000 מטר, ומנקודה זו ואילך קרני השמש לא מצליחות לחדור ולכן שורר בו חושך נצחי. בעומק 4,000 מטר מתחיל אזור ייחודי המכונה "אזור התהומות" (Abyssal zone, מהמילה הלטינית "בור ללא תחתית"), שמאופיין בטופוגרפיה יוצאת דופן של תעלות, צוקים, רכסים ועמקים, כולל הרי געש שחלק מהם פעילים ופולטים גופרית ובועות מתאן.

ספרה של סקיילס עוסק בסכנות שאורבות לחיים במעמקים בגלל בני האדם, והכתום־המחוספס משמש בו משל שמזהיר מפני מה שעלול לקרות אם נתפוס את מצולות הים והחיים שבהן כמשאב שניתן לנצלו באופן מסחרי, עוד לפני שבכלל נבין מה בדיוק מתרחש בהן.

שוק של טריליון דולר

אמרה מפורסמת של סוכנות החלל נאס"א אומרת שהאנושות יודעת יותר על הירח מאשר על קרקעית האוקיינוס. זו לא הגזמה. על הירח צעדו כבר 12 בני אדם, ושטחו מופה על ידי לוויינים ממרחק של 100 מטר, בעוד באזורים העמוקים ביותר של האוקיינוס היו רק שלושה אנשים וקרקעיתו מופתה ממרחק של 5,000 מטר.

במשך שנים רבות עולם המחקר התבסס על הנחה עיקשת, שלפיה באזור התהומות הלחץ הגדול והחושך הנצחי לא מאפשרים חיים. אין פוטוסינתזה — אין מזון. תפיסה זו השתנתה רק ב־1977, אז התגלו חיים מורכבים של מערכת אקולוגית סבוכה ומרהיבה שניזונה מחלקיקי חומר אורגני שמטפטפים לאיטם למעמקים ומספקים מזון. ב־1984 שני מדענים אמריקאים השתמשו בקופסה קטנה כדי לחלץ בוץ מעומק של 1,500–2,500 מטר וזיהו בתוכו 798 מינים שונים, יותר ממחציתם לא היו מוכרים לאדם. ב־2019 מחקר דומה, שנערך במשך שלוש שנים באוקיינוס השקט, זיהה 347 אלף מינים, חמישית מהם לא היו מוכרים.

לכן, כשמדברים על כרייה בתהומות הים, התמונה שצריכה להצטייר במוחנו היא לא של שטח ריק, חשוך, מלא בוץ עם מעט יצורים מיקרוסקופיים משונים, אלא מקום שבו מתקיימים חיים מורכבים ומופלאים. מלפפוני ים צהובים בהירים עם זנבות, סרטני יטי שנראים כמו לובסטרים לבנים ושעירים, יצורים ספוגיים שנראים כמו כוס חלב קפוא, או הקסנוטורבלה פרופנדה שנראה כמו גרב סגולה שהשליכו אותה לרצפה, בלי מעיים או מערכת עצבים ששייכים לאחד העצים האבולוציוניים הראשונים בכדור הארץ.

כבר משלהי המאה ה־19 נתפסו המצולות כפוטנציאל לכריית משאבים, מה שדחף למאמץ נרחב לחקור את הקרקעית כדי למצות את משאביה. אולם רק כיום אנחנו יודעים להעריך את העושר של אזור התהומות, שגדוש ביסודות אדמה נדירים, חלק מהם בעלי שמות לא מוכרים מאוד: לארביום, אירופיום, איטריום כמו גם אבץ, פלטינה, כסף וזהב. לפי הערכות, רק בגושים הפולימטאליים (המכונים גם נודלות מנגן), יש עתודות נחושת, ניקל, מוליבדן, מנגן ועוד, שיספיקו למאות שנים. עתודות הקובלט, יסוד מתכתי מבוקש, שמצויות בקרקעית הים נאמדות ב־94 אלף טונות — בערך פי 6 מהעתודות הנוכחיות על היבשה. אלו ויסודות אחרים הכרחיים לייצור מגוון רחב של מוצרי צריכה כמו מסכי סמארטפונים, סוללות או מגנטים, ושל טכנולוגיה ירוקה כמו טורבינות רוח ותאים סולאריים.

הבנק העולמי מעריך כי נזדקק ליותר מ־3 מיליארד טונות של מתכות קריטיות כדי לקדם את טכנולוגיות הרוח, השמש והאנרגיה הדרושות להגבלת שינויי האקלים אל מתחת לעלייה של 2 מעלות צלזיוס. המכון לעתיד בר־קיימא מעריך כי בתרחיש שבו הטמפרטורה העולמית תעלה בעוד 1.5 מעלות, הביקוש לקובלט יעמוד על 423% מהרזרבות המוכרות עד 2050, עבור ניקל — 136%, וליתיום — 280%. יש הסכמה כללית על כך שהמתכות והמינרלים הנדירים שנמצאים ביבשה לא יספיקו לצריכה האנושית בעתיד הקרוב.

אם דבר לא ישתנה ואוכלוסיית העולם אכן תצמח בעוד 2 מיליארד איש ב־30 השנה הקרובות, ייווצר לחץ בלתי ניתן לניהול על המשאבים הקיימים על היבשה. זה אומר שחברות כרייה יפתחו מכרות באזורים חדשים ומרוחקים עוד יותר, במקביל לכריתת יערות, עקירת תושבים ילידים, זיהום מוגבר של מי תהום, הטמנת פסולת שנוצרת כדי לעבד את המתכות ופליטת פחמן מוגברת בכל התהליך הזה. על רקע זה כריית משאבים מהאוקיינוסים נתפסת לא רק כשוק ששווה טריליון דולר, אלא ממש כחלק הכרחי להמשך השגשוג האנושי. ובהיעדר פיקוח ממשי כל זה עלול להיגמר בקטסטרופה אקולוגית.

ארה"ב וישראל לא חתמו

רק ב־1982 נחתמה אמנת האו"ם להגנה על חוק המים (UNCLOS) ומתוקפה קמה רשות בינלאומית להסדרת הפעילות בקרקעית הים בשטחים הבינלאומיים (ISA). הרשות פועלת מג'מייקה ותפקידה אינו לעצור מחקר או כרייה במים העמוקים, אלא רק למתן את השפעותיהם השליליות באמצעות מתן רישיונות מדודים. 167 מדינות אשררו את אמנת האו"ם וכפועל יוצא את פעילות הרשות. ארצות הברית היתה ונותרה הסרבנית העיקרית לחתימה בשל התנגדותה לוותר על זכויות עתידיות לכרות משאבים בקרקעית הים, והחשש כי תיחשף לתביעות מצד ארגוני איכות סביבה. גם ישראל לא אשררה את האמנה.

ב־2011, העניקה ISA רישיון ראשון לכרייה מחקרית לחברה הקנדית נאוטיליס, בחסות פפואה גיניאה החדשה, אך היא פשטה את הרגל. לפניה, רק גופים ממשלתיים קיבלו רישיון. בעשור האחרון העניקה ISA כ־30 רישיונות מחקר ל־15 שנה, שמכסים יותר מ־1.3 מיליון קמ"ר של קרקעית באוקיינוס השקט, ההודי והאטלנטי, שליש מתוכם לחברות פרטיות בתמיכת מדינה. ISA מעולם לא דחתה בקשה לרישיון, ועל כל רישיון שהיא מעניקה היא מקבלת מהחברה תשלום של חצי מיליון דולר.

הרישיון מקצה שטחים מוגדרים, והחברות מציגות תוכניות כרייה ממשיות. כך למשל, שלוש חברות סיניות תפסו כ־240 אלף קמ"ר של קרקעות באזור קלריון־קליפרטון (CCZ) שבאוקיינוס השקט, תהום משובצת בסלעים שגודלה כשל אירופה כולה, ונחשבת אחד המצבורים העשירים והיקרים בעולם של מתכות. זו הסיבה שהיא זכתה לכינוי "אל־דורדו". ההערכה היא שה־CCZ מכיל פי 1.2 יותר מנגן, פי 1.8 יותר ניקל ופי 3.4 יותר קובלט מכל המאגרים היבשתיים יחד.

סביב החברות הסיניות תפסו בלוקים של שטחים חברות מצרפת, דרום קוריאה, יפן, רוסיה, בלגיה, גרמניה, סינגפור ובריטניה, ורישיון אחד שבידי קונסורציום של בולגריה, רוסיה, סלובקיה, צ'כיה וקובה. ארצות הברית, שלא אשררה את האמנה ולכן לא יכולה לבקש רישיון, מחזיקה בנציגות דרך הזרוע הבריטית של חברת הנשק לוקהיד מרטין האמריקאית. כולן כבר סוקרות וחופרות במתינות לצורך מחקר, מחזיקות בכלים שמאפשרים הוצאה מסיבית של משאבים, ורק ממתינות שה־ISA ינסח את כללי הכרייה המסחרית. חברה בלגית, אגב, הפילה מכונת כרייה שפיתחה במשקל 25 טונות באפריל האחרון, ואיבדה אותה ככל הנראה לנצח נצחים.

התקווה של החברות היתה כי הרגולציה תאושר כבר ב־2020, אך המגפה בלמה את אישור התקנות בשל הקושי לקיים פגישות. התקנות היו אמורות לכלול שלושה חלקים מהותיים: הבטחה כי לחברה יש הציוד המכני המתאים, הבטחה לצמצום פגיעה אקולוגית ומבנה של חלוקת הרווחים מהמשאבים שייכרו, שמצויים לכאורה בחזקת אף אדם.

חברות הכרייה לוחצות

העיכוב הרגולטורי לא מניח את דעתן של החברות המסחריות, שכבר להוטות לפדות רווחים מהמעמקים, והלובי העצום שפועל בשמן מול המדינות החברות ב־ISA מגביר את הלחץ. בזמן הזה כלל לא מתקיים דיון אם בכלל צריכה להתקיים כרייה במעמקים. מזכ"ל ISA מייקל לודג' הסביר עוד ב־2018 כי זה "חסר טעם או תועלת לנהל ויכוח קיומי אם יש לקיים כרייה במים עמוקים". מבחינתו הדבר הוא בחזקת "מובן מאליו". ההערכות היום הן כי עד 2025 כרייה במים עמוקים תהיה חלק שגרתי מהכלכלה העולמית.

חברות הכרייה ותעשיית הטכנולוגיה, ששרידותן תלויה בהפקת המתכות מהקרקעית, טוענות כי הדיון אינו על השמדת הסביבה, אלא דווקא על הצלתה. "באופן אישי אני מרגיש ממש לא בנוח כשאנשים מתארים אותנו כחברת כרייה של המים העמוקים", אמר מנכ"ל DeepGreen ג'רארד בארון בפנייה למועצת ISA. "אנחנו לא חושבים על עצמנו כפיתוח עסקי כרייה, אנחנו בעסקי המעבר — אנחנו רוצים לעזור לעולם להתרחק מדלקי מאובנים".

בארון דיבר במועצה בשם נאורו, שהיתה בעבר אידיליה טרופית, אך הפכה לשממה אחרי שהופשטה מכל אוצרותיה בכרייה חסרת רסן, וכמוצא אחרון הפכה מקלט מס ומרכז עולמי להלבנת הון. מתן חסות לתאגיד קנדי לכרייה במים העמוקים בתמורה לנתח מההכנסות העתידיות — זו התוכנית האחרונה של המדינה הזעירה להציל את עצמה.

הטענה של בארון מבוססת על ההנחה כי מתכות רבות שייכרו מהקרקעית יימכרו לתעשיות טורבינות הרוח והלוחות הסולאריים, שדורשות שורה של חומרים ומתכות נדירות, המצויים בשפע במצולות. אבל לא רק הן. כל תעשיית הרכבים החשמליים והתוכניות לעבור לאפס פליטות פחמן מבוססות על קובלט.

דיפגרין עצמה טוענת כי "מטרתנו המוצהרת היא לכרות מספיק מלאי מתכת ראשוני למערכת, ואז לצאת מהמכרות בהקדם האפשרי". אך מי מחליט מתי זה מספיק? האם אפשר לסמוך על דיפגרין, שעובדת במרץ כעת על הנפקתה בנאסד"ק, ויהיו לה משקיעים ובעלי מניות שנושפים בעורפה בציפייה לרווחים?

גוגל וסמסונג נגד הכרייה

אי אפשר להמעיט בגודל הקטסטרופה האקולוגית שעלולה להתעורר מתעשיית המעמקים החדשה: הכרייה והשאיבה יימשו לא רק מתכות יקרות ערך, אלא גם תמנונים, כוכבי ים, שושנות ים, סרטנים, תולעים ודובי מים מיקרוסקופיים. כולם מינים בעלי תוחלת חיים ארוכה ואיטית, שתתערער מפיצוצים חוזרים ונשנים. עננת הכרייה שתיווצר במעמקים לא תתפזר משום שאין בהם זרמים, וחי שייתפס בתוכה, ייכלא וייחנק. מינים שמשתמשים באור כדי להתמצא ולתקשר יושתקו. הרעש שייווצר ירחיק כל חי אחר, וכשתשקע העננה, היא תתפזר על קרקעית חשופה שפעם היתה מכוסה ביערות ספוגיים ואלמוגים. החומר שיושלך בחזרה למים יהיה מעורבב ברעלים ויזהם את כל שכבות האוקיינוס ולמרחקים של מאות קילומטרים, מה שצפוי לשבש את דפוסי הנדידה האנכית של לווייתנים ודגי טונה.

וזה לא הכל: הפקת משאבים מהארובות ההידרותרמיות עלולה להביא לדליפת גז מתאן לים או לאטמוספרה ואף לקריסת קרקעית הים, דבר שעלול לחמם את הטמפרטורה האטמוספרית. אלו תוכניות כרייה שמבוססות על מודל "אזורי הקרבה", והכחדה היא בלתי נמנעת.

כל זה אינו הגזמה. הניסוי הגדול ביותר שהתקיים על ההשפעות האפשריות של כרייה במים עמוקים מסחריים נעשה עוד ב־1989 בהיקף של 11 קמ"ר באוקיינוס השקט עם מעין מחרשה ברוחב 8 מטרים. 32 שנה מאוחר יותר, והחריש עדיין נראה לעין ולא תועד שיקום, אף לא של היצורים הקטנים ביותר בסביבה. מטא־אנליזה אחרת שבוצעה ב־2017 מצאה כי באזורים שבהם שאבו את נודלות המנגן, נצפו סימני שיקום ראשונים אחרי שנה, אך חלה ירידה משמעותית וחמורה של מספר המינים החיים באזור. ב־2019 נרשם חילזון מסוג scaly foot gastropod כמין בסכנת הכחדה, וזאת רק בעקבות כרייה במים העמוקים לצורכי מחקר. איפה שהיו בעבר אלפים, כיום קיימים רק בודדים.

הסכנה היא לא רק למתרחש במעמקים. העושר והמגוון של אורגניזמים במים העמוקים תומך בתהליכים של המערכת האקולוגית הדרושים לתפקוד המערכות הטבעיות של כדור הארץ. המים העמוקים ממלאים תפקיד מרכזי בוויסות האקלים: ראשית כי חום האטמוספרה זורם עמוק אל תוך מי האוקיינוס, שמסייעים בכך לווסת את הטמפרטורה על כדור הארץ. ושנית כי הקרקעית היא משאבת פחמן מופלאה — שליש מפליטות הפחמן של האנושות שוקעות במעמקים ומצילות את כדור הארץ מקטסטרופה. ואילו הכרייה עלולה לשחרר חלקים נרחבים מהפחמן הזה בחזרה. מחקר של הארגון נשיונל ג'יאוגרפיק, שפורסם במרץ במגזין "Nature", חישב ומצא כי הטלת מכמורת לקרקעית הים עלולה לשחרר כמות פחמן דו־חמצני בשנה השקולה לזו של כל תעשיית התעופה העולמית כולה.

תיאורים אלו הצליחו לפחות בינתיים לייצר רק מעט לחץ: גוגל, סמסונג, וולבו ו־BMW, כמו גם הנציבות האירופית, הסכימו לאחרונה להתחייב כי לא ישתמשו במינרלים ומתכות שיופקו מהמצולות. שורה של מדענים הציגו גם אסטרטגיות "הפחתה", שנועדו לצמצם את השפעת הכרייה על המגוון הביולוגי ותהליכי המערכת האקולוגית, כמו צמצום מהותי של שטחי הרישיון, השארת חלק מהגושים בקרקע והגנה על פתחי אוורור, ומעל לכל — מימון מחקרים וניטור ארוך טווח של האזורים. אך כל אלו הם מאמצים אחרונים במציאות שבה נראה כאילו יש מומנטום בלתי ניתן לעצירה של תעשייה המגובה בלובי רב־עוצמה, שמדענים לא יכולים להילחם בהם. "גם אם נמצא חדי־קרן החיים על קרקעית הים", אמר דניאל ג'ונס מהמרכז הלאומי לאוקיאנוגרפיה הבריטית, "זה כנראה לא יעצור את הכרייה".

"המעמקים הוא הסְפָר האחרון והעצום שנותר על פני כדור הארץ כדי לנצלו", כותבת סקיילס בספרה. "הסיפור הוא בעצם תמיד אותו הדבר: משאבי טבע הופכים לנדירים, גבולות חדשים נמצאים ומנוצלים עד שגם הם מתרוקנים. כשאחד נסגר הבא נפתח עד שאין עוד לאן ללכת. זהו סיפור של הרס ואובדן, סיפור נואש לתפוס מהר את מה שנשאר. זה תמים להניח שמשהו שונה יתרחש במעמקים".