ערוץ החיים

//

אריאל גרייזס

איזה מסר מפתיע למנהלים בומרים יש ב"אמילי בפריז"?

"אמילי בפריז". בדיוק ההפך מ"השטן לובשת פראדה". צילום: באדיבות Netflix

ערוץ החיים

אריאל גרייזס

צ

עירה אידיאליסטית מקבלת את עבודת חלומותיה, ואז מגלה שיש לה בוסית צמאת־דם וקולגות ממורמרות שיתנכלו לה. ובכל זאת רוחה לא נשברת והיא יוצאת כשידה על העליונה. מה שנשמע כתמצית סרט הקאלט "השטן לובשת פראדה" הוא גם בסיס העלילה של "אמילי בפריז", סדרת הלהיט החדשה של נטפליקס, שעוקבת אחר מעלליה של אמילי, אמריקאית צעירה שנשלחת לפריז מטעם משרד הפרסום שבו היא עובדת, כדי להיות הנציגה שלו שם ולתת את הטייק האמריקאי שלה על קמפיינים של חברות מקומיות.

אף שמדובר בסדרה במשקל נוצה, "אמילי בפריז" מיטיבה לתאר את השינויים שעבר שוק העבודה ב־15 השנה האחרונות. ב"השטן לובשת פראדה", שיצא ב־2006, הגיבורה הצעירה צריכה להתאים את עצמה לעולם שאליו נכנסה ועוברת שינוי דרמטי מצעירה תמימה לשעתוק של הבוסית הקשוחה שלה. אבל ב"אמילי בפריז" קורה בדיוק ההפך — לא רק שאמילי נשארת עדינה, כל אלו שמסביבה נאלצים להשתנות ולהתאים את עצמם, אפילו סילבי, הבוסית הקשוחה.

נהוג ללעוג למוסר העבודה של המילניאלז, לטעון שהם עצלנים, שמתמקדים בתפל ומתנערים מאחריות. אבל אמילי משקפת לצופים את כל מה שרעיל בשיטות העבודה הבומריות, שנגדן יוצא הדור הצעיר: מהדרישה של הקולגות הוותיקים שהיא תעבוד לאט יותר, כדי שלא יידרשו להתייעל בעצמם, ועד הסירוב לאמץ שיטות עבודה חדשות בתואנות שווא שרק מסוות את החשש שלהם להתייתר.

ובעיקר יוצאת "אמילי בפריז" נגד סביבות העבודה הרעילות של הדור הישן, אלה שבהן הבוס ממצב את עצמו כשליט מורם מעם שיש לפחד ממנו, ולא בן אנוש שאמור גם להקשיב ולקבל ביקורת. אם בעבר, כמו שראינו ב"השטן לובשת פראדה", הדור הצעיר היה חייב לאמץ בעצמו את שיגעונות המבוגרים כדי להתקדם בתפקיד, אמילי מראה לנו שהעולם השתנה. היא נמצאת בסביבה רעילה בפני עצמה, אבל מסרבת לכופף את ראשה, מתוך ידיעה שכדי להתקדם בעולם, הבוסית שלה תהיה חייבת להקשיב לה. המילניאלז, מבהירה אמילי, אינם עצלנים, הם פשוט לא מוכנים לאכול בולשיט ומודעים לכוח שיש להם על הבומרים בעידן של מהפכות דיגיטליות.