עדשה רחבה

//

יאיר רוה

איך "משפט השבעה משיקגו" מבהיר שדווקא המפסידים מנצחים?

"משפט השבעה משיקגו". בטווח הרחוק רק הרדיקלים מצליחים לשנות באמת את המערכת. צילום: באדיבות Netflix

עדשה רחבה

יאיר רוה

א

רון סורקין הוא איש של מיינסטרים וממסד, ובכל סרטיו וסדרות הטלוויזיה שלו הציג מציאות שמאמינה בכל לבה שהכל יהיה בסדר ושהשיטה בסופו של דבר תדע לתקן את עצמה. כל הפרעה ושיבוש הם זמניים בלבד, כי השיטה עובדת. לכן מפתיע לגלות שבסרטו החדש, "משפט השבעה משיקגו", המבוסס על אירועים אמיתיים, הוא מאפשר לראשונה לקולות רדיקליים של שיבוש ומרד לחלחל לתוך הנרטיב, ולהציע דווקא אותם כאופציה לתיקון אמיתי.

הסרט מתחיל בקיץ 1968, כשלשיקגו הגיעו כמה קבוצות אקטיביסטים שמאלניות להפגין מול ועידת המפלגה הדמוקרטית על כך שהמועמד לנשיאות יוברט האמפרי לא מתנגד בקול למלחמה בווייטנאם. ההפגנות הידרדרו במהרה להתגוששויות אלימות בין המפגינים לשוטרים וחיילי המשמר הלאומי. שנה לאחר מכן, אחרי שריצ'רד ניקסון הרפובליקני זכה בבחירות, החליט פרקליט המדינה החדש ללמד את האקטיביסטים לקח ולהאשים אותם בקשירת קשר ובהסתה לאלימות במשפט ראווה מוטה ומכור מראש.

זו נקודת ההשקה הראשונה של הסרט עם ההווה: הוא יוצא בשנה שבה אמריקה נשטפת בהפגנות Black Lives Matter, שחלק מהן יוצאות משליטה ומגיעות לעימותים עם שוטרים, שכמו ב־1968 מתנהגים כקלגסי השלטון. השימוש הפוליטי של הממשל בבית המשפט כדי לדכא את זכויות האזרח, גם הוא עשוי להיראות מוכר ולגרום לצופי הסרט להבין עד כמה דומה ממשל טראמפ לממשל ניקסון, באופן שבו הוא עוין את אלה שלא הצביעו עבורו.

שבעה מראשי ההפגנה הועמדו לדין, אבל רק שניים מהם היו באמת על כוונת  השלטון: טום היידן המעונב, שלימים ייהפך לפוליטיקאי, ואבי הופמן ההיפי, ששנה אחרי המשפט כתב את הספר "Steal This Book", שנהפך למדריך פופולרי לאקטיביזם האמריקאי. ובאופן מפתיע עיקר הדרמה בסרט אינה בין שני הנאשמים למערכת החוק, אלא בינם לבין עצמם, אף ששניהם באותו הצד.

השאלה המרכזית שמציג הסרט היא גם השאלה המהותית ביותר שכל תנועה שפועלת להחליף את השלטון הקיים צריכה לשאול את עצמה: מה חשוב יותר — שינוי מתון מתוך המערכת, כלומר זכייה בבחירות, או שינוי עמוק שיכול להיעשות גם מספסלי האופוזיציה ומהרחובות? היידן ראה בזכייה בבחירות ערך עליון, ואילו הופמן, שמעלליו נראו כמו מעשי ליצנות, האמין שברגע שדעת הציבור משתנה, החקיקה כבר תבוא בעקבותיה, ובהמשך גם תוצאות הבחירות.

זה המקום שבו המסקנה שאליה מוביל סורקין מפתיעה: היא מראה שהגישה המהפכנית, זו שרוצה לטלטל את הספינה, היא האפקטיבית יותר. הסרט נראה מסורק ומהוגן כמו היידן, אבל רוחות המהפכה שנושבות בתוכו הן אלה שניסח הופמן, בדיעבד המשפיע שבהם. כדי להשפיע על הפוליטיקה ועל הציבור צריך לצעוק את רעיונות הקצה, שכן רק הם ישנו את המציאות — גם אם זה ייקח שנים וגם אם רק במילימטר. מי ששואף לפעול בתוך המיינסטרים ישאיר את המציאות בדיוק כפי שהיא, על מסלולה הידוע מראש.

ברני סנדרס ורות ביידר גינסבורג הם שתי דוגמאות טובות לכך: עמדות המיעוט המנוסחות היטב של שופטת העליון גינסבורג עזרו לא פעם לשנות את העולם יותר מאשר פסק הדין הרשמי שניתן. למשל, כשבית המשפט התיר לחברת הצמיגים Goodyear להפלות בשכר עובדת לעומת עמיתיה הגברים, עמדת המיעוט שלה היוותה בסיס לשינוי החוק בקונגרס, שמנע אפשרות לאפליה כזאת בעתיד, ולמעשה הפכה את פסק הדין ללא רלוונטי; וב־2016, כשהמועמד לראשות המפלגה הדמוקרטית סנדרס דרש להעניק ביטוח רפואי אוניברסלי, הוא אמנם הפסיד בבחירות, אבל הפך את הרעיון הסופר־רדיקלי במונחים אמריקאיים למשהו בסיסי שדנים בו כיום במצע המפלגה הדמוקרטית.

וכך, המסר העיקרי של סורקין לאמריקה ב"משפט השבעה משיקגו" הוא: יהיה בסדר. גם אם ביידן יפסיד לטראמפ, ההיסטוריה מוכיחה שלעתים דווקא המפסידים מנצחים.