ראסמוס אנקרסן, יו"ר קבוצת ליגת האלופות הדנית מיטיולן, יצא בעשור שעבר לסדרת מסעות בין מדינות שמצטיינות בענפי ספורט ספציפיים, כדי לגלות מהו הסוד שלהן וללמוד מהן. הוא הגיע לקניה כדי לחקור את הצלחת האתלטים שלה בריצות ארוכות; הוא ביקר בברזיל כדי להבין איך מגדלים שם כדורגלנים; הוא טס לרוסיה כדי לחקור מה גרם לעשרות רוסיות צעירות להצטיין בטניס; והוא ביקר בג'מייקה כדי לנסות להבין למה הרצים שם מהירים יותר מאלה שבכל מדינה אחרת.

סדרת המסעות הזו הפכה לספר מרתק, "The Gold Mine Effect", שלווה גם בבלוג. באחת הרשימות שבבלוג אנקרסן סיפר על שיחה שניהל עם סטיבן פרנסיס מג’מייקה — מאמן הספרינטים הטוב בעולם, שחניכיו זכו בעשרות מדליות אולימפיות בריצות 100 מטר, 200 מטר ו־400 מטר. פרנסיס סיפר לאנקרסן על הסוד העיקרי שלו: "אני מתרחק מאתלטים ש'אי אפשר לפספס'".

המספרים גם לא סיפרו את הסיפור המלא של ישראל בזמן הקורונה. במרץ, רגע לפני שפתחו את המשק, התגאו כאן בשיעורי נדבקים ומתים נמוכים מאלה שנרשמו באירופה. ראש הממשלה נתניהו נופף בדירוג שהציגה קרן הון סיכון זניחה מהונג־קונג, שקבעה שישראל היא המדינה שהתמודדה הכי טוב בעולם עם הקורונה. ובסוף מאי, כשהמספרים היו מרוסנים, נתניהו שחרר את הרסן ואמר לישראלים "תעשו חיים".

ההמשך ידוע. שיעור החולים בישראל הוא הגבוה בעולם המערבי, והשישי בגובהו בעולם, עם כמעט 32 חולים לכל אלף נפש (לשם השוואה: בארצות הברית ובברזיל יש כעת 24 חולים לאלף נפש, בספרד 19, באיטליה 6, בניו זילנד 0.4). מספר נספי המגפה בישראל — שימו לב: המספר עצמו, לא שיעורם באוכלוסייה! — גדול יותר מאשר ביפן, אוסטרליה או דרום קוריאה. מתו לנו פי שניים חולים מאשר באוסטריה ופי חמישה יותר מאשר ביוון, מדינות באותו סדר גודל. פי 277 מאשר בטייוואן, שגדולה מאיתנו כפליים וחצי. אנחנו בעיצומה של קטסטרופה בריאותית וכלכלית.

אז למה הממשלה שחררה את הרסן בקלות כזו? אפשר להתווכח אם לעומד בראשה היו שיקולים פוליטיים ופליליים לא ענייניים, אבל זה ויכוח שלא יוכרע בטור ספורט, אלא בבתי המשפט או בוועדת חקירה ממלכתית. מה שבטוח הוא שכשהממשלה החליטה על ביטול הסגר הראשון היא הסתמכה על הצטיינות מוקדמת, ולא בחנה את התהליכים. אם להשתמש במילים של פרנסיס: היא הסתכלה על הביצועים, ולא על הסיפור שמאחוריהם. נתניהו טען שהביצועים האלה נבעו מעבודתו המצוינת, אבל האמת היא שהם נבעו מתנאים התחלתיים טובים: מדינה קטנה, עם היקף נכנסים קטן יחסית, ואוכלוסייה צעירה שמורגלת במצבי חירום.

אנקרסן מסכם: "עלינו להיות ביקורתיים כלפי הצלחותינו בדיוק כשם שאנחנו ביקורתיים כלפי כישלונותינו, ולבחון באופן הוגן אם ההצלחה או הכישלון היו מקריים". זה נכון כפליים בימים שבהם שבים ומשחררים פה את הסגר.