גן עדן

//

רוני דורי

//

צילום: רועי דורי

ילדים בגן יער בשבדיה, מקור ההשראה למודל הישראלי. "כדי לטפח את המוטוריקה, מביאים גרזן וחוטבים עצים"

ביער נרקוד

חינוך בחוץ, חיבור לטבע והרבה קשב לעולם: בחסות הקורונה והבידודים הביתיים, נהפכו הגנים הנודדים לצורת החינוך המדוברת ביותר בישראל

גן עדן

רוני דורי

צילום: רועי דורי

ת

מר שפי, בת חמש וחצי, יודעת להדליק מדורה לבד. הוריה גילו זאת במהלך חודשי הסגר הראשון, כשביקשו להבעיר מדורה בחצר ביתם. "זה משהו שאנחנו עושים מדי פעם, אבל בפעם ההיא זה היה כדי לשמר משהו מסדר היום שלה בגן", מספר אביה, ערן. בימות שגרה, סדר היום הזה נפתח בהכנת "הבית של האש" — העמדת זרדים כך שיהיו מוגנים מפני הרוח. לאחר מכן תמר בודקת את כיוון הרוח ומציתה גפרור, כפי שעשתה עשרות פעמים בעבר, בהשגחת איש צוות. "אנחנו שני מבוגרים ושני אחים גדולים, והיא היתה היחידה שהצליחה להדליק את המדורה מההתחלה ועד הסוף, על כל הפרטים הקטנים", מסכם ערן. תמר יודעת גם לגלף חץ וקשת ולבנות מחסה. את כל המיומנויות האלה רכשה בגן קשת — גן היער הראשון בארץ, שפועל שישה ימים בשבוע בלב חורשה במצפה רמון.

182 ק"מ מצפון לשם, בפארק החורשות בתל אביב, פועלות בשנים האחרונות 5–6 קבוצות של גנים נודדים. אנשי הצוות של הגננת הם ההורים, שמסייעים בגן במשמרות אחת לשבוע או שבועיים, ומספקים את האוכל. הילדים מבלים את זמנם בבניית אוהלי טיפי או קנים, שבהם כל אחד שוכב בתורו; את ימות הקיץ הם עושים ב"שפריצים", מזרקה שאפשר להתרענן בה ואז לברוח לצל ולתפוס משבי רוח מזדמנים. אבל הימים הקסומים באמת, מספרת רויטל (השם המלא שמור במערכת), אמא לילד בן שלוש בגן, הם דווקא אלה שבהם יורד גשם: "פתאום יש שלוליות, הירטבויות ומשחקים בבוץ, שהם מאוד חווייתיים ונחרתים בזיכרון".

ערן ורויטל הם שניים מתוך מאות הורים בישראל שבחרו בחינוך חוץ עבור ילדיהם. את קירות הגן שעליהם מתנוססות תמונות מנוילנות של חצבים ועונות השנה הם החליפו בחצבים ממשיים, בשמש ובאדמה. התפיסה הזו, שנולדה בסקנדינביה בשנות החמישים, צוברת תאוצה בשנים האחרונות בישראל בעצימויות שונות: יש גנים ששוהים בחוץ כמחצית מימות השבוע ואף פחות; יש כאלה שפועלים רק חצי יום כקואופרטיב או כגן מעורבות הורים; ויש צהרונים שנודדים בין גינות בשכונות עירוניות.

חסידי הגישה מצטטים מחקרים שמעידים על תרומתם של יערות למערכת החיסונית של הילדים, ומנגד, על נזקי הזום. כעת, כשהקורונה מזמנת בחינה מחודשת של קונספטים כמו "עבודה במשרד" או "לימוד בכיתה", רבים מהם שואלים בקול רם מדוע, בעצם, לא לפעול להצלת שנת הלימודים הזו — ולהעביר את ילדי הגן, בהדרגה ובאחריות, ללמידה בחוץ.

"מזג אוויר רע? הסברנו להורים שאין דבר כזה. יש רק לבוש רע"

איתן חסיד, שמוביל זה כארבע שנים את גן היער בעמק הצבאים בירושלים, הוא אחת מדמויות המפתח של חינוך החוץ בארץ. הגן שלו מונה 28 ילדים בני 3–6, ופועל כגן עירייה ציבורי. הגן יוצא לשטח ארבעה ימים בשבוע.

חסיד (35), שלמד חינוך אנתרופוסופי והיה גם מחנך כיתה בבית ספר יסודי בנווה אילן, נכנס לתחום ב־2015. "פנתה אליי קבוצה של הורים בחינוך ביתי בבקשה לעשות יום בטבע אחת לשבוע לילדים שלהם", הוא מספר. עד מהרה, נתח ימי החוץ של הגן הלך וגדל, וחסיד קיבל פנייה מקבוצת הורים נוספת, שגובתה במנהל החינוך העירוני, להקים גן יער. כיום הוא כבר מעביר קורסים והשתלמויות בחינוך טבעי ולמידת חוץ, אבל בימים עדיין אפשר למצוא אותו בשטח, מלווה בשני אנשי צוות — כן, בדיוק כמו הסטנדרט בגני עירייה.

חרף הצוות המצומצם, "הבטיחות אצלנו בטופ", הוא מדגיש. "תמיד תהיה גננת אחת, שאנחנו מכנים 'בז', שתימצא בנקודת תצפית; אם הבז רואה משהו מרחוק, היא נותנת קריאה. יש גם 'שועלים', גננים שעוברים בין הילדים ויכולים לראות ולשמוע הכל. וגם הילדים הגדולים של הגן נהיים חלק מהצוות, ויודעים לבוא ולהגיד: 'תראה, גיא עובר את גבול המחנה’".

גן יער בגבעת יערים. “אנשים באים משפלת יהודה, מתל אביב, מנטף. השנה יש רק ילדה אחת מהיישוב". צילום: בתחן נחום, גן יער שומרי הגן, גבעת יערים

סדר היום בשטח, הוא אומר, ברור כמעט כמו בגן "רגיל": יש מפגש, זמן מלאכה, זמן סיפור. ההבדל הוא שבתוכם יש הרבה התבוננות, חופש ולמידה מזדמנת, שמסתייעת ביצירתיות ובכושר אלתור. "אם אנחנו פוגשים קיפוד מת — אז אוקיי, פגשנו קיפוד מת. הילדים מסתקרנים, חווים גם ריח לא נעים, ואז אנחנו שואלים את עצמנו איך להרחיב את החוויה למשהו גדול יותר. אפשר לקחת אצטרובלים וליצור קיפודים, אפשר להמציא סיפור. עם זה שהכל בנוי ומוגדר, תמיד ישנה גמישות".

ומה לגבי הגמישות של ההורים? הם לא מוטרדים, למשל, ממזג אוויר לא נוח?

"יש הורים שמגיעים לא כי הם בעד הרעיון, אלא כי הם מבינים שזה טוב יותר לילד, גם אם זה סותר את הנוחות שלהם. אנחנו מסבירים שילדים חולים מווירוסים, לא מקור, ושאין מזג אוויר רע, יש לבוש רע. אנחנו מבטלים יום שטח אם יש סערה גדולה, אם יש חום של יותר מ־36 מעלות, ואם יש אובך. אנחנו גם מספרים להורים מה אנחנו עושים כשיש 35 מעלות, או סתם גשם ולא סערה, והם מחליטים אם לשלוח".

"הרבה פעמים ההורים, גם כאלה שמאוד מאמינים בדבר, מוצאים את עצמם אומרים, 'מה אני יושב עכשיו מול תנור, בזמן שהילד שלי בקור ובגשם'", מספר ערן שפי, שתמר היא ילדתו השלישית בגן קשת. "בדרך כלל מה שפותר את זה הוא כשהילד חוזר בסוף היום שמח ורוצה לחזור לגן. ההורים עוברים פה התבגרות ולמידה".

אבל בימי תחלואה שכאלה, היתרונות שמציע החוץ מתבלטים בקלות. בגן נופר ובגן אורן, גן טרום־חובה וחובה ממלכתי־דתי ביקנעם, חלק מההורים הודיעו באחרונה שישלחו את ילדיהם לגן רק בימים שבהם יוצאים החוצה. זה הגיוני: ישנן עדויות הולכות ומצטברות לכך שהסיכוי להידבק בקורונה באוויר הפתוח נמוך מאוד, ודאי לעומת חללים סגורים. כל ההורים שעמם שוחחנו דיווחו על פחות היעדרויות מחלה מהגן, ביחס לגנים רגילים.

צילום: בתחן נחום, גן יער שומרי הגן, גבעת יערים

איתן חסיד, גן עמק הצבאים: "התוכניות שלנו גמישות. למשל, קורה שאנחנו פוגשים קיפוד מת. הילדים מסתקרנים, חווים ריח לא נעים, ואנחנו מוצאים דרך להרחיב את החוויה: להמציא סיפור, או ליצור קיפוד מאצטרובלים"

רבקה רנרט, הגננת שהקימה את הגן ביקנעם לפני שמונה שנים, מספרת שכשהחליטה להפוך אותו לגן יער ידעה שעליה לרתום את העירייה, למרות הביורוקרטיה הכרוכה בכך. "היום זה חלק מהכוח של הגן", היא אומרת. המספרים מעידים שהיא צודקת: גן אורן נפתח בעקבות לחץ ההורים לפתוח קבוצת המשך, ושתי הקבוצות יחד מונות 69 ילדים. הגן, שהחל לצאת לחורשה ביערות מנשה אחת לשבוע לפני ארבע שנים, מבלה כיום שלושה ימים בשבוע בחוץ — וככל שזה תלוי ברנרט, שכותבת בימים אלה עבודת תזה על גני יער, היום הרביעי הוא רק שאלה של זמן.

מודל שונה במקצת מציע גן היער של בתחן נחום בגבעת יערים: הגן שלה פועל שלושה ימים בשבוע עד 14:00, ובו מתחנכים עשרה ילדים בני 4–7 מחינוך ביתי, שאליהם מצטרפים אחת לשבוע עוד חמישה ילדים מגנים ציבוריים באזור. “אנשים נוסעים בשביל הגן משפלת יהודה, מתל אביב, מנטף”, מספרת נחום, מחנכת יער ותיקה ב”שומרי הגן” ומלווה תהליכי עומק של חינוך יער. “השנה יש רק ילדה אחת מגבעת יערים”.

"המחיר הוא נמוך יחסית, אבל המעורבות דורשת זמן ומאמץ"

הגנים הנודדים בפארק החורשות זולים ביחס לגנים פרטיים בתל אביב, גם אם משקללים את העובדה שהם פועלים רק עד 14:00. "אנחנו מוציאים כ־1,300 שקל לחודש וזה מכסה הכל", מסבירה רויטל, "אבל יש לחשב גם את המשמרות, את הבישולים, את הישיבות, ואלה דברים שלוקחים זמן. אם מישהו ייכנס לפרויקט כזה רק בגלל עניין של עלויות זה לא יעבוד; צריך לרצות את זה ולהאמין בזה. יש פה עניין של קבוצה ושל הרבה תקשורת". לדבריה, כששמעה על הגן הנודד שפועל כקואופרטיב, היססה: "אמרתי לעצמי שאני לא יודעת אם אני בנויה לקבוצה. אני עצמאית, שיתופי פעולה נראו לי כאב ראש, לא בשבילי. אבל זה נראה לי מגניב ומאוד מתאים לילד שלי. בן זוגי ואני קיבלנו על עצמנו את הפרויקט הזה, ואנחנו מאוד מרוצים".

גם מורן פז, בעלת משרד יחסי ציבור מתל אביב, מדגישה את החשיבות שבחבירה לפרטנרים הנכונים. במקרה שלה, היחסים בין הורי הצהרון הנודד שהקימה לפני שלוש שנים בשכונת מגוריה, יד אליהו, התפתחו לארוחות שישי משותפות וטיולי קמפינג. אבל המוטיבציה הראשונית שלה בכלל היתה להימנע מהצהרון בגן העירייה, בהיבט תזונתי. "זה אוכל נורא שמגיע בחמגשית ובכלים חד־פעמיים", היא אומרת. "מעבר לכך, לא נראה לי הגיוני ש־35 ילדים ישהו בחלל סגור כל כך הרבה שעות, ולא אהבתי את העובדה שהם צופים בטלוויזיה".

אז למה לא להמשיך בגן פרטי? "אנחנו בעד נורמליזציה, שהמסגרת של כולם תהיה מקום שגם הם נמצאים בו, אבל קיווינו לשנות את המקום שבו כולם נמצאים. זו פשרה ממש טובה מבחינתי", אומרת פז, שמדווחת שכבר מאז שנתו השנייה של הפרויקט, נמצאים רוב ילדי גני העירייה בשכונה במסגרת של צהרון נודד. הפעילויות שלהם, לדבריה, משתנות. "הם מקבלים הרבה זמן חוץ שבאג'נדה הוא זמן בטלה, אי־עשייה, ומתוך זה יש המון למידה חברתית, אפילו בהחלטה של 'לאיזו גינה הולכים היום'. לפעמים הם פונים לקשישים בגינות ויש דיונים מעמיקים על מה זו זיקנה".

גן יער נופר ביקנעם עילית. “אם מישהו ייכנס לזה רק בגלל עניין של עלויות, זה לא יעבוד. צריך להאמין בזה". צילום: רבקה רנרט

ואיך "משתלטים" על קבוצה של חמישה-שישה ילדים בסביבה עירונית? "יש לנו חוק של שמירה על קשר עין, בלי הקטע של להרים קול ו'ילדים בואו אליי'", מספרת כנרת מקס, שותפתה של פז לצהרון הנודד. "הם גם יודעים שהם לא ממשיכים להתקדם אם ילד אחד נשאר מאחור. כשמגיעים לגינה, למשל, אחת הפעולות הראשונות שעושים היא שאחד הילדים רץ ומקיף מעגל שהוא בוחר, והילדים מתבוננים בו וככה מסמנים את השטח. הפעולה הזו הופכת להיות סימון השטח והם יודעים שזה הגבול. הם גם אוהבים לדקדק בזה: 'נדבי לא רץ לשם, נדבי רץ עד לכאן'".

לצד החיבור לטבע, הגנים הנודדים מספקים תנועה שחוסכת מהילדים את השלכותיה של ישיבה ממושכת, ובהן השמנת יתר וסוכרת. חסיד מוסיף ששיטת החינוך הזו גם מספקת פרספקטיבה חדשה על ילדים שמתמודדים עם בעיות קשב וריכוז. “בשנה הראשונה שלנו בעמק הצבאים היו לנו ילדים עם חוסר שקט עמוק, עם המון רעש בתוכם”, הוא מספר. “אחד מהם לא הצליח לשבת אפילו לרגע. יום אחד ראינו מרחוק צבי, ופתאום הילד ירד למנח של צייד מתחת לעשבים והתגנב אליו כמו פומה. הסתכלנו ואמרנו ‘וואו, תראו כמה הוא מרוכז’. במשך חמש דקות הוא עקב אחרי הצבי עד שהוא הגיע די קרוב אליו, עשה רעש, והצבי ברח. קלטנו משהו מאוד ייחודי שיש בו.

“מאותו יום, ברגע ששמענו צליל של ציפור והבחנתי שהוא מוסח, אפילו הייתי מפסיק מפגש בוקר. לא אמרתי לילדים שזה בשבילו, אלא רק הזמנתי אותם לעצום עיניים, ‘בואו נקשיב, נצביע על המקום שממנו שומעים ציפור’, ואז בשקט הולכים להביט בה. הוא עצמו השתפר בזה מאוד, והרבה פעמים הצליח להגיע ולראות איזו ציפור זו. לאט־לאט הוא התחיל לתת שמות לכל דבר ולהבחין בין צלילים. והדבר הזה עזר להשקיט משהו בתוכו, מבעיות קשב וריכוז זה נהיה הפוך, יתרונות קשב וריכוז”.

"להורים שלום. היום קטפנו תפוחים וצלינו אותם במדורה"

מקורם של גני היער, כאמור, הוא ארצות סקנדינביה, ושם תפוצתם גבוהה בהרבה. גן כזה פועל, למשל, באלמהולט (Älmhult), שבדיה, שרבים מ־9,000 תושביה הגיעו אליה במסגרת רילוקיישן של איקאה למטה החברה השוכן בה. "אני אוהבת את כל מה שבני מזהה ביער בזכות הגן", אומרת לי דריה, אמו של לנון בן ה־5 שמכירה את גני היער ממולדתה גרמניה, שם פועלים כ־450 מהם. "בהתחלה לנון מאוד חשש ללכת ביער או לטפס על עצים, והיום הוא מלא ביטחון ומבלה ביער גם בחושך, לאחר שהשמש שוקעת. זה ממש מרגש אותי, כי הוא ביישן וחששן, אז עבורו זה צעד בכיוון טוב".

גני יער זוכים לנוכחות מרשימה במיוחד גם בדנמרק הסמוכה. בימים אלה של מגפת הקורונה, הדנים מעודדים את כל מוסדות החינוך לשהות בחוץ ככל הניתן. גם למי שחי בסביבה עירונית עומדת האפשרות לשלוח את ילדו לגן יער: דיוויד ז'אנו מווסטרבְּרוֹ, אחת השכונות התוססות של קופנהגן, מספר לי על הגן של בנו ויטו, שאליו הוא נוסע באוטובוס מדי בוקר, שבועיים רצופים בכל חודש.

אחד מגני היער הוותיקים בדנמרק, בגלאדסַקְסֵה (Gladsaxe) הסמוכה לקופנהגן, הוקם ב־1969 כגן הורים. בסוף החודש שעבר יצאה קבוצת בני ה־3 שלו לקטיף תפוחים, שבסיומו צלו את השלל במדורה שהקימו. "הילדים היו מאוד סבלניים, אבל לקראת הסוף כבר חשו ברגליהם", נכתב בפוסט שלווה בתמונות פסטורליות בעמוד הפייסבוק של הגן. "דיברנו על כללי הישיבה מסביב לאש, וכולם האזינו בתשומת לב לסיפור בזמן שהתפוחים נצלו".

בעיני מנהלת הגן, קארינה בק, החולשת על 42 ילדים בני 3–5, התועלת המרכזית של חינוך החוץ היא פיזית — הילדים חופשיים לזוז, לרוץ ולטפס. "אנחנו פתוחים מדי יום בשעות 7:00–17:00 ויוצאים ליער ב־9:00, אז אנחנו חייבים לספק פעילויות גם בפנים", היא כמעט מתנצלת כשהיא מספרת שמבנה הגן שופץ לאחרונה, והתחדש בשלל צעצועים. כשאני שואלת מהם שורשיה התרבותיים של התופעה, היא עונה בפשטות, "אנו הסקנדינבים אוהבים לשהות בחוץ".

שני שביט, המקדמת את גישת החינוך הדני בארץ ומנהלת את קבוצת הפייסבוק “החינוך הדני — הסודות לגידול ילדים מאושרים”, מסבירה שטבע וחופש הם מרכיבים מרכזיים בתרבות הדנית. “טבע הוא חלק מהתרבות ומנושאי הלמידה שם, ולא רק בקטע של עונות השנה וצמחים”, היא אומרת. “בחינוך חוץ, הטבע מאפשר ללמידה להיות חווייתית מאוד, ‘בואו נעשה את זה ולא נדבר על זה’. ביקרתי בגן יער שבו, כדי לטפח את המוטוריקה, הביאו גרזן וחטבו עצים”.

"אמרו לי, 'מי תבוא להכשרה באוהל?'. מאז כבר באו 400"

רון מלצר (36), מי שהקים את גן קשת במצפה רמון, שנחשב כיום גן היער הראשון בארץ, וכיום מנהל את מרכז ההדרכה "גני יער" שייסד עם תמר רייס, סבור כי חינוך החוץ התפתח במדינות קרות "פשוט כי הם הבינו שאם הם לא יצאו כשמזג האוויר לא טוב, אז הם לא יצאו אף פעם".

מלצר עצמו הגיע לתחום בעקבות משבר נפשי. "בגיל 19 התחילו לי חרדות, הייתי בחוסר תפקוד, ויצאתי למסע ריפוי של שבע שנים, שבמהלכן התהוותה אצלי ההבנה שלטבע יש השפעה מאוד גדולה על נפש האדם". כשחי במשך חודשיים וחצי במערה בכפר בדרום ספרד, "בלי מים זורמים אבל עם הרבה מרחב טבעי מסביבי, הרגשתי לראשונה בבית". כשחזר ארצה עבר לגור באוהל בכליל, עבד בחקלאות והתחיל ללמוד ב"שומרי הגן", ארגון וקהילה ללימוד של חיים בחיבור לטבע.

"בהמשך עברתי למצפה רמון והתחלתי לעבוד כגנן משלים", הוא מספר. "היה לי ברור שאני רוצה לייצר את החיבור הזה לעוד אנשים, שזה יכול להשפיע לטובה על כולם, אבל לא הצלחתי להביא את הפשטות הזו למבנה של הגן. התחלתי להוציא את הילדים לטיולים, והבנתי שבכל רובד של התפתחות — פיזית, יצירתית, קוגנטיבית, רגשית — זה בדיוק מה שהילדים זקוקים לו.

ערן שפי, אב לתלמידה בגן יער: "הרבה פעמים הורים אומרים, 'מה אני יושב עכשיו מול תנור בזמן שהילד שלי בקור ובגשם'. בדרך כלל מה שפותר את זה הוא שהילד חוזר בסוף היום שמח ורוצה לחזור לגן"

"אז עוד לא ידעתי שזו תנועה עולמית, הייתי בטוח שאני ממציא משהו. התחלתי לעניין בזה את ההורים, ואחרי חצי שנה הם ביקשו ממני להישאר כמנהל גן. זה היה גן של משרד החינוך אז ב־2011 התחלתי את התהליך לאט־לאט, הוא הפך לגן ניסויי בסוף 2012, ושם התחיל תהליך של להתמקצע בפדגוגיה, לעלות מיום אחד לשניים, לשלושה, לחמישה. ב־2014 הגן סיים את הניסוי בהצלחה והתקבל כמודל להפצה של משרד החינוך". והוא גם זיכה את מלצר בפרס קרן רקנאטי ליזמות בחינוך ל־2016.

עם הפרס, הגיעה גם תשומת לב תקשורתית. "פתאום קיבלנו עשרות פניות ביום מהורים, קהילות וגננות. הבנו שקיים צורך, ומשם זה התחיל להיבנות. היום גננות של משרד החינוך באות עם אוהל להכשרה של שלושה ימים ביער. בהתחלה אמרו לי 'מה, מי תבוא, בלי מקלחות, בלי שירותים'. אמרתי, 'יש 40 אלף גננות במשרד החינוך, אני צריך רק 25 גננות כדי למלא השתלמות'. בסוף נרשמו 120 גננות ואז הבנו שיש שם עניין. מאז יותר מ־400 גננות עברו את ההכשרה שלנו, וכיום ישנן 70 גננות שעושות איתנו קורס מתקדמים. תהליך מוצלח מבחינתנו הוא שגננת מגיעה בהתחלה בחשש ולפעמים בחוסר רצון, ואז כשהיא מתנסה, היא מתחילה להרגיש שיותר נעים לה ביום הזה בחוץ, כי הילדים יותר רגועים".

"אם יוצאים רק לשעתיים בשבוע, כבר עדיף לא לצאת"

ובכל זאת, למרות הביקוש ותשומת הלב המתעוררת, הגנים הנודדים מצויים בתחתית שרשרת המזון של חינוך החוץ, אומר עופר ישראלי — מי שייסד את ארגון "שומרי הגן" בשנת 2000 וליווה גם את הקמת בית ספר היער הראשון, שקם השנה ביער אל־רום שבצפון הגולן. "יש מעט מאוד גני יער שפועלים כגני מועצה בארץ, כי המערכת מקשה בכל דרך אפשרית", אומר ישראלי. "גני יער פרטיים יש עשרות או מאות, אבל בואי נשים את הדברים על השולחן, המונח 'חינוך יער' נהיה מאוד סקסי ויש זילות שלו. כשגננת מוציאה את הילדים לשעתיים בשבוע, פעם פשוט קראו לזה טיול; היום, אם היא עשתה השתלמות של שלוש שעות, היא קוראת לזה גן יער. אין לזה שום תקן".

ומה תו התקן שלך?

"מבחינתי, מינימום של יומיים־שלושה בחוץ. השהייה בחוץ היא לא סתם, השימוש במילה 'טבע' היא לא כמטאפורה. טבע הוא ישות שעושה עבודה, והקונספט של גני היער הוא שהמורה נמצא הרבה פחות בתור 'מורה', כי העולם נמצא שם וצריך רק לתווך אותו. הילדים משתמשים בכל מה שיש מסביב כדי לקבל את השיעורים שיש לעולם לתת.

"כדי שזה יקרה, הרצף חשוב, כמות השעות חשובה. מתחת למינימום מסוים, ואני אומר את זה מניסיון של 25 שנה, זה פשוט לא תופס. אם הילדים יוצאים החוצה לשתי שעות לימודים בשבוע, עדיף כבר שזה לא יקרה, כי חצי מהזמן הולך על להתניע מחדש את התהליך. זה לא רק חסר ערך לחלוטין, אלא עלול ממש לחסום את הרצון לצאת החוצה, כי הם לא עוברים את הגבול של להירגע לתוך זה.

"בגן יער אתה פוגש את השעמום: אתה מפסיק להישען על דברים שאתה רגיל אליהם מהבית, צעצועים ומשחקים, ומגלה שבעצם אין לך מה לעשות. ואחרי שאתה מתחרפן קצת, אתה הופך מילד פלסטיק לילד יער. בפרפראזה על שופנהאואר, אנחנו לוקחים ילדים נורמליים והופכים אותם לשפויים".