קינן אדמסקי מקווה שעם פתיחת המסגרות הקשרים שהתרופפו ישוקמו, אבל יש מי שחוששים מנזקים ארוכי טווח. "המון חודשים הילדים לא נמצאים באינטראקציה, וזה דבר שלדעתי ישפיע על הדור הזה עוד שנים קדימה", אומר נועם אוז, יועץ השקעות משהם, אב לגיא (14, כיתה ט') ועדי (12, כיתה ז'). "שניהם בקושי יוצאים מהבית, בקושי פוגשים חברים, הם בודדים. אנחנו מנסים לשכנע שייפגשו, שיעשו פעילות גופנית, אפילו אימצנו כלב, אבל קשה להוציא אותם מהמסכים, הם מפתחים איזו אפתיות לסביבה, לתקשורת, אפילו בתוך המשפחה. וכיוון שהתרגלו למצב קשה לשים לב לכל זה. הם לא מתלוננים, והם לא יכולים לראות את זה ואת הנזק שזה עושה, את זה שאין להם כבר צורך לצאת החוצה. כמו במשל על הצפרדע שמתבשלת במים, הם מתרגלים לאט־לאט ולא שמים לב, אבל כהורה אתה יודע שצריך תקשורת פנים אל פנים, מגע, חיוך".

לחלק מהחסרים האלה, הוא מסביר, בית הספר סיפק מענה, ולכן הוא זועם על כך שבתי הספר לא נפתחים, שאין שום ניסיון למצוא מתווה שיהיה גם בטוח אבל גם יוציא את הילדים מהבית, למפגשים עם מורים וחברים. "אם הכוללים חוזרים לפעילות, אין שום סיבה שבתי ספר לא יפעלו. חייבים לייצר אינטראקציה פיזית כלשהי, לא לוותר לגמרי על הגעה לבית הספר. אי אפשר להשאיר ילדים כל כך הרבה זמן בלי אינטראקציה עם חברים ומורים, הם צריכים לצאת מהמסכים ומהאפתיות, להיטען באנרגיות. אנחנו מייצרים פה דור של ילדים עם ניתוק חברתי, ואם בשנה הקרובה זה לא ישתנה תהיה פגיעה לטווח ארוך בכישורים החברתיים ובצורך וברצון לפגוש בני אדם. הממשלה חייבת להסתכל על התמונה הרחבה, לסגור בתי ספר רק במקומות שבהם יש התפרצות של תחלואה, את האחרים לפתוח, גם אם בקפסולות או רק חלק מהימים, אולי לעשות מפגשים אישיים עם תלמידים, משהו שיביא אותם לבית הספר. זה הרבה יותר חשוב מעוד שיעור בהיסטוריה או תנ"ך, שיישארו שייכים".

"שזה לא יהיה הכל או כלום"

מי שמרגישים זאת אולי יותר מכולם הם כאמור ילדים שהתחילו מסגרת חדשה — ותלמידי י"ב שזו שנת הלימודים האחרונה שלהם. "יש בגרויות, אז כמובן שהשנה הזאת חשובה בהיבט הלימודי, אבל בהיבט החברתי היא חשובה לי הרבה יותר. בשביל מה אתה בא לבית הספר? לראות חברים. אני אסתכל אחורה ואזכור שיעור תנ"ך? לא, אני אזכור את החוויה של הלימודים בכיתה", אומרת גלי שוסטר (17, כיתה י"ב) ממושב תלמי יפה. היא גם מתארת "חיים שנעצרו" — טיולים שביטלו, שיעורי נהיגה שנקטעו, מסע לפולין שלא יצא לפועל, מיונים לשנות שירות או לצה"ל שנפגעו, ו"אין שום תכנון לנשף סיום", והלימודים לקראת הבגרויות "קשים מאוד דרך הזום, את לא באמת בתוך זה".

שוסטר מתייחסת גם לקושי שחווים תלמידים מבית ספר אזוריים. היא יכולה לפגוש רק חברים מהמושב שלה, אבל "עם חברים שגרים ביישובים אחרים לא יצא לי לדבר, זה מאוד מרחיק. אתמול מישהו שגר במושב אחר אמר לי שהוא מרגיש ממש לבד". כך, בשנת הלימודים האחרונה שלה היא "לא מרגישה חלק מכיתה ולא משכבה. זה כאילו אני סטודנטית אבל בתיכון. כל חיי החברה של י"ב מתפספסים. עכשיו אני רוצה לעשות שנת שירות כדי להשלים את החסך החברתי, להחזיר משהו שהקורונה לקחה לי. בינתיים, אני חושבת שצריך למצוא דרך שכן נגיע לבית הספר, למשל לחלק לקבוצות יותר קטנות, העיקר שנבוא".

גם אלון ברק (15, כיתה י') ממצפה עדי משוכנע שתיתכן תוכנית שתאפשר לו להגיע לבית הספר. "זה לא הכל או כלום, הייתי מצפה לאיזשהם פתרונות חכמים", הוא אומר. "כששמעתי שנחזור רק בינואר התבאסתי ממש. אני מניח שאסתגל לזה, אבל אני רוצה איזושהי שגרה במקום המצב הנוכחי, של שגרה שבורה, והייתי שמח לראות אנשים מעבר לבני המשפחה שלי ולחזור ליהנות מדברים שנהניתי מהם קודם".

הזווית הפסיכולוגית

גם בריאות הנפש חשובה

רחל גיא

בתחילת המגפה דיברתי עם ילד בן 9. אמרתי לו: "אנחנו במצב הזוי", והוא שאל למה. השבתי: "אין בתי ספר, אנחנו נפגשים עם אנשים דרך הזום, מסתובבים עם מסכות", והוא אמר: "זה לא הזוי. זה הדבר ההגיוני לעשות כשיש מגפה". לילדים ובני נוער יש כישורי הסתגלות גבוהים, והם מבינים שהמצב כרגע הוא קיצוני ומחייב שינויים באורחות החיים. עם זאת, לצד השמירה על בריאות הגוף צריך לשמור גם על בריאות הנפש שלהם, ולהבין איך להקל עליהם לשאת משא משולש שהם סוחבים כבר חודשים.

ראשית, הם חשופים למשבר שמשנה סדרי עולם ושמציב בפני כלל האנושות אתגרים חסרי תקדים. שנית, הם חשים היטב את הקשיים בסביבתם, את ההתמודדות של הוריהם עם מצוקות בריאותיות, כלכליות ורגשיות. ומעבר לכל זה, הילדים עצמם מתמודדים עם צרכים לימודיים, חברתיים ורגשיים שלא מקבלים מענה מספק. כשלהורים יש התמודדויות משלהם, הם מתקשים יותר להיות עוגן יציב ומגונן. וכשבתי הספר סגורים, אין מענה משלים מדמויות חינוכיות וטיפוליות. דרך הזום למורים קשה לזהות סימני מצוקה, ובלי לראות אי אפשר לעזור. וכשהלימודים מתקיימים רק בזום, ומפגשים עם חברים מצומצמים או נעדרים לגמרי, גם בני גילם לא יכולים להיות כתובת להקלה ותמיכה.

ילדים חזקים חברתית מצליחים לשמר קשרים מסוימים גם בתקופה הזאת, אבל גם הם נפגעים: הם נשארים עם מספר חברים מצומצם, ללא תקשורת עם ילדים שונים מהם שהם פוגשים בבית הספר, שונים בטמפרמנט ובמגדר, בתחומי העניין ובמעמד החברתי וכו'. זה מקשה עליהם לפתח את הכישורים החברתיים שלהם.

לצדם יש ילדים שרק הגיעו למסגרת חדשה או ילדים מופנמים שלא פגשו אחרים כבר חודשים. כשבית הספר פועל מפגשים מתרחשים באופן טבעי, קל יותר ליזום או להצטרף לאינטראקציה חברתית. בלי בתי ספר במשך חודשים, חלק מהם חווים בדידות קשה.

רוב הילדים מתקשים לומר "קשה לי, אני בודד, אני מפחד"; המצוקה מתבטאת בדרכים אחרות. פסיכולוגים בארץ ובעולם, גם במסגרת מחקרים מסודרים, כבר רואים את הפגיעה. רואים עוד ועוד ילדים שהיו שמחים, פעילים ומתפקדים מתכנסים במרחב המצומצם של הבית, לא יוצאים, פונים לאוכל כדי למלא את הריק, השעמום, הבדידות והפחדים, מתמכרים למסכים, מפתחים חרדות או תסמיני דיכאון. גם אצל מי שפוגש חברים, שכביכול הכל נראה אצלו בסדר, אפשר לעתים לזהות שינויים התנהגותיים קטנים — עצבנות מוגברת, חוסר חשק, הפרעה בדפוסי השינה או בהרגלי האכילה, קושי ליזום פעילויות שבעבר נהנו מהן. חלק מהילדים מבלים שעות רבות לבד בבית, וחלק מהם מפחדים מהמצב הזה, או למשל נחשפים בו לתכנים שאינם תואמים את הגיל שלהם. ובתוך כל זה, עוד מצפים מהם ללמוד בזום ולפתח משמעת עצמית, זו מעמסה רגשית נוספת.

כך קורה שבחודשים האחרונים היכולות החברתיות והלימודיות של הילדים נשחקות, ובחלק מהמקרים מדובר בפגיעה קשה בהתפתחות. עלול להיות מסובך לשקם את הכישורים האלה. וכשהכישורים נפגעים, יש לזה השלכות ברורות על תחושת הערך העצמי והמסוגלות, על הביטחון, על האפשרות להרגיש יכול לשלוט בחיים שלך. אלה קשיים שקיימים בכל גיל, אך חמורים במיוחד בגיל ההתבגרות, ולכן לנערות ונערים יש צורך גדול בחברת בני גילם. האינטראקציות איתם מאפשרות להם לעבד את מה שהם חווים, לווסת את הרגשות, לבסס זהות עצמאית ונפרדת מההורים. זה גיל שעלול להיות פגיע, סוער ומבלבל, והערעור בשלב הזה הוא מסוכן.

לכן בתוך הצורך לשמור על הילדים, המשפחות, המורים וכלל הציבור מקורונה, רשויות המדינה מחויבות לשמור גם על הבריאות הנפשית של התלמידים, למצוא איזון בין הצרכים השונים כדי למזער את הנזקים. לשם כך, חשוב ליצור לילדים תנאים למפגשים עם בני גילם וגם עם דמויות חינוכיות וטיפוליות. אי אפשר להפיל את האחריות הזאת על ההורים, ודאי שלא על הילדים.

רחל גיא היא פסיכולוגית קלינית, המטפלת גם בילדים ומתבגרים