ה

הצפות בגרמניה, בלגיה והולנד, שנכון לאמצע השבוע גרמו למותם של כמעט 200 בני אדם ולנזקים בשווי 4.5 מיליארדי יורו, הציפו גם את הדיון על סכנות משבר האקלים. אבל פרופ' הנס פון שטוירך (Hans von Storch) כלל לא בטוח שמשבר האקלים קשור לאסון הנוכחי. והוא מבין לא מעט במשבר האקלים: פרופ' שטוירך (71), שגדל בהמבורג, הוא מומחה בינלאומי בתחום, איש המכון המטאורולוגי של אוניברסיטת המבורג, ששימש בעבר גם עורך ראשי של האנציקלופדיה למדעי האקלים של אוניברסיטת אוקספורד.

גרמניה היא אחת המדינות עם התשתיות המפותחות בעולם, איך זה שהיא נפגעה באופן קשה כל כך מהגשמים האחרונים?

"כן, יש לנו תשתית. אבל אנשים לא ציפו לאירועים כאלה. אני חי בעיר חוף, שבה אנחנו בסיכון מתמיד של סערות, ואני חושב שאנחנו יודעים להיערך לאירועים כאלה. היה לנו מקרה קשה של הצפה ב־1962" — 352 בני אדם נהרגו ו־60 אלף בתים נהרסו בהצפה הזאת. "רוב האנשים שמתו באירוע היו פליטים ממזרח המדינה, שאמנם בנו לעצמם חיים חדשים בהמבורג אבל לא חיו בווילות אלא בבתים ארעיים רעועים, והם לא היו מוכנים לאסון כזה. סיפור ההצפה ההוא זכור היטב בצפון גרמניה, אנשים מכירים את הסיכון ושירותי החירום מתורגלים לכך. אם תלכי בהמבורג לאורך הנהר, תראי קירות תומכים שנבנו כדי להגן על הבתים בעקבות ההצפה ההיא. כך שיש לא מעט שאפשר ללמוד מאסון כזה. קורבנות ההצפה הנוכחית לא היו מודעים לסכנה ולכן לא השמיעו את האזהרות המתאימות. בואי נקווה שהלקח יילמד".

לדעתך ההצפות הנוכחיות הן רק תוצאה של בעיית תשתיות?

"כשאנחנו מדברים על אסון, צריך להפריד בין האירוע הפיזי לאופן שבו הוא נתפס. אם האירוע היה קורה באזור לא מיושב, אף אחד כלל לא היה מגדיר אותו אסון. אם תושבי האזור היו ערוכים, גם אז זה לא היה אסון. אבל זה כן אסון. ירדו גשמים שגרמו להצפות — ייקח זמן עד שיהיו בידינו מספרים מדויקים לגבי המשקעים, אבל ירדו כמויות עצומות של גשם, יותר ממה שאנחנו מורגלים בו. ואז, באזורים ההרריים הללו, המשקעים האלה התמזגו עם נחלים והציפו אותם. לגבי הבתים שנהרסו, חלק מהם היו מאוד ישנים, ואנשים לא היו ערוכים למקרה כזה. אז ראשית, קרה אירוע לא שכיח, ושנית, אנשים, כולל ברשויות, לא ידעו מה לעשות. נראה שאנחנו לא מאוד טובים בלהזהיר אנשים, בלהנחות אותם כיצד לפעול".

ובכל זאת רבים קושרים בין ההצפות למשבר האקלים.

"נכון, גם בגרמניה. הרעיון של לבחון את זה באופן מעמיק כנראה לא כל כך תפס. השאלה האמיתית היא: האם הצפה כזאת היא משהו שהיינו מתעכבים עליו בעבר, כשלא היו שינויי אקלים? אירוע כזה הוא מאוד לא שכיח, אך האם אירועים כאלה מחמירים בגלל משבר האקלים? WWA (World Weather Attribution) הוא גוף שמנסה לנתח אם אירועים מסוימים אכן היו אינטנסיביים יותר משהיינו מצפים בתנאים של טרום שינויי האקלים. בעניין גלי חום כגון אלה שהיו לאחרונה בקנדה ובארצות הברית הוא קבע שהסבירות להתרחשותם אכן עלתה לאין שיעור עקב משבר האקלים. אבל בעניין ההצפות אין עדיין ודאות כזו, עוד מוקדם לומר. סביר בהחלט ששינויי האקלים תרמו לכך, אבל אנשים לא היו מוכנים להן".

זה השיעור המרכזי מבחינתך באסון הנוכחי?

"כן, המקרה הזה בעיקר מראה שאנחנו צריכים לחשוב לא רק על הפחתת הזיהום אלא גם על התאמה למצב המשתנה".

איך אפשר להתכונן?

"לנוכח שינויי אקלים שמדוברים זה זמן מה, השאלה הראשונה שעלינו לשאול היא מה עשו הרשויות כהכנה לאירועים האלה. האם הכינו תוכניות חירום? נראה שלא. האם בכפרים ההיסטוריים האלה, ממש על גדות הנהר, הכינו מחסומים שניתן להציב? נראה שלא, לפחות לא בכל המקומות. הדיון הציבורי כרגע ממוקד במדיניות אקלים, בלהגן על האקלים מפני האנושות, ולא באיך להגן על הציבור מפני האקלים. נוצר הרושם שאם נטמיע מדיניות אקלים, למשל באמצעות הסכם פריז, נוכל לוודא שמקרים כאלה לא יקרו, וזו טעות. לאופן שבו הנושא תווך, שהתרכז בצמצום פליטות הפחמן, היה אפקט הרסני — אנשים הבינו מזה שאין להם מה לדאוג, שאם הם יתנהגו יפה, לא ייסעו במכוניות וירכבו על אופניים, שום דבר מזה לא יהיה מנת חלקם. וזה לא נכון".

איך הרוח הזאת נהפכה לשלטת?

"יש כמה מדענים שנמצאים בעין הציבורית ומשקפים את הנראטיב הציבורי הרווח, 'אנחנו מוכרחים להציל את כדור הארץ'. והתקשורת כמובן מתעניינת יותר באנשים שמספרים את הסיפור הזה. מובן שכל המדענים רואים בשינויי האקלים אתגר חברתי עצום. אבל מדענים מעט יותר מעמיקים בדרך כלל ירצו לחשוב על תקרית ההצפות עוד קצת".

ובתקשורת אוהבים את האלרמיסטים, את מי שמתארים תרחישי אימה, אנשים כמו גרטה תונברג ודיוויד וואלאס־וולס.

"כן, זה הנארטיב הסטנדרטי כרגע, ואנשים אוהבים אותו. אבל המצב כרגע בגרמניה רציני, היגון והחרדה ממשיים. ואנשים שואלים: למה לא היו תוכניות חירום? זה יכול ללכת גם לכיוון השני, אנשים עשויים להגיד: עכשיו אנחנו צריכים באמת להפסיק את פליטות הפחמן, אף שגם אם נפסיק אותן לחלוטין בגרמניה, זה לא ממש יעזור; אנחנו נצטרך לשכנע את הודו וסין להצטרף אלינו. עד כמה המאמצים הללו יצליחו? יש לי ספקות".

כלומר גם תרחישי האימה לא מובילים להתגייסות גלובלית למאבק?

"לאלרמיסטים יש כוונות טובות, אבל זה לא בלתי שכיח שהכוונות הטובות מובילות לתוצאות לא רצויות. הם מאמינים שאנחנו, במערב, יודעים מה הבעיה מס' 1 של כל העולם — שינויי אקלים — ושעלינו 'להסביר' אותה לכל שאר העולם. כאילו שנוכל להימנע משינויי אקלים דרמטיים אם כל העולם יירתם לעניין. אולי אם מדינה קטנה כמו רואנדה לא תצטרף זה לא ישנה הרבה, ויכול להיות שאפילו ישראל לא ממש חשובה לצורך העניין, אבל חלקן של מדינות כמו הודו, סין ודרום אפריקה הוא קריטי. אז מה שאנחנו עושים בעצם זה לומר לאנשים במדינות האלה: שינויי האקלים הם הבעיה הרצינית ביותר שעלינו להתמודד איתה".

למה זו גישה בעייתית לדעתך?

"המציאות היא שהאו"ם פרסם 17 מטרות מילניום, ובהן חינוך, מיגור העוני והרעב וכדומה, ובמקומות מסוימים בעולם יגידו לך שאלה הבעיות הכי רציניות. אבל אנחנו האירופאים — משום שאין לנו עוני אמיתי, משום שאין לנו רעב — חושבים שאנחנו יכולים לומר למדינות האלה שבעצם משהו אחר חשוב.

"זה מזכיר קצת את הקולוניאליזם של לפני 150 שנה, כשאירופה שלחה זרועות לשאר העולם והמיסיונרים שהגיעו לאזורים שונים סיפרו לאנשים שם על ישו ואמרו שאם לא יאמינו בו יגיעו לגיהינום. נראה שאימצנו גם כעת גישה זהה: 'אנחנו יודעים יותר טוב, תקשיבו לנו'".

אז איך אתה מציע להיאבק בשינוי האקלים, ובאופן גלובלי?

"הפתרון היחיד בעיניי הוא השקעה בטכנולוגיה אטרקטיבית, כלכלית וניטרלית־אקלימית, למשל כזאת שמבוססת על מימן. אם טכנולוגיה כזאת תהיה אטרקטיבית מבחינה כלכלית, היא תאומץ באופן נרחב ברחבי העולם. זה משהו שאנחנו מסוגלים לעשות בגרמניה ובמערב — לשכלל את הטכנולוגיות. ואם נעשה זאת, מדינות אחרות, כגון הודו, סין וטנזניה, יאמצו טכנולוגיות כאלה".

בעבר אמרת: "אין ספק שמדינות קרות מסוימות ירוויחו ממשבר האקלים. אבל זה נחשב כפירה אפילו להגיד את זה". עכשיו, עם ההצפות, גלי החום והבצורות, התזה הזו עוד רלבנטית?

"התכוונתי למקומות כגון צפון סיביר, שבהם ההתחממות תאפשר תנאים לחקלאות. מדינות קרות יותר הן גם מדינות עשירות יותר, מה שמאפשר להן לבצע פעולות הסתגלות. את מה שאנחנו עושים בצפון גרמניה, למשל, עם שרשרת האיים מול החוף הצפוני שמגינים על היבשה מפני הים, אי אפשר לעשות בהודו. גם כשמדברים על גלי חום — נהוג לחשוב שהם יהפכו חלקים מסוימים בעולם לבלתי ראויים למגורים. אבל אם תסתכלי על מאה השנה האחרונות ותשאלי אם השטחים המאוכלסים גדלו או קטנו, תגלי שהם גדלו. למשל, אנשים חיים כיום באריזונה; זה לא שאף אחד לא חי שם לפני מאה שנה, אבל לא היו נבנות שם ערים גדולות אם לא היה מיזוג אוויר. אלה היו אזורים שאף אחד לא רצה לגור בהם. זו דוגמה לפתרון טכנולוגי. אז אני סבור שהמערב יתמודד עם המצבים האלה טוב יותר, וכמובן חלק מהאנשים יראו בכך יתרון. שינוי בדרך כלל מביא איתו גם דברים לחיוב וגם דברים לשלילה, אבל בפני עצמו הוא יתרון מכיוון שהוא מעודד חשיבה חדשה, התפתחות טכנולוגית וכדומה".