חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// רפורמת הכשרות הרבה יותר משמעותית משנדמה /// ייקור החד"פ מעיד על היעדר מנגנון מסודר /// NSO מחוץ לבורסה חפה מכל ביקורת /// מספרי הדירות מגיעים מאינטרסנטים
רפורמת הכשרות
תחילתה של מהפכה?
סעיף בחוק ההסדרים, התברר השבוע, מתכנן רפורמה מקיפה בכשרות, הפרטה שתשנה את כל הענף, ואת תפקידה של הרבנות הראשית. התוכנית הזאת נולדה בזכות ההרכב הייחודי של הממשלה הנוכחית, שמבוסס על שיתוף פעולה בין דתיים לחילונים. הפשרה של החילונים היתה בוויתור על שינויים מרחיקי לכת יותר — או במילים אחרות, זו רפורמה מוגבלת שלא תאפשר כשרות למסעדות שפועלות בשבת. אבל המהלך המתוכנן כן יכול להוביל להורדת מחירים ולהפסקת הדרישות ההזויות של הרבנות (למשל, קרואסונים ישרים).
ומעבר למהות הרפורמה עצמה, כדאי להתרשם מהתהליך כולו. אם זה עבד על נושא נפיץ כמו הכשרות, זה יכול לעבוד בעוד תחומים: שיתוף הפעולה בין המפלגות החילוניות לימינה יכול לחולל עוד רפורמות, שיתבססו על פשרה והסכמה. למשל, על הנעשה בכותל (כבר יש מתווה שראש הממשלה נפתלי בנט תמך בו בעבר, כזה שמעניק לרחבה השוויונית מעמד ממלכתי). למשל, על מסחר בשבת (סגירת המסחר ה"גדול" תמורת הכרה חוקית בהפעלת תחבורה ציבורית מוגבלת ומסחר חלקי). רפורמת הכשרות יכולה להיות ההתחלה של עידן חדש ביחסי הדתיים והחילונים במדינה. כל מה שצריך זה מתונים משני הצדדים, שיבינו יחד איך לעצור את הקיצונים.
/// שחר אילן
המסים החדשים
איפה הדיון?
ב־2016, כשהמדינה ביקשה לחנך את הציבור, לתקן את התנהגותו באופן שיצמצם את השימוש בשקיות פלסטיק, הכנסת חוקקה חוק שאוסר לחלק אותן בחינם. הכנת חוק היא עניין ארוך, הדיון היה יחסית רחב וממושך, בקיצור — היה תהליך. השבוע התבשרנו על תוכנית לשני צעדים דומים, כאלה שנועדים לתקן את התנהגות הציבור כדי לשמור על בריאותו ועל הסביבה, ועושים זאת באמצעים כלכליים: הגדלת המסים על כלים חד־פעמיים ועל משקאות ממותקים. אלא שהפעם אין כאן תהליכים ארוכים ודיונים נרחבים ופתוחים, למשל, לכל חברי הכנסת. הפעם מדובר בהחלטה של שר האוצר.
שתי המטרות של ההחלטות האלה מוצדקות לגמרי, והשימוש בתמריצים כלכליים כבר הוכיח את עצמו. ובכל זאת, יש בעיה במנגנון. מספיק ששר האוצר יחליט, וועדת הכספים תאשר. והשליטה של אביגדור ליברמן בוועדת הכספים היא אדירה, כולל יו"ר הוועדה ושליש מנציגי הקואליציה בה. ובקיצור, היא תאשר מה שהוא ירצה.
שר האוצר אמור לדאוג לקופת המדינה, להגן על התוצרת המקומית, אבל האם בידיו הופקדה הסמכות לכוון את התנהגות הציבור? האם נכון שהוא יעשה זאת לבדו? האם ראוי שהחלטות שנוגעות להוצאות של רוב משקי הבית ייקבעו באופן כזה? בעידן שבו המגמה היא להשתמש יותר ויותר בהעלאות מחירים כדי לכוון התנהגות, כדאי לעצור ולהבין מה המנגנון המתאים לעשות זאת בישראל.
/// שלמה טייטלבאום
NSO
תזכורת ליתרונות השוק
החשיפות האחרונות הנוגעות ל־NSO מעוררות שוב תהיות לגבי הגבולות שצריך להציב לחברות, ומי יכול להציב אותם. כי כשמתברר שתוכנת הריגול של החברה הישראלית נפוצה בממשלים שונים בעולם, בין השאר כדי לרגל אחרי עיתונאים, אנשי עסקים ופוליטיקאים — מתברר גם שהכלים הקיימים כיום לא מצליחים למנוע ממנה לעשות כסף משימוש שנוי במחלוקת, שלא לומר לא מוסרי, במוצרים שלה.
השאלות האתיות האלה התעוררו בפעם האחרונה באביב, כשהתברר ש־NSO שוקלת להיכנס לבורסה. עבור חברה ותיקה ומבוססת כמוה, זה צעד מתבקש בגל ההנפקות הנוכחי. אבל כשהחלו הדיווחים האלה מבקרי החברה התחילו לחמם מנועים כדי לנסות למנוע הנפקה, כדי שחסכונות הציבור לא ישמשו את מי שמוכרת כלים שמשמשים להפרת זכויות אדם. בסוף בעלי החברה הקפיאו את רעיון ההנפקה, עם או בלי קשר. הם מבינים היטב שעדיף להם להמשיך לפעול במחשכים. כחברה פרטית, NSO יכולה לעשות כמעט כל מה שהיא רוצה; כחברה ציבורית, לעומת זאת, היא היתה צריכה לפעול בשקיפות גדולה, לספק דו"חות שוטפים, לתת תשובות למשקיעים הפרטיים והמוסדיים, לעמוד בלחצים שלהם. אין לה שום אינטרס לעשות את זה. אבל מתנגדי החברה דווקא יכלו להרוויח מכניסה שלה לבורסה; הביקורת שלהם בציבור בקושי מזיזה לחברה, אבל לחץ של משקיעי ענק — גוף מוסדי גדול, שועל קרנות גידור עם מניות בעשרות מיליוני דולרים וכן הלאה — היה יכול למשטר אותה, ולהכריח אותה למשל לא למכור ללקוחות שעלולים לעשות במוצר שימוש לרעה. זו תזכורת חשובה: לפעמים במקום שבו דיון ציבורי לא משפיע והחוק הקיים לא יכול להגביל חברות, דווקא הבורסה היא המקום שבו זה יכול לקרות.
/// ירדן רוז'נסקי
משבר הדיור
משבר דאטה
נציגי התאחדות הקבלנים הגיעו השבוע לכנסת, לדיון מיוחד על מחירי הדירות בוועדת הכספים, וטענו ש"חסרות בישראל 180 אלף דירות". אם המספר הזה נשמע לכם מוכר, זה לא רק כי הקבלנים שולפים אותו מדי פעם, אלא כי הוא נשמע גם מהצד השני: מי שטוענים שיש בועה בשוק הדיור המקומי אוהבים להיאחז בנתון שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה במרץ, שלפיו יש בישראל 180 אלף דירות ריקות.
איזה מספר קסם. הוא גם הבעיה וגם הפתרון, הוא ה־42 של שוק הנדל"ן. או שלא. או שהוא מופרך לגמרי. לא סביר שחסרות 180 אלף דירות; אם זה היה מספר ממשי, היינו רואים אנשים ישנים ברחובות (ולא, אין 180 אלף זוגות צעירים שגרים אצל ההורים). וגם ההגדרה של "דירות לא מאוכלסות", שסופרת 19 אלף כאלה בתל אביב ו־15 אלף בירושלים, מפוקפקת למדי. איך שני הצדדים הגיעו דווקא ל־180? לכו תדעו, אולי ח"י כפול 10.
וזה מחזיר אותנו שוב לעובדה שמשבר הנדל"ן הוא קודם כל משבר ניהולי ברמת המדינה, והוא משבר ניהולי בין השאר כי לכל מי שמנסה לנהל אותו אין מספיק מידע. כשלא ברור כמה דירות באמת חסרות, כשלא ברור כמה דירות ריקות פנויות למגורים יש, כשכל הנתונים נזרקים בידי אינטרסנטים שונים, קשה לייצר פתרונות ולהתקדם.
/// דרור מרמור
מילת השבוע
//
דור סער־מן
קו מפתיע מחבר בין חורבן בית המקדש לתקוות שלנו באולימפיאדה
בתנאים החריגים שבהם תתקיים האולימפיאדה — בלי קהל, בלי חגיגות, כשלספורטאים אסור לצאת מהכפר האולימפי ואפילו לפגוש קולגות בתוכו — נשארנו רק עם הספורט, ועם השאיפה למדליות. זה כמובן הישג אישי אדיר לכל ספורטאי, אבל זו גם תשוקה לאומית, בטח בישראל, שחוגגת כל מדליה כאירוע לאומי שכולנו שותפים לו. כי כל מדליה היא עוד ניסיון להוכיח שאנחנו בכל זאת יכולים להיות יהדות השרירים, ולא היהודים החיוורים והחולניים שרוכנים על הספרים או על שטרות המכר. תקומתנו בגופנו, הנה, השגנו ארד!
הקונספט של מדליות כל כך זר לנו, שהוא נהיה בדיחה, תגובת "המשאית עם המדליות בדרך" לכל מי שמציין איזו פעולה מובנת מאליה כאילו היתה הישג כביר. לא רק בספורט, גם מדליות של כבוד או כאותות גבורה — אלה שנולדו כנראה ברומא העתיקה, כיסו את מדיהם של אנשי הצבא האדום ועדיין מככבות בבית הלבן — לא ממש קנו אחיזה בתרבות הישראלית.
ובכל זאת, מתברר שהקשר שלנו למדליות עמוק ועתיק משנדמה, ושהוא אפילו קשור לחורבן בית המקדש שציינו השבוע. אחד התיאורים הראשונים בהיסטוריה של הענקת מדליה כאות כבוד על ניצחון נמצא דווקא אצל יוסף בן מתתיהו, אותו אחד שתיאר את חורבן הבית. הוא כתב על אלכסנדר, בנו של אנטיוכוס הרשע, ועל יונתן החשמונאי, שסייע לו צבאית ולכן קיבל "פריפה של זהב" — סיכת־מדליה. סביר להניח שיונתן החשמונאי לא היה הראשון שקיבל מדליה, אבל הוא בהחלט היה מהראשונים שתועדו מקבל מדליה. ככה אנחנו, כבר אלפיים שנה: אולי לא הכי טובים בלנצח, אבל בהחלט טובים בלחגוג את זה כאירוע היסטורי, כשזה כבר קורה. לא ספורטאים גדולים, אבל אין עלינו בתיעוד.
