רק בישראל. בחו"ל אנשים רואים ערך בלקנות מוצר ממי שיצר אותו בשתי ידיו, אבל ישראלים מעדיפים לקבל הכל בזול ממפעל בסין. קשה להתפרנס כאן רק מיצירת כלים, כך שרוב מי שעוסק בקרמיקה הוא המפרנס המשני, ובארץ אלה בדרך כלל נשים. זו אחת הסיבות שבחרתי בייצור כיורים, תחום שיחסית אפשר להתפרנס ממנו.

הכיור הוא התכשיט של הבית. וכשיש כיור יפה, אתה תשמח בכל פעם שתשתמש בו. זו נקודה של יופי טבעי, פראי וחופשי שהוא גם פונקציונלי. אני מאמין שכשמישהו קונה כיור שלי, הוא קונה חלק ממני, כי האנרגיות שלי והאישיות שלי הושקעו בו, לכן כשהכיור יותקן בתוך הבית הוא יזרח משמחה.

כל כיור דורש 8–10 קילו של חמר. השלב הראשון הוא הכנת הצורה של הכיור, והוא לוקח כשבוע. אתה מניח את גוש החמר הרטוב על האובניים ומתחיל לעצב אותו, כשאתה מרוצה מהצורה אתה מחכה כמה ימים לייבוש ואז עובד על ליטוש הצד החיצוני שלו. בשלב הזה הכלי מאוד שמן ומלא מים וצריך לייבש אותו היטב במשך כשבועיים, תלוי במזג האוויר. הייבוש הוא שלב מאתגר, משום שהוא גורם לכיווץ של החומר. ומכיוון שהכיור חייב להיות אחיד בעוביו — אחרת עלול להיווצר מתח גדול שיסדוק אותו — חשוב לייבש אותו לאט ולתת לו זמן להתייבש עד הסוף.
אחרי הייבוש מגיע שלב השרפות בחום של 900–1,200 מעלות, אם החמר רטוב בנקודה הזאת הוא פשוט יתפוצץ ויעשה נזק לתנור. שרפת הכלי עצמה נמשכת 6–9 שעות, אבל קירור התנור מצריך כ־24 שעות נוספות, שבהן הכלי נשאר בתוך התנור הסגור ומתקרר יחד איתו. זאת משום שפתיחה של תנור בחום הזה היא גם מסוכנת וגם תביא לכלי מכת קור שיכולה לגרום לפיצוצו. אחרי השרפה הראשונה אני עושה לכיור גלזורה שאני מכין מאבקות שונות ומתיז עליו בעזרת קומפרסור, ואז מכניס אותו לשרפה נוספת.

כחודש וחצי.

כי ההתעסקות בחמר מאלצת אותנו להתמודד כל הזמן עם חוסר ודאות — אתה אף פעם לא יודע בדיוק איך הכיור יצא בסוף התהליך — ובכך מלמדת אותנו לשחרר. זו מטאפורה טובה לחיים: אנחנו כל הזמן מנסים לנהל אותם שיהיו כמו שאנחנו רוצים, כמו שתכננו, והחמר מכריח אותי להבין שאני עושה את המקסימום שלי, ושאני צריך לקבל שיש עוד משתנים שלא בשליטתי.
הצורך לשחרר הוא שיעור שאני כל הזמן לומד שוב ושוב — מנסה לתת לכיורים להוביל אותי, להקשיב לחומר ולהיות בדו־שיח איתו. את החמר אי אפשר לרמות. זה כמו בצק של חלה: אומרים שאם אתה כועס, הבצק יצא כועס, ואם אתה שמח, הבצק יצא שמח. גם החמר מרגיש אותנו, כשאני במצב רוח מכונס, הכלים שלי יוצאים גבוהים וסגורים גם בלי שאתכוון. ובתקופות שהלב שלי פתוח, הכלים שלי יוצאים פתוחים ורחבים באופן אוטומטי.

1,400–2,500 שקל.

בילדותי, במסגרת טיול השתתפתי בהתנסות על אובניים ונדלקתי על העניין, אבל ככלל לא נהוג ללמד ילדים עבודה על אובניים כי אין להם מספיק כוח בידיים, אז חיכיתי בסבלנות עד גיל 18. סיימתי תיכון, והגעתי ללמוד בישיבה בתקוע וכאן פגשתי את רבקה, שכיום אני חולק איתה את הסטודיו. אז היא בדיוק פתחה את המקום, והתחלתי ללמוד אצלה בחוג. אחרי הצבא הלכתי ללמוד תואר בקרמיקה ומדעי הרוח במכללת תל חי, אבל מצאתי את עצמי עובד במגזר השלישי, ושם נשארתי כמה שנים.

העבודה בתחום החברתי גרמה לי להרגיש שאני כל הזמן במרדף בגלל שהלו"זים מאוד צפופים, כך שלא הספקתי אף פעם לעשות דברים שאני אוהב, כמו לבלות עם חברים ומשפחה. רציתי פשוט להיות נוכח בחיים שלי. אז החלטתי לקחת הפסקה מהכל ולצאת למסע ארוך ברחבי העולם, שנגדע לפני שנה וחצי כשהגיעה הקורונה. החלטתי לחזור לארץ ולמצוא לעצמי עבודה. ואז חשבתי על הקרמיקה — העבודה עם החמר מאלצת אותנו להיות נוכחים בכל רגע וקשובים לעצמנו ואני חושב שזה משהו שחסר להרבה אנשים היום, אפילו זה שהידיים שלך מלאות בבוץ ואתה לא יכול לרוץ לבדוק כל צפצוף בטלפון. הבנתי שהחזרה לקרמיקה יכולה לשרת את אורח החיים שאני רוצה לחיות, שזו יכולה להיות דרך פרנסה שתהיה לי משמעותית בזמן שאני עושה אותה וגם לא תיקח ממני את כל כוחות החיים שלי ותיתן לי זמן לעשות דברים אחרים ולחיות ולשמוח מהחיים עצמם.

ברור שפחדתי. קצת אחרי שפתחתי את הסטודיו הציעו לי איזו משרה בהייטק והתייעצתי עם מכר שהוא בעצמו איש מלאכה. הוא אמר לי: "המדינה מעדיפה שתהיה בהייטק מאשר שתהיה עצמאי, אז עדיף לך להיות בהייטק", משום שלמי שיוצא לעצמאות אין רשת ביטחון. מה שאני מכין ומוכר זה מה שיש, הכל על הכתפיים שלי, וזה מפחיד נורא, אבל אני גם חושב שאין לי ברירה, כי הנפש שלי מבקשת להיות בקצב שנכון לי.
אני מקבל הרבה פידבק מאנשים שנמצאים בעולם ה"מהיר", בהייטק, שאומרים לי שיש איזשהו פספוס, שעם הכישורים שלי יכולתי להיות אלוף בעולם האמיתי, שהחיים האמיתיים קורים במשרד ולא בסטודיו. אני כל פעם צריך לבחור מחדש בקרמיקה ולזכור שזה משרת את אורח החיים שאני רוצה.

כמות השעות שבהן אני נמצא לבד. אני אמנם אוהב את זה, אבל גם זקוק למפגש האנושי. אפילו שיהיה עוד זוג עיניים שיבחן מה שאני עושה וייתן לי פידבק. קושי נוסף הוא התובענות של החומר: החמר הוא פשוט כמו ילד שכל הזמן צריך לטפל בו. אני לא יכול להפקיר אותו עכשיו לשבועיים, זה תהליך ארוך שכל הזמן דורש התעסקות, גם כשאין כוח או חשק ואז אני כבר נמשך פנימה וקשה מאוד לעצור.