מוסף כלכליסט | 22.02.24
הממשלה רוצה להחזיר הביתה את תושבי שדרות ויישובים אחרים בדרום. חלק מהתושבים כבר חזרו, חלק מפחדים. מה עושים? בחודש החמישי למלחמה היקף הירי מרצועת עזה, ליישובי הדרום ובכלל, פחת במידה ניכרת, ועדיין — הדי הטראומה הקשה של 7 באוקטובר נוכחים בכל פינה באזור, ומדי פעם בכל זאת נשמעת אזעקה. ראש עיריית שדרות אלון דוידי דרש שוב ושוב שהממשלה תתחייב שבטוח לחזור לעיר. עד כה אף אחד לא הסכים לומר זאת. אף אחד בממשלה, בטח לא הראש שלה, מוכן לומר לתושבי שדרות שהם יכולים לחזור הביתה בלי לפחד. במקום זה הממשלה אומרת להם: אומנם אין לנו ביטחון מוחלט להציע לכם, אבל הנה כסף, קחו.
אלה המספרים: מהחודש הבא תושב שדרות שיחזור הביתה יקבל 15,480 שקל, זוג יקבל 30,960, על ילדים מקבלים עוד, כך שמשפחה של ארבע נפשות תקבל 46,400 שקל וכן הלאה. הסכום הזה יצטרף למענקים שהם כבר קיבלו מתחילת המלחמה, ואצל משפחות עם ילדים זה יכול להסתכם יחד ב־130-120 אלף שקל.
חלק מהכסף שימש לכיסוי הוצאות, למשפחות שהפרנסה שלהן נפגעה. ועדיין נשארו עשרות אלפי שקלים למי שחוזר תכף הביתה. מה עושים עם זה? תושב שדרות שדיברתי איתו סיפר שכולם משתמשים בו כדי לשפץ או להחליף ריהוט. לעתים קרובות זה צורך קונקרטי, לא גחמה אסתטית; צריך להחליף מקררים שעמדו שבועות שלמים עם אוכל שנרקב בפנים, צריך לנקות היטב את הבתים ואולי גם לתקן לא מעט, אחרי שבועות בלי תחזוקה בכלל.
אבל הצרכים לא נגמרים כאן. המשפחות האלה זקוקות לסיוע מיידי לילדים ולילדות ולבני הנוער. עד שהעירייה והרשויות המקומיות האחרות יתאפסו על עצמן, ההורים יצטרכו לממן בעצמם טיפולים ושיעורים פרטיים, כל מה שנדרש כדי להתחיל לשקם את הנזק המצטבר של החודשים האחרונים.
אז השאלה הגדולה היא לא מה תושבי שדרות יעשו עם הכסף, אלא מה הממשלה מתכוונת לעשות חוץ מלזרוק להם קצת כסף. איך היא מתכננת לא רק לשקם את האזור ואת חיי התושבים, אלא גם לשדרג הכל, למשוך תושבים חדשים וחזקים. ספק אם הממשלה עצמה יודעת לעשות זאת, אבל בדיוק בשביל זה היא הקימה את מינהלת תקומה. ושעת המבחן הגדולה של המינהלת מתקרבת. וכשחושבים על זה, מידת ההצלחה שלה קשורה גם לבחירות לרשויות המקומיות, בשבוע הבא.
מינהלת תקומה בראשות תא"ל במיל' משה אדרי אמורה לשקם את היישובים שנמצאים עד 7 ק"מ מגבול רצועת עזה ואת שדרות. אבל אם היא רק תשקם את האזור, זה יהיה כישלון. יש לה הזדמנות היסטורית להשקיע שם תקציבי עתק, בתבונה וביעילות, כדי להתחיל סוף סוף לצמצם את הפערים בין הפריפריה למרכז.
באופן מיידי, היא חייבת לתת מענה למשבר החינוכי והנפשי והבריאותי. חלק ממשפחות המפונים הצליחו להיקלט לא רע במקומות שאליהם פונו, והילדים מצליחים איכשהו לשמור על שגרת לימודים. אבל אלה עדיין לימודים חלקיים מאוד, ובקרב בני הנוער מדברים על נשירה רחבה ועל התנהגויות סיכוניות. הפערים שהצטברו בחודשים האלה לא נוגעים רק לחומר הלימודי, אלא לפגיעה משמעותית בהרגלי הלמידה, ביכולות, בביטחון העצמי ובחוסן הנפשי שנדרשים להתפתחות והתקדמות. גם אם כל התלמידים יחזרו הביתה ולבתי הספר שלהם וישלימו את החומר, הנזק הזה לא ייעלם עם פתיחת שנת הלימודים הבאה. בחלק מהמקרים הוא יישאר לשנים, בשעה שילדים באזורים אחרים בארץ ימשיכו כרגיל, יתקדמו ויגדילו את הפער. במילים אחרות, לפער המוכר בין פריפריה למרכז מתווספת כעת עוד קומה שלמה של פער. וכדי לתקן את זה נדרשת השקעה אדירה. חיזוק מרכזי מצוינות קיימים והקמת מרכזי למידה חדשים, בניית מערכים ותוכניות לטיפול בקשיים הרגשיים והלימודיים ולמאבק בנשירה, סייעות ומלווים, הזנקת המרכזים הקהילתיים והחוגים ושאר המסגרות הלא פורמליות. חלק מהדברים האלה פשוטים יותר לביצוע, הקמת מבנים למשל, חלק מאתגרים הרבה יותר, נגיד, משיכת כוח הוראה איכותי.
בתחום הבריאות האתגר מורכב לא פחות, אם לא יותר. מערכת הבריאות בישראל מעולה — אם אתם גרים בערים הגדולות או סמוך להן. בדרום ובצפון הנגישות לשירותי בריאות היא מזעזעת: ההמתנה לרופאות מומחות ממושכת מאוד, יש פחות מרכזים רפואיים ופחות מכשירים מתקדמים, וזה מסתכם, בסוף, בתוחלת חיים נמוכה יותר. זה היה כך עוד לפני 7 באוקטובר, וצריך לטפל בזה לעומק. לא עוד מרכז שיקום, אלא תפיסה רחבה יותר של מה נדרש שם. דמיינו למשל מה יקרה אם בתי החולים הגדולים מהמרכז יפתחו מרפאות בשדרות, ורופאות ורופאים שלהם יגיעו לשם פעם־פעמיים בשבוע. איזו השפעה יכולה להיות לזה. ומה יכולה לעשות השקעה אדירה בתחומי התפתחות הילד באזור הזה, או מה יקרה אם יפתחו פקולטה למקצועות הבריאות במכללת ספיר. אלה רק כמה מהלכים אפשריים, יש עוד, ומינהלת תקומה צריכה לגבש אותם עכשיו. זה מה שנדרש ממנה, זה יותר משמעותי מחלוקת עשרות אלפי שקלים כמענק חד־פעמי למשפחות.
במינהלת יודעים זאת. הם כבר מגבשים תוכנית אסטרטגית שתטפח את האזור בחמש השנים הקרובות, עם השקעות גדולות בחינוך, בבריאות ובתחומים נוספים. הם יציגו אותה לראשי הרשויות והקהילות באזור, לציבור ובסוף לממשלה. ראש המינהלת אדרי מעדיף לבנות אותה כך, מלמטה למעלה — מצורכי השטח כפי שהתושבים מעלים אותם, לא מההמצאות במשרדי הממשלה בירושלים. זו אכן הדרך הנכונה לעשות זאת, אבל לא בטוח שזה יצליח. במינהלת עצמה יש מי שמודים שחרף הרצון הטוב והכוונות הטובות והנחישות והמאמצים, הם עדיין לא בשלב המעשים. אפשר עדיין להיות סלחניים, ולקוות לטוב. כי אם המאמץ שלהם יצליח, הוא יהיה מודל שיהיה אפשר לשכפל לעוד מקומות, ובראשם לחיזוק קריית שמונה והאזור. יותר מכך: אם המאמץ יצליח, אנחנו נקבל מודל חדש, ומאוד נדרש, לשינוי יחסי הכוחות בין הממשלה לשלטון המקומי.
מינהלת תקומה היא, בעצם, ניתוח מעקפים. אם מנכ"ל משרד ראש הממשלה היה אדם בעל הכישורים הנדרשים לתפקיד ואם משרדי הממשלה היו מתפקדים כמו שצריך, הממשלה עצמה היתה אמורה לעשות את העבודה שלשמה הוקמה המינהלת. הרי יש לנו משרדי חינוך ובריאות עם כל כך הרבה עובדות ועובדי מדינה בדיוק כדי לתת מענה לצרכים משתנים ולספק פתרונות לשעת משבר — וגם לבנות מדיניות ארוכת טווח עם דרכים לצמצם את הפערים ולקדם את האוכלוסייה. זה, בהגדרה, התפקיד של הממשלה. אבל היא לא עושה זאת, חלק מהמשרדים לא מסוגלים לעשות זאת, השרים לא מסוגלים לעשות זאת, ואין מי שמנהל את כל האירוע מלמעלה. כך נולד פתרון אד הוק בדמות המינהלת.
היא נבנתה בחוכמה: היא מעסיקה אנשים בעלי ניסיון רלבנטי ויכולות ביצוע, ומקפידה לשתף את הרשויות המקומיות בתהליכי העבודה. נציגיהן מעורבים בצוותים השונים של המינהלת — בינוי ודיור, חקלאות, כלכלה ותעסוקה, אדם וקהילה — כי ברור שהאנשים שמכירים הכי טוב את התושבים וצורכיהם חייבים להיות חלק מגיבוש הפתרונות. זה לא רק מהלך של שיקום האמון בין התושבים לממשלה, שנפגע אנושות ב־7 באוקטובר, זה גם מהלך בסיסי כדי לעשות משהו שבממשלה נוטים להזניח — להצליח.
ממשלות ישראל לדורותיהן הציגו תוכניות לחיזוק הדרום או הצפון. אלה היו יוזמות עם תגי מחיר של מיליארדי שקלים, וכמעט אפס ביצוע. קחו לדוגמה את תוכנית "מגן צפון", שהיתה אמורה למגן את הצפון מפני איום רקטי. לפי מבקר המדינה, מתוך 5 מיליארד שקל שהוקצו לה ב־2018, הממשלה ניצלה פחות מחמישית; במגזר פרטי שיעור ביצוע מגוחך כל כך היה שולח אנשים הביתה. תמונה דומה עולה גם מדו"חות המבקר על התוכנית למיגון הדרום, ועל תוכניות פיתוח אזרחיות לשני האזורים. הצהרות והחלטות ממשלה יש, אבל הן לא תמיד נתנו את המענה הנדרש, והן מבוצעות לאט ובאופן חלקי, אם בכלל.
למה? כי בחלק מהמקרים הן נבנו במשרדים בירושלים, בלי להתייעץ עם התושבים והרשויות המקומיות ובלי להכיר את הצרכים והאילוצים השונים. כי לפעמים תחרות בין רשויות מקומיות על משאבי השלטון גרמה לעיוות בהקצאת כספים משיקולים פוליטיים ומפלגתיים. כי לעתים התוכניות הללו לא כללו מספיק תקנים לאנשי ביצוע. כי הממשלה הבטיחה כסף אבל שכחה להגיד מאיפה תיקח אותו. ויש עוד סיבות, והמשותף לכולן הוא שהיכולת של השלטון הארצי להיות גוף ביצוע מוגבלת מאוד. מומחים וצוותים שונים מצביעים על כך כבר שנים, על הצורך בשינוי חלוקת הסמכויות, אבל משרדי הממשלה ממאנים להיפרד מסמכויות שלהם. הרשויות המקומיות, שמשבר אחר משבר מוכיחות שהן יודעות לנהל טוב יותר מכל משרד ממשלתי, נאלצות להתחנן לשרים שייתנו להן את מה שהן צריכות, ובדרך כלל לא מקבלות את זה. עכשיו מינהלת תקומה מוכיחה שאפשר לעבוד אחרת, כבר עכשיו, באופן ההתנהלות, ועוד לפני שעמדה במבחן הגדול שניצב בפניה.
בישראל יש 258 רשויות מקומיות. זה הרבה יותר מדי רשויות מקומיות למדינה כל כך קטנה. כולם יודעים את זה. כולם יודעים שצריך לאחד רשויות ולנצל את יתרונות הגודל, בניהול, בתקציבים. כולם גם יודעים שרוב מוחץ של ניסיונות העבר לאחד רשויות נכשל. כך נולד עוד מסלול עוקף, הקמת רובד שלטוני אזורי — האשכולות.
האשכולות האזוריים הם התאגדויות של כמה רשויות, לרוב מועצות אזוריות ומועצות מקומיות שגובלות זו בזו. אחד מראשי הרשויות נבחר לעמוד בראש האשכול, ויש לו מטה קטן. הניהול המשותף מאפשר להם לצמצם עלויות — למשל, יו"ר אשכול גליל מזרחי וראש מועצת מבואות החרמון, בני בן מובחר, סיפר לי שהם הצליחו לחתוך יותר מ־20% מעלויות איסוף האשפה, בזכות מכרזים חדשים שניצלו את הגודל של האשכול; ובמקביל להציע לתושבים שירותים ציבוריים טובים יותר, נגיד כאלה שכל רשות לא יכולה לממן בנפרד — שירותי חינוך ובריאות לבעלי צרכים מיוחדים, מרכזי בריאות מתקדמים וכן הלאה. הראייה האזורית הזאת הגיונית ויעילה הרבה יותר מכל ראייה צרה של כל רשות בנפרד. וכשהרשויות מתאגדות, הן מפסיקות לריב על משאבים ומאגדות אותם, וזה מעניק להן כוח מיקוח גדול יותר מול הממשלה.
אבל כרגע האשכולות האלה הם עניין וולונטרי. צריך להפוך אותם לרובד מחייב, ולהעניק להם סמכויות שמשרדי הממשלה מחזיקים כיום בעצמם. שהם יחליטו איפה צריך תחנות אוטובוס, כיתות לימוד חדשות, תמרורים וכן הלאה. יש אינספור סמכויות שמשרדי הממשלה מחזיקים, אבל הרשויות המקומיות והאזוריות רוצות, וצריכות, לקבל אותן לידיהן. וכן, ברור שלמשרדי הממשלה ולשרים קשה לשחרר. טוב שמינהלת תקומה מאלצת אותם לעשות זאת. בשלב מסוים, אחרי הסרת האיום הביטחוני מלבנון בדרך זו או אחרת, לא יהיה מנוס מהקמת מינהלת תקומה גם לצפון. כך, אולי לראשונה, תוכניות פיתוח ושיקום אשכרה יצאו לדרך כמו שצריך וישיגו את מטרותיהן. בתוך חמש שנים נדע אם זה הצליח או לא. ואם זה יצליח, זה יניח את התשתית להזדמנות נדירה להחליף את המודל השלטוני בישראל, לדאוג שמשרדי הממשלה יתעסקו ברגולציה ובפיקוח, לא בביצוע. בקיצור, להפוך את המעקף לדרך המלך.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות