ה

מצב הטרגי — כתב ג'ורג' אורוול במאמרו "המלך ליר, טולסטוי והליצן" (1947) — מתקיים בדיוק כאשר המידה הטובה לא מנצחת, אבל עדיין מורגש שהאדם נאצל יותר מן הכוחות המביאים עליו את הכליה.

מותו של אלכסיי נבלני במושבת העונשין הרוסית הקפואה שמעבר לחוג הארקטי הוא טרגדיה בסדר גודל עולמי ממש, שכן בעיני הרוסים והעולם כולו, נבלני סימל את האלטרנטיבה הרצויה היחידה למה שרוסיה הפכה לו אחרי 24 שנות שלטונו של ולדימיר פוטין — המעצמה הפשיסטית הראשונה של המאה ה־21.

שם התואר "פשיסטי" חווה זילות עצומה בעשורים הרבים שחלפו מאז תום מלחמת העולם השנייה, ולעתים קרובות מדי נוח לפטור את האישום הזה כהפרזה היסטרית החוטאת לתיאור מדויק של המציאות, אולם מאבקו של נבלני ברודנות הרוסית המודרנית מדגים היטב את הפיכתה ההדרגתית של רוסיה מדמוקרטיה צעירה ופגומה לאוטוקרטיה הולכת ומתקשחת, ובסופו של יום — לטוטליטריות פשיסטית כהלכתה.

נבלני התחיל את דרכו הפוליטית בעשור הראשון של שנות האלפיים כדמוקרט ליברלי עם נטיות ימניות־לאומניות. אומנם הוא לחם בשחיתות האיומה של הממסד הפוטיניסטי והאוליגרכים המקורבים אליו, אבל בה בעת גם קידם אג'נדה שניתן להחשיב קסנופובית, כשדרש להקשיח את הפיקוח על הגירת העבודה מהקווקז והמדינות המרכז־אסייתיות וחטא בעצמו ברטוריקה קרובה מדי לגזענות. אלא שככל שחלף הזמן, נבלני הלך והתרחק מן החוגים הלאומניים והתקרב לליברלים, בעוד המשטר הרוסי התרחק מן הליברליזם המוצהר שלו, סיפח את ההוגים והמנהיגים הלאומנים לשורותיו, והפך את האג'נדה שלהם, בתיקונים קלים, לאידאולוגיה הממלכתית שלו.

גל המחאות הגדול ששטף את רוסיה ב־2011–2012, כשפוטין ודמיטרי מדבדב עשו לבוחר הרוסי "תרגיל הצרחה" והתחלפו בתפקידיהם כנשיא וראש ממשלה, העלה את נבלני לצמרת של האופוזיציה הרוסית. הוא התברר כמנהיג הכריזמטי מכולם, בעל רקורד מעשי של חשיפת השחיתויות הממסדיות וכישרון ארגוני מרשים. לאור עברו הפוליטי מעורר המחלוקות קמו לו מתנגדים לא מעטים בשורות האופוזיציה הליברלית, אבל גם הם נאלצו להודות שלא היו מתחרים לאומץ ולנחישות שהוא הפגין במאבקו האזרחי.

הצעד הבא של נבלני היה להציג מועמדות לראשות עיריית מוסקבה. השלטון השיב באישום פלילי מפוברק, הרשעה נעדרת ראיות וגזר דין מאסר לחמש שנים. אלא שהמשטר הרוסי טרם חש אז חזק ונחוש דיו, והמחאה הציבורית שקמה בעקבות גזר הדין, לצד הלחץ הבינלאומי המתון, הביאו לשינוי גזר הדין למאסר על תנאי. בבחירות עצמן, נבלני, בקמפיין עצמאי לחלוטין, זכה בקרוב לשליש מן הקולות על פי הספירה הרשמית, שכמעט ללא ספק הוטתה לטובת המועמד הממסדי, סרגיי סוביאנין.

הפשיזם באירופה העלה על נס את הנעורים, ורתם לשירותו את האנרגיה הפרועה שלהם. אבל הפשיזם הפוטיניסטי הוא תוצר קשיש שחושש מרחשי ההמונים. הוא משקיע בניכור החברתי של נתיניו ומוותר על להט מגויס

ממחאות ענק לדממת מוות

סיפוח חצי האי קרים ותחילת מלחמת הפרוקסי נגד אוקראינה המתמערבת ב־2014 הביאו לקרע הסופי בין הלאומנים לנבלני, ובעוד הוא רק החריף את מאבקו בפוטיניזם, מרביתם שמחו להצטרף להתרסה האנטי־מערבית שהממסד הרוסי פנה לקדם. המלחמה באוקראינה העניקה רוח גבית חזקה לפוטין, הוא חש עלייה חדה בפופולריות שלו, ועמה צמח גם הביטחון בכוחו לעשות ברוסיה כבשלו. מה עוד שתגובת המערב לתוקפנות הרוסית התבררה כמינורית ורופסת אפילו מזו שהודגמה בעת הפלישה הרוסית לגיאורגיה ב־2008.

שיכרון הכוח החדש הזה בא לידי ביטוי גם ביחס לנבלני: אחיו אולג נכלא לשלוש שנים וחצי באישום שפוברק בגסות, וכשאלכסיי הכריז על כוונתו להתמודד בבחירות לנשיאות 2018, השלטונות פשוט פסלו את מועמדותו "בגלל רישום פלילי". אגב כך, הם התעלמו במופגן מפסק הדין של בית הדין האירופי לזכויות אדם — שהפדרציה הרוסית היתה חברה בו והתחייבה למלא את החלטותיו — שדרש לבטל את הפסילה כרדיפה פוליטית ולאפשר לנבלני להתמודד.

גם אחרי הפסילה הזאת, שהבהירה כי פוטין לא יניח לו להיות פוליטיקאי "רשמי", נבלני לא עצר והמשיך לחשוף את השחיתויות החמורות של אנשי הממסד. אלא שהממסד הזה רק הלך והתחספס. הכלכלה הרוסית נהפכה בשלב הזה לקורפורטיסטית — מרבית החברות הגדולות במשק השתייכו ישירות או בעקיפין למדינה עצמה, והקירבה לפוטין הפכה חיונית לכל יזם רוסי רציני. גם בתחום העסקים הזעירים המדינה הדגימה לכל כי ההגנה על הרכוש הפרטי אינה ערך רוסי מקודש: כל עסק וכל חשבון בנק יכולים להחליף בעלים אם אנשי השררה אך ינידו ראש. מן הסתם, לנוכח היחס שמשפחת נבלני ותומכיו זכו לו במערכת המשפט הרוסית, גם זו הפכה למלחכת פנכה צייתנית של השלטון. בתנאים האלה, אין כל פלא שהשחיתות הממסדית ברוסיה חצתה כל גבול אפשרי.

מבחינת מדיניות החוץ שלה, הפדרציה הרוסית כבר לא הסתפקה בהתקפות ישירות ועקיפות על שכנותיה, אלא פרשה רשת השפעה עצומה וקטלנית בעולם בכלל ובמערב בפרט. אנשי פוטין שיחדו מדינאים מערבים באורח סיטונאי, מימנו תנועות קיצוניות מימין ומשמאל, התערבו במלחמות במזרח התיכון ובאפריקה באמצעות צבא רוסיה הרשמי וצבא השכירים ("חברת וגנר") של האוליגרך יבגני פריגוז'ין. פוטין הושיע באורח מופגן ומתריס רודנים רחוקים (בשאר אל־אסד הסורי) וסמוכים (אלכסנדר לוקשנקו הבלרוסי), אירח בגלוי משלחות של ארגוני טרור כמו חמאס וטאליבן, וחיסל במופגן ובאורח מתריס במיוחד, בנשק כימי האסור בתכלית האיסור בכל האמנות הבינלאומיות, את מי שהגדיר כ"בוגדים", לרבות כאלה על אדמת הדמוקרטיות המערביות.

בקיץ 2020, בזמן הטיסה מסיביר למוסקבה, הורעל כך גם נבלני עצמו. הוא שרד רק בזכות סדרה של נסים, שכללה את החלטתו האמיצה של הטייס לנחות מיד עם תחילת ההתקף, והחלטה אמיצה לא פחות של רופאי האמבולנס, שהמתין על מסלול הנחיתה, להזריק לאיש המעולף אטרופין. סייעה להישרדותו גם העובדה שפוטין עוד לא היה מוכן להודות בפומבי בהרעלתו ולהתעמת בגלוי עם מנהיגי העולם.

אלא שההחלטה של נבלני לחזור לארצו ולהמשיך במאבקו, אחרי שהחלים מן ההרעלה בחורף 2021, היתה הקש ששבר את הסובלנות של הממסד הרוסי. נבלני נאסר מיד לאחר הנחיתה במוסקבה, הואשם בהפרת המאסר על תנאי שלו, נשפט בתוך ימים, ונשלח למאסר ממושך. השלטון גם דאג לפזר ביד קשה את כל הפגנות התמיכה בו.

ההרעלה והמאסר של נבלני הבהירו באופן חד־משמעי שפוטין ואנשיו הסירו את כל המסכות והכפפות, ואין בכוונתם להעמיד פנים ולהמשיך להתחזות לסוג כלשהו של דמוקרטיה או מדינת חוק. במהלך 2021, תנאי מאסרו של נבלני הוחמרו כל הזמן ונפתחו נגדו תיקים פליליים נוספים, שהוסיפו לו עוד ועוד שנות מאסר. תומכיו נרדפו באכזריות, ומי שלא עלה בידו להימלט מתחומי רוסיה — נאסר ונכלא. זו היתה שנת ההכרעה הסופית, שבה הושמדה ברוסיה כל האופוזיציה והושתקו לחלוטין כל כלי התקשורת שלא התיישרו עם הקו הממסדי חסר הפשרות.

תחילת 2022 הראתה למה כל זה נדרש: רוסיה פתחה במלחמת כיבוש טוטאלית נגד אוקראינה. אף על פי שבתקשורת הממסדית הרוסית נאסר לכנות את הפלישה הזאת "מלחמה" (וצורף לאיסור הזה עונש מאסר בפועל), באותה נשימה הוכרז שם בריש גלי שמדובר ביותר מ"סתם" מלחמה עם מדינה שכנה, אלא במאבק לחיים ולמוות נגד המערב כולו ונגד ערכיו הליברליים ה"מנוונים".

מלאכת עקירת הערכים האלה ברוסיה הושלמה בשבועות הראשונים של המלחמה עם חסימת ערוצי אינטרנט ורשתות חברתיות מערביים והימלטותם של אחרוני אנשי האופוזיציה מהמדינה. בתוך כך, גם תנאי מאסרו של נבלני הפכו לעינוי מתמשך: ההרשעות הנוספות האריכו את מאסרו בעוד 19 שנה, והמאסר עצמו נהפך לסדרת התעללויות יומיות, כולל מניעת טיפול רפואי נדרש, ניתוק כל קשר עם העולם החיצון ובני משפחתו (למעט ביקורים נדירים של פרקליטיו, שאף הם נרדפו בידי השלטונות במיני אישומים מפוברקים) וסדרה ארוכה של עונשי בידוד בתנאים מחפירים. במשך שלוש השנים האחרונות נבלני נכלא בבידוד 27 פעמים, למשך 295 ימים בסך הכל.

ואפילו כל זה לא הספיק לפוטין ולאנשיו כדי לשבור את רוחו של נבלני. הוא היה רזה וחולה, אבל סירב להיכנע והמשיך לדבר אל תומכיו (במסרים שהעביר דרך עורכי הדין שלו) ואל מעניו באותה הלשון בדיוק שבה השתמש בשיא כוחו. פוטין הצליח לכלוא את נבלני ולהתעלל בו, אבל כשל באורח מופגן בניסיון לשבור את רוחו. סביר להניח שיעבור עוד זמן רב עד שנסיבות מותו הפתאומי תתבררנה לאשורן, אבל כבר עכשיו תומכיו מעריכים שמנהיגם פשוט נרצח בידי כולאיו.

מותו של נבלני לא מסמל את הידרדרותו הסופית של המשטר הרוסי לפשיזם — את זה סימלו מאסרו המיידי בשובו לרוסיה בינואר 2021 והניסיון לכבוש "מרחב מחיה היסטורי" באוקראינה. המוות הזה — ואולי נכון יותר יהיה לכתוב הרצח הזה — מסמל את ההשלמה הפנימית של רוסיה עם התמורה האיומה הזאת. כולם שם מבינים שאפסיים הסיכויים לכך שמותו של נבלני יעורר מחאה עממית בסגנון הפגנות הענק של 2012–2011, ההפגנות הצנועות בהרבה של 2018 או אפילו גילויי המחאה הספורדיים והזעירים לאחר מעצרו ב־2021. נכון להיום, העם הרוסי השלים עם גורלו, וגם השונאים הגדולים ביותר של פוטין וממסדו פוחדים עד מוות לצאת לרחובות.

פוטין ניצח, לכאורה

על פניו, נדמה שפוטין ניצח ועקר כל זכר להתנגדות הפנימית לשלטונו. נתיניו עסוקים מדי בהישרדות יומיומית; מתנגדיו מתים, מסתתרים או גולים; צבאו, חרף האבדות האיומות שהוא סופג, ממשיך לטבוח באוקראינים, שהם הלכה למעשה הכוח החמוש היחיד שמעז לעמוד בדרכה של המעצמה הפשיסטית החדשה והרודן המזדקן שלה; המערב, חרף הרטוריקה המגנה, לא מצליח להטיל על רוסיה סנקציות משתקות ואף ממשיך לקיים עמה יחסי מסחר ודיפלומטיה; והמתנגדים למערב ולערכיו רואים בפוטין סוג של משיח ומופת של התרסה כלפי הסדר הליברלי, שכה רבים נחפזו לחגוג את ניצחונו הגלובלי.

אלא שההיסטוריה מלמדת אותנו שלא לעולם חוסן. לפשיזם הרוסי העכשווי יש ייחודיות מוזרה וחשובה. בשונה מאבותיו ההיסטוריים שהגו את הפשיזם ותפסו את השלטון בארצם כשהיו צעירים למדי, שהעלו על נס את הנעורים, שקיימו פולחן של ממש לגבריות הבוסרית מהזן הבריוני ועודדו ורתמו לשירותם את האנרגיה הפרועה של האספסוף הצעיר והאלים — הפשיזם הפוטיניסטי הוא תוצר אידאולוגי "מאוחר", קשיש למדי וחושש מאוד מרחשי ההמונים. המשטר הרוסי משקיע את מלוא המרץ והמשאבים באטומיזציה של החברה הרוסית ובניכור החברתי של נתיניו, ומעדיף לוותר הן על דבשו והן על עוקצו של הלהט החברתי המגויס.

באשר לפוטין, עם השנים ובייחוד אחרי פרוץ מגפת הקורונה, הרודן המזדקן הולך ומבודד את עצמו מבני משפחתו, מסביבתו הפוליטית ומריבוי מרגיז של דעות בקרבה. נבלני היה התגלמות הסיוטים שלו — צעיר כריזמטי שמוקף במשפחה אוהבת ובתומכים צעירים וחריפי לשון ומחשבה, מנהיג המונים אמיתי שנואם בלהט בפני מאות אלפים משולהבים.

כרגע, פוטין ומקורביו המעטים חשים בטוחים מספיק בכוחם כדי לחשוב שרצח נבלני והפיכתו לקדוש המעונה של החירות הרוסית לא יפגעו בהם. ברם, קריאת המציאות היא לאו דווקא הצד החזק של רודנים קשישים, פרנואידים ומבודדים. גם את זה ההיסטוריה הוכיחה באורח חד־משמעי.