יובל, מה בעצם אתה בונה?

אני בונה כלים ממשפחת הכינור, בעיקר ויולה וכינור. הטייטל שלי באיטלקית הוא Maestro Liutaio. זה מגיע מהמילה "לאוטה", שזה כלי פריטה דומה לעוד, שקדם לכינור והגיע לאירופה מארצות המזרח וצפון אפריקה. אני גם מתקן ומשחזר כלים ישנים, כולל צ'לו וכלים ממשפחת הוויולה דה גמבה (כינורות שנשענים על הרגל ולא על הכתף), כמו קונטרבאס.

יש הבדל בצליל בין כינור עבודת יד לכינור תעשייתי?

עץ הוא חומר אורגני, ואף עץ לא זהה לעץ אחר. הדחיסות שלו משפיעה על מהירות המעבר של גלי הקול בלוחות העץ שמרכיבים את הכינור. אני מתייחס לפרמטרים האלה בעת הבנייה – והמכונה לא. יש נגנים שירצו צליל יותר רך לעומת כאלה שירצו יותר עוצמה. זה כמו העדפות שונות באוכל. לכל זה אין שום ביטוי בייצור תעשייתי, שהוא גנרי.

באילו עצים אתה משתמש?

מייפל, אשוחית והובנה. כל סוג עץ משמש לחלק שונה. המייפל הוא עץ מסיבי, הרבה יותר דחוס וקשיח בהשוואה לאשוחית, אז הוא גם מגיב יותר לוויברציות הגבוהות, ולכן מתאים לדופן האחורית. לעומת זאת, הדופן הקדמית צריכה להיות יותר רכה, ולכן אני מכין אותה מעץ אשוח, שמגיב יותר לוויברציות הנמוכות. כך נוצר שילוב של הרך והקשה באקוסטיקה.

באשר להובנה, מדובר בעץ קשה מאוד, ולכן עמיד מאוד ומתאים לשָׂחִיף (החלק שעליו מתוחים המיתרים). כי כשנגן לוחץ עם האצבעות על המיתרים, שעשויים ממתכת, עם הזמן הוא שוחק את השחיף, ועלול ליצור מעין בורות בעץ. אם אבנה את השחיף מאשוחית, למשל, בתוך שנה נצטרך להחליף אותו.

"נגינה היא דבר ממכר. זה מתחיל מהאתגר הטכני, כשפתאום אתה מגלה שאתה מצליח לנגן יצירות שלא חשבת בכלל שתהיה מסוגל לנגן. אבל בהמשך מלהיבה אותך יותר הבעת הרגש - אתה מגלה שכשאתה מנגן, זה ממש פוגע בנשמה, זה יכול לגרום לדמוע, יכול פתאום לשמח"

איך מייצרים כלי קשת?

אני מתחיל משרטוט המודל במחט על פלטה דקה מפורמייקה, שתשמש שבלונה לעץ, ואז מנסר במסורית ידנית ומשייף בשופין למודל מדויק.  את השבלונה אני משרטט על לוח עץ פשוט ומנסר ממנו את השרטוט ליצירת תבנית — היא תשמש בסיס אחיזה לעיצוב הכינור סביבה, ולא תהיה חלק מהמוצר הסופי.

על התבנית אני מעצב את דופנות הכינור מפיסות עץ, שאני מקציע לעובי מילימטר, ומכופף בעזרת מעין מגהץ. בתבנית אני מייצר מגרעות במקומות שבהם יהיו פינות בכינור, ולתוכן מדביק בלוקים — חתיכות עץ קטנות שאני מעצב לצורה הרצויה, וסביבן מעצב את הדפנות. בניגוד לתבנית, שתישלף החוצה, הבלוקים יישארו חלק מהכינור.

כשהדפנות מוכנות זה נותן את קו המתאר של צורת הכינור. אחר כך אני עובר להכנת הגב והחזית של הכלי. ושוב זה תהליך של חיתוך לוחות, ניסור ידני וגילוף הצורה. אחרי שהם מוכנים אני חותך ומגלף את פתחי התהודה, שמאפשרים לוויברציות להדהד ולצאת החוצה.

אני מניחה שהדיוק קריטי.

מאוד. בכל תהליך העבודה יש לי כלי מדידה שאיתם אני יכול למדוד עוביים של עשיריות המילימטר כדי להבטיח שהגילוף יהיה מאוד מדויק. בהתחלה אני משתמש בכלים יותר גסים כמו מפסלות, אחרי הגילוף הראשוני אני עובר לגילוף בעזרת מקצועות, והשלב הסופי הוא גילוף בעזרת להבי מתכת חדים ואיתם אני מגיע למרקם הסופי שהוא מאוד חלק.

מה קורה אחרי שכל החלקים מוכנים?

אני מוציא את התבנית ששימשה בסיס לדפנות ומחבר את כל החלקים יחד בעזרת דבק עצמות. אחר כך אני מגלף את קופסת היתדות, הצוואר, הראש עם עיטור הספירלה, והשחיף – ואז פחות או יותר הכלי מוכן. לפי המסורת האיטלקית, משאירים את הכלי תלוי למשך כמה חודשים ונותנים לו להשתזף בחדר מואר. העץ מקבל גוון חום יותר כהה, שמתאים כבסיס יפה לצביעה. ואז אני צובע כמה שכבות של לכה מעורבת בפיגמנט, שאני ממצה בעצמי מעצים בגוני אדמדם, חום, דבש וכתום.

אחרי שהכלי הצבוע התייבש, אני מכין את הגשר, שהוא נקודת המשען של המיתרים, שאחראי להעברת הוויברציה מהמיתר אל תיבת התהודה. ולבסוף מכין את הנשמה – מוט שנמצא בתוך תיבת התהודה, שממש לא פשוט לעשות אותו, ודורש ממני להשתמש בוו עזר ממתכת ובמראות, כדי למקם אותו בפנים במקום המדויק. הנשמה תומכת בדופן וגם מעבירה את הוויברציות. יש פה מערכת שלמה שיוצרת את הצליל.

מתי התאהבת בכינורות?

לא גדלתי בבית מוזיקלי, אבל כילד היתה לנו בבית חלילית של אמא שלי, ואני רציתי ללמוד לנגן בחליל צד. בגיל 9 ביקשתי מאמא שלי שתיקח אותי לקונסרבטוריון, ושם אמרו שחליל צד מתחילים ללמוד רק מגיל 11, כי מערכת הנשימה צריכה להיות מפותחת מספיק. עשו לי מבחן שמיעה וקצב קצר, והמנהלת אמרה שלי מתאים לנגן בכינור. אז קיבלתי על עצמי את המשימה והתחלתי לנגן בכינור ומאז לא עזבתי אותו. היו תקופות שהייתי יכול לנגן שבע שעות ביום, כי זה ממכר.

מה ממכר כל כך בנגינה?

בשלב מסוים, כשאתה מבין מה אתה יכול להוציא מהכלי שלך, אתה לא יכול לעצור את עצמך. זה מתחיל מהאתגר הטכני, כשפתאום אתה מגלה שאתה מצליח לנגן יצירות שלא חשבת בכלל שתהיה מסוגל לנגן. אבל בהמשך מלהיבה אותך יותר הבעת הרגש — אתה מגלה שכשאתה מנגן, זה ממש פוגע בנשמה, זה יכול לגרום לדמוע, יכול פתאום לשמח. כיום, אחרי שנים רבות בתחום, אני עדיין מנגן אבל כבר לא בהתמכרות של פעם.

ואיך הגעת לבנות כינורות?

מעבר לנגינה, תמיד עסקתי באמנות, בציור ובפיסול. בניגוד לנגינה, שהגיעה מתוכי ולא מהסביבה, אמנות תמיד היתה בבית. אבא שלי אדריכל, ואמא שלי נגעה בכל תחום אמנות שקיים. כך שמשך אותי השילוב בין עולם המוזיקה לעולם היצירה, האמנות והפיסול. אז אחרי שסיימתי את השירות הצבאי נסעתי לאיטליה, ולמדתי בבית הספר לבניית כינורות בעיר קרמונה, שקרוי על שם אנטוניו סטרדיוואריוס, גדול בוני הכינורות בכל הדורות ותושב העיר. ואחרי ארבע שנות לימודים אינטנסיביים התקבלתי לעבוד בבית המלאכה המוביל בקרמונה, שמתמחה ברסטורציה של כלים עתיקים. ואחרי שש שנים שם חזרתי לישראל, והקמתי כאן בית מלאכה.

אחרי כל השנים בתחום, עדיין מרגש אותך ליצור כינור?

ודאי. יצירה של כינור היא כמו לידה. ברגע שאתה שם עליו מיתרים ומתחיל לנגן, פתאום אתה מבין מה עשית, מה יצרת, ואז מתחיל גם תהליך של היכרות בינך לבין הכלי. וככל שאתה מכיר אותו יותר טוב, כך אתה מבין יותר מה אפשר להוציא ממנו ובאיזו דרך, מה החוזקות שלו ואיך אפשר להוציא אותן החוצה. זה מרגש.