מלכת הסעד
דיאנה בחור ניר
מלכת הסעד
//
דיאנה בחור ניר
מכרה הזהב של דליה קורקין
במשך 25 שנות ניהול דליה קורקין הפכה את עמל ומעבר מחברה זעירה שפעלה בעיקר בקיבוצים לאחת מחברות הסיעוד הגדולות בישראל, ששווה 1.5 מיליארד שקל. על הדרך נהפכה הקיבוצניקית לשעבר לאחת הנשים העשירות כאן ולמודל נדיר בעולם העסקי המקומי, של מנכ"לית־אשה ותיקה, שהופכת לשותפה בבעלות אף שאינה נמנית עם משפחת המייסדים. איך היא הצליחה? תלוי את מי שואלים
קורקין. "לא יודע איך המודל העסקי שלה מחזיק מים, ושווי הרשת נראה בועה", אומר מתחרה. "מצד שני, במבחן התוצאה שאפו, היא שיחקה אותה". צילום: מאיר כהן
ק
שה לדמיין סקס אפיל עסקי בחברת שירותי סיעוד. טיפול יומיומי בקשישים, העסקה של מטפלים זרים, הסתמכות על קצבאות סיעוד של ביטוח לאומי ופעילות עמוסת מורכבויות פיזיות ורגשיות — כל אלה אינם נשמעים כמו תמהיל שקורץ למשקיעים. אבל המספרים של עמל ומעבר, לפחות בכל הקשור לשווי של חברת הסיעוד, מלמדים שהמשקיעים חושבים אחרת. החברה האפרורית התגלתה כיצרנית אקזיטים סדרתית. היא החליפה בעלים כמה וכמה פעמים, ובכל חילופי ידיים בין משקיעים שווייה גדל.
המספרים היבשים מספרים את הסיפור: בשנת 2000 רכשה גרנות, האגודה השיתופית של הקיבוצים, 50% מעמל ומעבר (שנקראה אז רק עמל) לפי שווי צנוע של 10 מיליון שקל; ב־2014 מכרה גרנות את חלקה בעמל ומעבר לארבעה שותפים — אבי לוין, שמאי מיטלמן, חגי נברון, והאחים גניס — לפי שווי של 150 מיליון שקל, פי 15 משווייה במכירה הקודמת; שנה אחר כך רכש איש הנדל"ן היהודי־אמריקאי הארי גרוס את הבעלות לפי שווי של 240 מיליון שקל; גרוס המתין שבע שנים וב־2022 מכר את עמל ומעבר לקרן פימי של ישי דוידי לפי שווי של מיליארד שקל — והחברה הפכה רשמית ליוניקורן; חלפו שנתיים בלבד, ובינואר השנה השקיע בנק הפועלים 300 מיליון שקל ברכישת 20% מהחברה, מה שהקנה לה שווי של 1.5 מיליארד שקל; במרץ לפני חודש הצטרפה מגדל לחגיגה ורכשה לעצמה 10%, לפי אותו שווי.
מה שמשותף לכל העסקאות האלה, כבר 25 שנה, הוא זהותה של המנכ"לית: דליה קורקין. הקיבוצניקית לשעבר, שהחלה לנהל את עמל ב־1998, היא הרוח החיה שמאחורי ניהול החברה. היא אחראית להגדלת השווי הפנומנלית שלה ולרוב העסקאות שנרקמו — שגם הפכו את קורקין עצמה לאחת הנשים העשירות בישראל, עם מניות בשווי 400 מיליון שקל בחברה, שכמחצית מהן כבר הומרו למזומן. בכך הפכה קורקין למודל יוצא דופן באקלים העסקי הישראלי, של מנכ"לית־אשה שגם מחזיקה בתפקיד שנים רבות, גם הופכת לבעלת הון ושותפה בחברה גדולה, וגם אינה נמנית עם משפחת המייסדים.
"עמל זה דליה ודליה זה עמל, היא בנתה אותה בצלמה", אומר חבר קרוב. "המשקיעים העלו את שווי החברה, אבל דליה היא זו שלקחה לפני 30 שנה ארגון והביאה אותו לשווי של 1.5 מיליארד שקל. ייתכן שהיה פה גם הרבה מזל, אבל בשביל מזל צריך לעבוד, והיא עובדת ללא הרף, 24/7, עם יכולת ניהול גבוהה, חושים עסקיים מאוד מפותחים והרבה קסם אישי".
לא כולם מסכימים עם הניתוח הזה: "יש לדליה חוזקה במערכות יחסים, אבל אני בספק אם היא מנהלת יוצאת דופן בעלת אופי יזמי", אומר מתחרה בענף. "הרעיונות שלה הם בעיקר me too. עושה רושם שעם הכניסה של הארי גרוס היא קיבלה הנחיה לצאת לרכישות מטורפות, להבנתי לא תמיד עם בדיקת נאותות קפדנית, ורכשה חברות במחירים שמשקפים 15–20 אלף שקל למטופל בחברה הנרכשת. בענף אלה סכומים שקשה להתחרות בהם, ולא ברור איך מחזירים את ההשקעה הזאת. היה לה גם די הון כדי לשלם משכורות חריגות בענף, שהביא בפועל ל'חטיפת' עובדים מרשתות אחרות. לא יודע עד הסוף איך המודל העסקי הזה מחזיק מים, ולי השווי של מיליארד וחצי שקל נראה בועה. מצד שני, במבחן התוצאה שאפו, היא שיחקה אותה".
"ערכית היא עוד קיבוצניקית"
קורקין (63) עצמה מסרבת בתוקף לספק תשובה לשאלת ההצלחה העסקית, או לכל שאלה אחרת. גם אחרי עסקאות הענק האחרונות היא שומרת על שתיקה, ולכל היותר משגרת שליחים בניסיון למנוע את פרסום הכתבה שתעסוק בה. היא גדלה בקיבוץ רמות מנשה, לא רחוק מזיכרון יעקב, עד שנות השלושים לחייה. הוריה, שמשון וציפורה הלפרן, עלו מאורוגוואי והיו ממייסדי הקיבוץ. האב היה דמות נערצת על קורקין, אידאליסט שראה הגשמה בחיי הקיבוץ ובפעילות ציבורית. הוא מת בגיל 55 בלבד מהתקף לב, אחרי שהספיק לשמש בשורת תפקידי מפתח בקיבוץ, ונראה שעיצב במידה רבה את התשוקה של קורקין לעולמות הכספים והכלכלה.
"מבחינת ערכים היא קיבוצניקית עד היום", אומר מכר ותיק של קורקין. "כשהיא מבקרת את אחותה בקיבוץ היא עדיין הילדה של אבא מרמות מנשה, אף שכבר 30 שנה היא לא גרה שם. היא ממש העריצה את אבא שלה, שנפטר בגיל מוקדם, ואת החושים הכלכליים רכשה ממנו".
את המסלול המקצועי החלה קורקין כעובדת הנהלת חשבונות של מפעל מדי המים ארד, שנמצא בבעלות משותפת של הקיבוצים רמות מנשה ודליה ונסחר כיום בבורסה בתל אביב. היא למדה כלכלה וניהול במכללת רופין וב־1995 החלה לשמש גזברית הקיבוץ. אלה היו השנים האחרונות של מימוש הסדר החוב הגדול של הקיבוצים, ולקורקין התאפשר לקחת חלק משמעותי בתוכנית ההבראה של הקיבוץ.
ב־1998 היא נענתה להצעה שתשנה את מסלול חייה: לשמש מנכ"לית עמל, שעסקה אז באיתור ובהפניית כוח אדם לקיבוצים בתחום הבריאות והסיעוד. באותה תקופה, כשהיא בשנות השלושים לחייה, עזבה קורקין את הקיבוץ עם בעלה דאז, ההומאופת אורי קורקין. הם עברו להתגורר לתקופה קצרה בזיכרון יעקב, ואחר כך היא השתקעה לשנים רבות בבנימינה. כיום, לאחר שהתגרשה, היא חיה בתל אביב.
כשהחלה לנהל את עמל, החברה היתה ארגון קטן ששוויו הוערך במיליוני שקלים אחדים. אבל קורקין זיהתה שהצורך של הקיבוצים בשירותי סיעוד לאוכלוסייה המתבגרת הולך וגובר. "היא לא רק זיהתה צורך, אלא גם מצאה דרך לתת לו מענה", אומר יו"ר איגוד חברות הסיעוד דורון רז. קורקין רתמה קיבוצים לחתום עם עמל על חוזים לניהול בתי ההורים שלהם, ועם הזמן וההצלחה של הניסוי החלה לפנות גם ללקוחות שמחוץ לקיבוצים.
אחד ממהלכי המפתח שעשתה היה הכנסת קבוצת גרנות כשותפה בעמל בשנת 2000. "זה היה מהלך מאוד חכם, כי לקיבוצניקים הרבה יותר קל לחתום חוזים עם חברה בבעלות משותפת של גוף קיבוצי בכל מה שנוגע לאמון ולקודים הסיעודיים", אומר חבר קרוב של קורקין. "זה גרם לקיבוצים לעבוד בעיקר דרך עמל והוביל לצמיחה של הרשת".
"דליה אינה מנהלת יוצאת דופן", אומר מתחרה. "גרוס דחף אותה לרכישות בסכומים שקשה להתחרות בהם בענף. היא גם יכלה לשלם משכורות חריגות ו'לחטוף' עובדים מהמתחרים"
רומן עסקי שנולד בג'לג'וליה
המהלך המשמעותי מכולם של קורקין, גם מבחינה עסקית וגם באופן אישי, היה הכנסת המשקיע האמריקאי הארי גרוס לחברה. ב־2015 ביצעה קורקין באמצעותו מהלך של Management Buy Out, והשניים רכשו את מלוא המניות של עמל תמורת 240 מיליון שקל — 70% לגרוס ו־30% לקורקין.
גרוס, ישראלי לשעבר, עזב את הארץ אחרי מלחמת יום כיפור, עבר לניו יורק ופיתח פעילות נדל"ן עניפה בארצות הברית. הקשר עם קורקין נוצר בזכות בית אבות סיעודי בג'לג'וליה שהיה בבעלות גרוס, והוא ביקש להיפטר ממנו. קורקין, ששאפה להרחיב את שירותי הסיעוד גם לחברה הערבית, יצרה איתו קשר. "ההיכרות עם הארי היא סיפור מקרי לחלוטין", מספר חבר קרוב של קורקין. "את בית הסיעוד בג'לג'וליה הוא קנה מתוך רצון לעזור לחבר, זה לא מהלך עסקי משמעותי מבחינתו, ומהר מאוד הוא הבין שתחום הסיעוד לא מספיק מפותח במגזר הערבי כי לא נהוג שם להוציא את ההורים מהבית. כשהוא הבין שהוא חייב למכור, הוא הגיע לדליה. אבל במקום למכור הוא כל כך התלהב מרשת עמל, שחוץ מלהעביר את הבית הזה אליה, הוא גם קנה 70% ממנה".
מאיפה היו לקורקין, קיבוצניקית לשעבר ומנהלת שכירה עד אז, כ־70 מיליון שקל לרכישת חלקה בחברה? בענף תוהים האם מדובר בהקצאת מניות או שגרוס העמיד לה הלוואה בתנאים נוחים. חבר קרוב של קורקין שולל את התיאוריה הזו. לדבריו, "דליה לקחה התחייבויות כדי לרכוש את חלקה, ומאז כבר סביר שהחזירה אותן. הארי רכש 70% מהרשת כי הוא רצה לעבוד עם דליה, וזה הדבר הנוסף שיש לה: קסם אישי גדול מאוד, שמנוצל בצורה נכונה מאוד גם לקידום עסקים. היא יודעת לעבוד עם אנשים ואת הקסם שלה היא יודעת להביא גם לתחום הסיעוד, שדורש המון אנרגיות, הבנה של צרכים אנושיים וידע בניהול משא ומתן. זה מרכיב מאוד חשוב אצלה".
ממה גרוס התלהב כל כך?
"מעבר לקסם האישי הוא איש עסקים ממולח מאוד, שזיהה את הפוטנציאל בעסק ואת יכולת הניהול של דליה. זה גרם לו לעשות מהלך שמבחינתו נראה לא הגיוני בכלל: הוא נכנס לתחום שאינו ליבת העסקים שלו, במדינה שעזב. בדיעבד, הוא מכר במיליארד שקל את הנכס שקנה ב־250 מיליון שקל, אז אי אפשר להגיד שהוא לא איש עסקים מוצלח".
"פגשתי את גרוס לראשונה בניו יורק", מספר רז, שמכר לעמל ומעבר את חברת הסיעוד טיפולית. "סיפרתי לו על מלון נחמד שאני לן בו ליד טיימס סקוור, והוא אמר לי 'בביקור הבא בעיר תישן בהייאט, זה שלי'. וזה היה רק נכס אחד מאלה שהוא החזיק בהם".
למה הוא קנה את עמל ומעבר?
"בתור ביזנס, לא כתיקון עולם. הוא קנה אותה, ולימים מכר לפימי ברווח עצום. כשאנחנו הקמנו חברות בצעירותנו, זו היתה שליחות. כיום המשקיעים האלה רואים את המספרים. אני בספק אם אנשי פימי ישבו עם איזה קשיש כדי לדבר איתו".
ומה היה התפקיד של דליה?
"בחיים הכל זה רק בחירות נכונות. לפעמים אם אתה פונה שמאלה אתה מצליח, וימינה לא. לה יש הכישרון לזהות את הפנייה הנכונה". אחרי גרוס הפנייה הנכונה היתה פימי. לדברי רז, "בקרן סומכים עליה. היא מנהלת את העסק באופן עצמאי וכבר הוכיחה את עצמה".
"היא מנהלת בלי איזו דעה נוקבת, היא זורמת ותגיד לכל אחד 'אתה צודק', בלי להיכנס לעימות", אומר אחד האנשים שעבדו מולה. "היא לא אחת שרבה", מסכים גורם אחר בסביבתה, "אבל אסור לטעות בה, היא מאוד מפולפלת. בסוף היא עושה את ההחלטות העסקיות הנכונות לחברה, גם בלי להיכנס לעימות".
"זה עוול להגיד שדליה רק היתה בזמן הנכון במקום הנכון", אומר חבר. "לא המשקיעים בנו את עמל, אלא היא. ההחלטות המקצועיות הן שלה, והמשקיעים למדו להאמין ביכולותיה"
"היקף הרכישות היה באמת חריג"
הצמיחה של עמל ומעבר משווי של 240 מיליון שקל ב־2015, כשגרוס רכש אותה, לשווי של מיליארד שקל ב־2022, כשפימי נכנסה לנעליו, מיוחסת במידה רבה לבולמוס הרכישות של החברה תחת קורקין. גם כאן, בנוגע לשאלה מי יזם את התהליך, הדעות חלוקות. "הכניסה של משקיע עם כיס עמוק עשתה את ההבדל, אחרת דליה לא היתה יכולה לקחת על עצמה מהלך כל כך אגרסיבי של הגדלת העסק באמצעות רכישת חברות מתחרות", אומר גורם בסביבת קורקין.
"דליה היא לא טיפוס שלוקח סיכונים, לכן זה נראה יותר כמו מזל, ראיתי כמה מקרים של רכישות שנראו לי לא הגיוניות", אומר גורם בענף. "ואם הענף מתיישר עם הסטנדרט של השכר שהיא משלמת, זה יגמור חברות. לא היה היגיון כלכלי ברכישות, אבל היה היגיון אסטרטגי — וזה עבד".
ההתרחבות של עמל ומעבר נעשתה גם באמצעות רכישת חברות בתחומים משיקים לסיעוד. בין השאר היא רכשה את נגיש, חברה המנגישה בתים לאנשים עם מוגבלות ומספקת להם ציוד עזר; את ידיד נפש, המטפלת בכ־5,000 פגועי נפש; את ת.ל.מ, שמספקת טיפול ואבחון פסיכולוגיים; את מדלידר, מרכז לטיפולי פיזיותרפיה; ואת המרכז הישראלי לתעסוקה, שמשלב בעלי מוגבלות בתעסוקה. תחת בעלות פימי החלה עמל ומעבר, באמצעות החברה־הבת אדם, להקים גם בתי ספר וגנים לילדים בעלי מוגבלות ואוטיזם.
"היקף הרכישות בתקופת גרוס היה באמת חריג בענף", מסכימים מקורבים. "דליה רכשה 5–7 חברות, כשבענף רוכשים במקסימום אחת־שתיים. הגיע שחקן אמריקאי עם כסף, ובולמוס הרכישות היה מאוד חריג".
לדברי רז, "הארי גרוס לא בא להחזיק חברה ל־30 שנה אלא כדי לעשות קופה, והוא ידע שככל שהחברה תהיה יותר גדולה כך יהיה לו יותר מה למכור".
כולל רכישות בלי יותר מדי בדיקת נאותות?
"המכירה שלנו לא היתה אופיינית ולא דרשה בדיקת נאותות בציציות, כי דליה ואני הכרנו, ויש יחסי אמון רבי־שנים בינינו. אני מניח שעם אחרים היתה בדיקה יותר מעמיקה".
"אני לא הייתי מסוגלת לעשות רצף רכישות, כמו זה שדליה עשתה", אומרת רינה רמות, מבעלי חברת שירותי הסיעוד מתן, קיבוצניקית לשעבר מגברעם בשנות השמונים לחייה. "אני מהדור שלא היה לו, וחושבת איך לחלק נכון כל שקל שאני מרוויחה, זה חלק מהחינוך של הקיבוץ. בדור של דליה קיבוצים כבר עשו עסקים, הנפיקו, קנו. עמל צמחה בעיקר משום שהבעלים שלה הביאו אסטרטגיה של רכישת עוד ועוד חברות. מתן היא הצד ההפוך של עמל, חברה שגדלה אורגנית, לאט יותר, אבל נחשבת אחת החברות הגדולות, המצליחות והאיכותיות בענף. הגידול שלנו קורה עם חלום וחזון ועבודה קשה, לא בזכות כסף. אבל אני לא שוללת, ומעריכה גם את הדרך של עמל. העיקר שהחברות יוכלו לתת שירות טוב, לשלם כמו שצריך לעובדים, ולעמוד מול המדינה, שמולה רק החזקים שורדים. חשוב שחברות הסיעוד יקבלו הערכה, כי בזכותן המון אנשים מטופלים. ובעיתות חירום כמו ימי מלחמה או קורונה, אוי ואבוי לנו אם כל הזקנים היו נשארים לבד".
"להגיד על השווי של עמל ומעבר שדליה רק 'היתה בזמן הנכון במקום הנכון' יהיה לעשות לה עוול", אומר חבר קרוב שלה. "יש גם הרבה מזל במעבר של החברה ממשקיע למשקיע, וצריך שהמשקיעים יהיו מוכשרים, אבל אם לא היה מדובר בנכס אמיתי, אף אחד לא היה שם כל כך הרבה כסף. לא המשקיעים בנו את החברה — היא בנתה אותה. ההחלטות המקצועיות הן שלה, והמשקיעים למדו להאמין ביכולות שלה. יש פה המון עבודה קשה, 24/7, ולקיחה של הרבה מאוד סיכונים. היא לא זכתה מההפקר כי הארי הביא את החברה לשווי של מיליארד שקל".
מי מימן לה את המניות שרכשה בחברה?
"היא לקחה הלוואות גדולות כדי לקנות את ה־30% שלה, זה סיכון אדיר שלא רבים היו לוקחים. אילו החברה היתה יורדת, מה היא היתה עושה? יש לה חוש עסקי, ובעיקר אמונה במוצר יותר מכולם".
רמות. "לא הייתי יכולה לעשות רצף רכישות כמו זה שדליה עשתה". צילום: אוראל כהן
רז. "יש לדליה כישרון לזהות את הפניות הנכונות בחיים"
"עובדת קשה, לא מנהלת־כוכבת"
עמל ומעבר היא כיום אחת מחברות הסיעוד הגדולות בישראל וחולשת על כ־10% מהשוק, שלפי ההערכות מונה כ־350 אלף איש המקבלים שירותי סיעוד. המתחרות הגדולות שלה הן דנאל, נתן, מתן שירותי בריאות ותגבור, וכן עמותות גדולות כגון מטב. עמל מפעילה כ־15 בתי אבות סיעודיים ופועלת בהיקפים גדולים בסיעוד הביתי. היא מעניקה שירותים לכ־30 אלף מטופלים ומעסיקה יותר מ־20 אלף עובדים, רובם עובדי סיעוד, אך גם אחיות, פיזיותרפיסטים, פסיכולוגים ועובדים כלליים. מרבית תחומי הפעילות שלה מתאפיינים ברווחיות נמוכה, משום שמדובר בשירותים שהמדינה מממנת לאוכלוסיות חלשות באמצעות ביטוח לאומי, או בשירותים במימון קופות החולים.
כחברה פרטית עמל ומעבר אינה חושפת את נתוניה הכספיים. את קנה המידה יכולה לספק דנאל, המתחרה הדומיננטית, שנסחרת לפי שווי של 2 מיליארד שקל. ככל הידוע הכנסותיה גבוהות מאלה של עמל ומעבר, אך ב־2023, למשל, נגרמו לה הפסדים בשל כניסתה לתחומי פעילות חדשים, כגון רפואת עיניים ופוריות. זה מעלה את השאלות מה גרם לקרן פימי להשקיע בחברה לפי שווי של מיליארד שקל בתחום מאוד תחרותי עם שולי רווח נמוכים, ומה מצאו בה הגופים המוסדיים, שגרם להם להשקיע בה לפי שווי של 1.5 מיליארד שקל.
"את ישי דוידי לא מעניין סקס אפיל, אלא אם הוא יכול ליצור השבחה אמיתית. מיליארד שקל אולי נראה סכום גבוה, אבל עובדה שבדיעבד הפועלים כבר נכנס לפי 1.5 מיליארד שקל", אומר גורם בתחום. "עמל פועלת בארבעה תחומים: סיעוד; טיפול בילדים ונוער וכעת גם בילדים על הספקטרום; טיפול בתשושי נפש; ובתים סיעודיים, בעיקר בפריפריה. בכולם היא מובילת שוק או בין שתי המובילות, וככל שאני מבין היא גם מרוויחה יפה ומחלקת דיבידנדים בכל שנה. דוידי מבין שהחברה בכיוון טוב ושהיא חזקה בתחומים שבישראל נמצאים בצמיחה מובהקת או בטיפול חסר של המדינה, וזה עוד בלי קשר למלחמה, שמגדילה את הצרכים האלה".
פימי תנפיק אותה?
"זו קרן שקונה כדי למכור, ומבחינתה מכירה היא טבעית ונכונה. מתי זה יקרה ובאיזה אופן — קשה לדעת. אפשר להעריך שעמל בנויה גם להיות חברה ציבורית שתיסחר בבורסה, אולי בעוד שנה וחצי־שנתיים".
דוידי בחר להשאיר את דליה כמנכ"לית. הוא סומך עליה?
"היא מנהלת טובה ומוכשרת, שמכירה מעולה את העסק ואת התחום. מבחינתו הבנה עמוקה היא יתרון. אולי היא לא הבועטת הכי טובה לגובה, אבל זה לא רלבנטי. מבחינתו ידע עמוק בתחום, גישה ערכית חיובית ויכולת לעבוד עם המנהלים שמתחתיה ועם הקרן שמעליה, הם מה שקובעים. דוידי לא מאמין במנהלים־כוכבים אלא בעבודה קשה, והיא עובדת קשה".
"היא מנכ"לית חמה, לא מרוחקת"
הזינוק בשווי של עמל חלחל בעוצמה גם לכיסה הפרטי של קורקין. כשפימי רכשה את החברה ב־2022, קורקין מכרה לה 10% מהמניות תמורת 100 מיליון שקל. בינואר השנה, כשבנק הפועלים רכש 20% מהחברה, קורקין מכרה לו 4% תמורת 60 מיליון שקל. בחודש שעבר, כשמגדל רכשה 10% מהחברה, קורקין נפרדה מעוד 2% מהמניות תמורת 30 מיליון שקל. בסך הכל היא קיבלה 190 מיליון שקל, ונשארה עם 14% ממניות החברה, ששוויין לפי העסקה האחרונה 210 מיליון שקל.
"אני לא מרגיש שינוי אצלה מאז האקזיטים, אבל אני משוחד", אומר הפסיכולוג ד"ר שי חן גל, ראש הצוות האקדמי במיזם "חינוך ומעבר" והפסיכולוג הראשי של ת.ל.מ — שתיהן תחת עמל ומעבר. "היא לא טיפוס עירוני שמסתובב במסעדות ונפגש עם סלבס, אולי זה חלק מהקיבוצניקיות שנשארה בה. בישיבות את יכולה לראות אם אדם נהיה יותר סנוב ומתנשא, ואני לא מזהה את זה פה. היא נשארה חמה ואכפתית".
קורקין אימצה את היוזמה הטיפולית "בובת חיבוקי" של חן גל, שנולדה במלחמת לבנון השנייה כדי לטפל באמצעות בובה בילדים בני 3–9 שחוו טראומה וחרדה. לדבריו, "הבובה מאפשרת לילד להשליך את הפחדים שלו עליה ולטפל בה. עם פרוץ המלחמה בעזה, כשפסיכולוגים מהקיבוצים פנו אליי, פניתי לדליה וקיבלתי ממנה רוח גבית. יחד איתה עברנו בין מלונות המפונים עם 'סיירת חיבוקי' שהקמנו.
"האוקיי ממנה נתן דחיפה גדולה. היא התעקשה שנקים צוות שיהיה איתי, הקצתה תקציב ודחפה לזה. היא הבינה שמדובר באירוע גדול ולא הסתפקה ב'קח את זה ושחרר אותי'. היא עוקבת, רוצה עדכונים, חשוב לה. למדתי עליה שיש לה אינטואיציה מאוד טובה לאנשים, היא קולטת אותם ויש לה תחושות בטן שעוזרות לה לבחור אנשים טובים. היא מתעניינת באנשים ברמה האישית, היא לא המנכ"ל המרוחק. גם היום זה כך".
"בארגונים בסדר גודל כזה ההיררכיה מובנית, אנשים לא מדברים עם המנכ"ל באופן ישיר, אבל אצל דליה זה לא עובד ככה", מסכים רז. "גם המטפלת יכולה לעצור אותה ודליה תקשיב. למרות הכסף ולמרות שהיא מעסיקה מעל 20 אלף עובדים, זה אופי הניהול שלה".
