חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// גפני מדגים את הפוזיציה של החרדים /// איקאה מזכירה איך עובד שוק בריא /// הבעיה בתחבורה הציבורית היא לא המחיר /// הביקורת על ישראל מחייבת את הישראלים לבחור אם אכפת להם
גפני
כוח חסר אחריות
למשה גפני יש פוזיציה ייחודית. הוא בכיר במפלגת קואליציה, אבל הוא לא שר, לא חלק מהרשות המבצעת. הוא עובד רק ברשות המחוקקת, אבל מחזיק בתפקיד הכי משפיע שיש בה, יו"ר ועדת הכספים של הכנסת. והכוח הזה מנוקז בעיקר לרגע שבו תקציב המדינה מגיע לוועדה. אז גפני הולך עם הפוזיציה עד הסוף, מלהטט בכישרון בין החברות בקואליציה לאי־ההשתתפות בממשלה. הוא דורש דרישות תקציביות ככל אחד מהשרים, אבל גם יכול לתקוע מקלות בגלגלי הממשלה. זה מה שהוא עשה השבוע, כשמנע את קידומם של צעדי מיסוי שנדרשים כדי לממן את המלחמה. מה עם הגירעון? מה עם הורדת הדירוג? מה עם מאמצי הממשלה לשמור את הראש מעל המים? לא אכפת לו. הוא לא מחויב לה, הוא חבר כנסת. גם בסוגיות ענק אחרות, כגון הגיוס ואסון מירון, גפני מתמקם בנוחות בעמדה החיצונית הזאת, של מי שבעצם מעולם לא היה שר, ויכול לבקר את הרשות המבצעת, ובו בזמן לסחוט ממנה מה שהוא רוצה. הוא יסוד הכרחי לקיומה של הממשלה, אבל הוא לא ממש כפוף לעומד בראשה. זו עמדה שאין עוד כמותה.
והפוזיציה הזאת, של כוח אדיר ללא אחריות אמיתית כלפי המדינה והציבור, בעצם מאפיינת את המגזר החרדי כולו. הוא דורש ומתעקש ולוקח, אבל לא מחויב. אוכל מהעוגה, אבל לא משתתף באפייתה. וזה הדבר המהותי שצריך לשנות. אנשי ציבור צריכים להפגין אחריות ציבורית, זה הבסיס, ולא משנה באיזה תפקיד הם מחזיקים. זה נכון לגבי לגפני ונכון לגבי היחס של כל החברה החרדית למדינה.
/// שלמה טייטלבאום
יוקר המחיה
לקנות ממשלה באיקאה
השבוע, כשהתברר שאיקאה תוריד מחירים בכל השווקים שבהם היא פועלת — ויש לה כמעט 500 חנויות ביותר מ־60 מדינות — מנהל חטיבת הקמעונאות בחברה־האם הסביר ל־CNBC ש"זה השלב שבו חברות צריכות להשקיע בתמחור ולא ברווחיות". מה זה השלב הזה? זה שבו אנשים רבים מסתובבים עם "ארנקים רזים יותר", כהגדרתו.
מתי בפעם האחרונה שמעתם על חברה ישראלית שהולכת לכיוון הזה? אין מה לדאוג, איקאה לא נהפכה למלכ"ר. היא פשוט מבינה את השוק, ובני אדם. היא רוצה להיות תחרותית, למכור יותר ולמשוך עוד לקוחות, ויודעת שזה בהחלט עשוי גם להגדיל את הרווח, בטווח הקצר או הארוך. היא יודעת שהיא חזקה, וחושבת איך להגדיל את הכוח שלה באופן חכם. אצלנו, לעומת זאת, החברות יהיו נורא חזקות, אבל תמיד יבכו על כמה הן מסכנות, וממש חייבות להעלות מחירים. אכלו להן שתו להן החות'ים המלחמה הירידה בהיצע העולמי. כשהמספרים אחרים — בשנה שעברה מחירי היבוא של תשומות לחקלאות צנחו ב־12%, מחירי היבוא של מוצרי מזון גולמיים צנחו ב־8% ומחירי היבוא של מוצרי מזון ירדו בכ־4% — אנחנו לא שומעים את היצרנים והיבואנים. פתאום זה לא נוגע להם, כל הטוב הזה, ולא מתגלגל להורדת מחירים. כך נראה שוק שאין לו ממשלה שמניעה רפורמות ותחרות אמיתית. החברות לא משקיעות בתמחור, רק במרמור.
/// גולן פרידנפלד
דימוי מתוך אתר איקאה
צילום: מתוך ויקיפדיה
הרפורמה בתחב"צ
הנחה למוצר לא קיים
עיקרי רפורמת התעריפים בתחבורה הציבורית "צדק תחבורתי", שקידמה שרת התחבורה מירי רגב, פורסמו השבוע, כולל הנחות לנוסעים בפריפריה ולצעירים (בני 26-18) ונסיעה חינם לחיילים משוחררים. במקור הרפורמה היתה נרחבת בהרבה, וגם עלתה הרבה יותר — עלותה נחתכה מ־740 מיליון שקל ל־240 מיליון. בהבטחות רגב שנותרו בחוץ אפשר למצוא את ההנחות למי שחיים ביישובים בדירוג סוציו־אקונומי נמוך ואת הנסיעה חינם לכל האזרחים הוותיקים.
אין טעם להתעכב על קבוצת הגיל המשונה 26-18 שמוצגת בנפרד מחיילים וחיילים משוחררים — הפילוח הזה חופף באופן פלאי את בני הישיבות הפטורים מגיוס — אבל ראוי להתעכב על הפריפריה. רבים מאוד מתושבי הפריפריה פונו מבתיהם לפני כמעט חצי שנה, ואין לדעת מתי יוכלו לחזור, וגם לפני המלחמה מצבם בשלל פרמטרים היה גרוע מזה של תושבי המרכז. הם ראויים להטבות תחבורתיות, אלה מוצדקות לגמרי.
אבל כל מי שגר יום או יומיים בפריפריה יודע שהחסם המרכזי בהתניידות שם אינו מחיר הנסיעה, אלא העובדה שאי אפשר להסתמך על תחבורה ציבורית, וכל מי שיכול נאלץ להחזיק רכב פרטי. רוב היישובים הקטנים (בין אם הם ברמת הגולן או בשומרון) מסתפקים בקו אוטובוס אחד בלבד, שעובר לעתים רחוקות למדי ועוצר רק בצומת שמחוץ ליישוב. מי שכבר ייקח אוטובוס מעיר מרכזית, נגיד נהריה או דימונה, ייתקע בפקקים על כבישים נטולי נת"צים. אז עכשיו הם ישלמו פחות, אבל מה ההיגיון בהנחה על מוצר לא רלבנטי? את 240 מיליון השקל לא היה צריך להשקיע בהנחות על תחבורה ציבורית, אלא פשוט בתחבורה ציבורית.
/// יובל שדה
התגובות לנאום האוסקר
תחליטו אם אכפת לכם
הבמאי ג'ונתן גלייזר זכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר על "אזור העניין", והיו לו כמה דברים להגיד בנאום הזכייה. בישראל, איכשהו, הצליחו לא להקשיב. טענו שהוא התכחש ליהדותו, שהוא משווה בין השואה לנעשה בעזה וכן הלאה. אבל מה שגלייזר אמר — בדרך מסורבלת, נכון — היה שהוא מתנגד לכך שהיהדות, ואפילו השואה, נהפכו לכלים שנועדו להצדיק כיבוש. ואין שום דבר חריג באמירה הזאת. היא נשמעת בקרב יהודים רבים, כולל אוהבי ישראל (כולל כמובן ישראלים שחיים בה), אבל הרוח הציבורית המקומית מתעקשת לא להבין את המשמעות שלה. בארץ לא רואים את מה שהעולם רואה: תמונות של תינוקות וילדים שגוועים ברעב, הרס מוחלט של ערים שלמות, את חיילי צה"ל מחטטים בארונות של נשים פלסטיניות. לחלק לא קטן מהציבור בארץ לא אכפת מכל זה, לא אכפת לו מה קורה בעזה, ורוב הזמן לא אכפת לו מה העולם חושב, עד שהוא נקלע לטנטרום בגלל דברים שבמאי אחד, שרוב הישראלים מעולם לא שמעו עליו, בכלל לא אמר. אם הולכים על גישת "שלא יגידו לנו מה לעשות, ולא אכפת לנו מה אומרים", אי אפשר להשתגע כשמישהו אומר משהו, מתון למדי. אם כן אכפת לנו מה העולם חושב עלינו — וכדאי שיהיה לנו אכפת, האמת — אולי הגיע הזמן להתחיל לשנות את המציאות שאליה העולם מגיב. בכל מקרה, אי אפשר גם וגם.
/// ציפי שמילוביץ, ניו יורק
מילת השבוע
//
דור סער־מן
מה נמל מסמל באופן כללי, ומה הוא יכול לסמל לעזה באופן ספציפי?
בתוך הסבך הבלתי נגמר של המלחמה בעזה, לא רק ישראל שוברת את הראש מה לעשות, אלא גם האמריקאים. אחרי שהבינו שהסוף לא יגיע מכיוון ממשלתו של בנימין נתניהו, ושאי אפשר לבנות עליה במניעת משבר הומניטרי, הם מתכננים לבנות נמל סף שיאפשר להכניס לרצועה מזון, תרופות ושאר ציוד.
אבל נמל הוא יותר משער כניסה להגעת סיוע לאזור חרב. ערי נמל היו במשך אלפי שנים מוקדים שלטוניים, כלכליים ותרבותיים משגשגים. נמלים מאפשרים לנו לצאת החוצה, ומביאים את החוץ אלינו. זה נכון לגבי נמלי תעופה, ובוודאי לגבי ערי נמל מבוססות, שתמיד היו מרכזים שופעי סחורות ואנשים מכל העולם. נמלים הם החיבור שלנו לעולם, הם נורמליות, הם קידמה. וישנו גם נמל הבית, המקום שבו אפשר לנוח אחרי הסערות. הים והאוויר הם מרחבים זרים ולעתים מאיימים, שהאדם מעז לצאת אליהם אף שהוא לא אמור לעשות זאת, ואילו הנמל הוא המוצא והעוגן, ההתחלה והסוף. הוא סמל לתנועה, אבל הוא גם המייצב הגדול.
כשחושבים על כל זה בהקשר של עזה החרבה, מבינים שנמל הוא לא רק פתח לים, ולקבלת עזרה הכרחית, אלא גם פתח לעתיד.
והוא גם תזכורת לעבר. כי בעזה היה נמל משגשג במשך אלפי שנים. המיקום המצוין שלה הפך אותה לעיר נמל חשובה מאוד, קריטית אפילו, בחיבור שבין המזרח למערב. נמל אמריקאי צף לא יחדש את השגשוג הזה, הוא זמני, לא באמת נמל בית או סמל לנורמליות, למסחר, למטרופולין בינלאומית. הוא לא יכול להבטיח ביטחון. אבל הוא מזכיר לא רק את הצורך בהומניות, אלא גם את הפוטנציאל הגדול: אפשר לעשות באזור הזה הרבה יותר מרק לשרוד.
