מ'

סיימה לפני שנתיים את לימודיה בתיכון ברמלה, אבל גם כיום, כשהיא כבר חיילת, היא זוכרת היטב את תחושת הרעב שליוותה את שנות ההתבגרות שלה. "אני באה מבית עם המון ילדים והמון קשיים כלכליים. בימים שניתקו לנו את החשמל, היינו יושבים בערב עם נרות. בימים שניתקו לנו את המים היינו מתחלקים — אני ישנתי אצל סבתא, והאחים שלי אצל חברים. ובימים שבהם הרעב רדף אותנו התחושה היתה הכי קשה, כי לא ידענו מאיפה תגיע ארוחת הערב. אבל כל עוד הלכתי לבית ספר, ידעתי שתהיה לי ארוחה בצהריים, לא משנה מה".

המצב של מ' רחוק מלהיות חריג. על פי סקר שערך הביטוח הלאומי בשנה שעברה, 16% מהמשפחות בישראל סבלו מאי־ביטחון תזונתי — הגדרה רחבה, שכוללת קשת של מצבים, מחששות לגבי היכולת לספק מזון למשפחה ועד רעב מתמשך. המשפחות הללו כוללות 665 אלף ילדים, שמחצית מתוכם סובלים מאי־ביטחון תזונתי חמור.

בדיוק את הבעיה הזו ביקשה למגר מדינת ישראל בחוק ארוחה יומית לתלמיד, שנחקק ב־2005. בחוק, המוכר בשמו העממי "מפעל ההזנה", מתחייבת המדינה לספק ארוחה חמה מסובסדת לכל ילדי הגנים ותלמידי בית ספר יסודי הלומדים יום לימודים ארוך. התוכנית ממומנת בידי משרד החינוך והרשויות המקומיות, שרשאיות לגבות כסף מההורים בהתאם למבחני הכנסה. לפי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, כ־450 אלף תלמידים קיבלו הזנה בתוכניות אלו בשנה שעברה. הבעיה היא שהפרויקט פועל רק בבתי ספר יסודיים. כלומר מרגע שהתלמידים סיימו את כיתה ו', אין עבורם פתרון (פרט למקרים חריגים כמו בתי ספר לנוער בסכנת נשירה במגזר הערבי). ובמילים אחרות — הם נשארים רעבים כל היום.

המדינה מודעת לכך היטב. כך למשל, באפריל 2018 הגיעו למשרד החינוך דיווחים על תלמידים רעבים בבתי ספר של אורט בצפון. נציגות של משרדי החינוך והבריאות יצאו לסיור בשטח, וחזרו עם מסקנות קשות. "אכן מדובר במצוקת רעב אובייקטיבית יומיומית שצריכה לקבל מענה מגורמים מדיניים רמי דרג", נכתב במסמך סיכום הסיור. "ניכר כי מצוקת הרעב היא ראשונית ובסיסית בבתי הספר שבהם ביקרנו. חשוב לדאוג בראש ובראשונה לצורך הקיומי ביותר של התלמידים — מזון. המזון מחזיר את הילדים לבית הספר ומשמש עבורם מקום בטוח מבחינה פיזית ורגשית, ופניות ללמידה".

המצב הקשה ביותר שורר במרכזי החינוך הטכנולוגיים (מח"טים) — תיכונים לנוער בסיכון, המכונים לפעמים גם "תיכון הזדמנות שנייה". מדובר בתיכונים לנוער שנמצא בסכנת נשירה, ואפילו לנערות ונערים שכבר נשרו מתיכון רגיל, ולומדים במח"ט לבגרות או לתעודת הסמכה טכנולוגית. תיכונים אלה מושכים אוכלוסייה ענייה יותר, ופעמים רבות רעבה יותר.

"כשהייתי מחנכת, ראיתי שילדים בשעה 10 אומרים שכואבת להם הבטן, בשעה 11 'אני רוצה ללכת הביתה, אני לא יכול להישאר כואב לי מאוד הראש', ובשעה 12 היינו צריכים לשחרר אותם", אומרת אסנת בן נתן, מורה ומחנכת בבית הספר התיכון הטכנולוגי נעמ"ת בחדרה, שלומדת בו אוכלוסייה גדולה של נוער בסיכון. "כל יום אותו סיפור. הם עצבניים, וגם ככה אלה ילדים שיש להם בעיות קשב, כך שזה עוד יותר קשה".

"לא תראו פה ילדים גרומים, עור ועצמות", מבהירה ר', מנהלת של תיכון הזדמנות שנייה בדרום הארץ. "אין רעב כזה. הנראות של הרעב היא אחרת. את רואה ילדים שמשמינים מלחם. רואים את זה בהשמנה לא פרופורציונלית, וגם בחוסר קשב, בעיות התנהגות. ובעיקר רואים את זה בארוחת הצהריים: עד לפני הקורונה היו לנו ארוחות חמות, ומתחילת הקורונה זה עבר לכריכים. אז הם לוקחים כמה בגטים, או שהם נכנסים ובודקים בחדר המורים. זו באמת הישרדות. אנחנו גם יודעים שבבתים לא פשוט בכלל. ילד רעב לא פנוי ללמידה".

"רוב המשפחות אצלנו חד־הוריות, וההורים האלה לרוב משתכרים שכר מינימום או לא משתכרים בכלל", מוסיפה מ', יועצת בית הספר. "אם נשאר לנו אוכל אפילו בישיבת הנהלה, כריכים, אני מתקשרת לתלמידה, ואפילו שהיא גרה רחוק היא מיד תגיע לקחת. הורים בכו לי בטלפון כשחילקנו סלי מזון. אנשים התחננו, לקחו כל מה שהיה. מישהו תרם לנו עוגיות — אז כל מי שנכנס אליי לחדר שאל אם הוא יכול לקחת שתי חבילות הביתה. יש גם ילדים שממש באים ומבקשים לקחת כריך עם שניצל. כאלה שהמצב שלהם על הפנים ושואלים אם אני יכולה לבוא איתם או להגיד למישהו לתת להם כריך. ויש כאלה שמבקשים גם לקחת הביתה".

רכזת אחת השכבות מוסיפה: "מבחינתנו הכי חשובה היא ההזנה בבוקר, אחרת הילדים לא רגועים. יש יותר אגרסיות, יותר אלימות. הם כל הזמן שואלים מתי האוכל מגיע, ואז רצים לקחת את הכריכים". וכשהם לא רגועים, בתי הספר מתקשים להשלים גם את המשימה הבסיסית ביותר שלהם — חינוך. התלמידים נאלצים לעבוד כדי לשרוד ולכלכל את עצמם בטווח הקצר, גם על חשבון השכלה שתניב להם רווחה בטווח הארוך, "וכך הכי קשה להילחם בנשירה הגלויה והסמויה", מסבירה הרכזת.

ועד כמה שהמצב עגום בתיכוני ההזדמנות השנייה, בחברה הערבית המצב גרוע אף יותר: לפי נתוני הביטוח הלאומי, כמחצית מהילדים הערבים עד גיל 18 סובלים מאי־ביטחון תזונתי, נכון ל־2016. "רוב האנשים פה מובטלים וחיים על הבטחת הכנסה", אומר ראג'י אלכרם, מנהל בית ספר בכפר הבדואי אבו תלול. "מהפחונים האלה לא יוצאים להייטק. אחרי השעה 12 אתה כל הזמן מוצא את התלמידים משוטטים, יוצאים. הם לא רוצים לשבת. לא רגועים. שואלים כל הזמן מתי כבר הולכים הביתה. גם רמת האלימות מאוד גבוהה".

ניסים אילוז, שאחראי מטעם אורט לאזור הפזורה הבדואית, מוסיף כי "ראיתי במו עיניי ילדים נוברים בפח זבל. שאלתי אחד מהם מה הוא עושה, והוא אמר לי 'אני רוצה לאכול'. בבית פשוט אין".

"לא תראו פה ילדים גרומים, עור ועצמות", מבהירה מנהלת מדרום הארץ. "נראות הרעב היא אחרת: הילדים משמינים מלחם, סובלים מחוסר קשב, בעיות התנהגות. הם נכנסים לחדר המורים לבדוק אם יש אוכל. זו באמת הישרדות"

מורים מממנים אוכל מכיסם, תלמידים מגדלים ירקות לכיתה  

בהעדר פתרון ממלכתי, מוסדות החינוך נאלצים להמציא פתרונות מקומיים למצוקת הרעב של תלמידיהם. "הזנה היא חלק בלתי נפרד מתהליכי החינוך הבית ספריים, בכל בית ספר ובפרט בבתי ספר של נוער בסיכון", מסבירה דלילה אשכנזי, ראשת אגף החינוך בעיריית אור יהודה ונציגת איגוד מנהלי אגפי החינוך הארצי. היא יודעת היטב מה זה להיות ילדה רעבה. "נולדתי בנהריה להורים שעלו מתימן. שמו אותם במעברות, ואחר כך בשיכונים. שמונה נפשות מצטופפות בדירה של 55 מ"ר. למדתי בבית ספר יסודי־דתי, שהיה בו חדר אוכל. בכיתה ג' אמא שלי לא הספיקה לשלם, ואני נאלצתי לעמוד בצד. המזכירה של בית הספר ראתה שאני רעבה ונתנה לי להיכנס, כי היא הכירה את אמא שלי. זה היה אירוע מכונן עבורי, כי לראשונה הרגשתי שמישהו באמת רואה אותי. כך שאני יודעת מקרוב עד כמה נושא ההזנה חשוב.

"אחד הפתרונות שאנחנו מציעים הוא מיזם 'כריך עשר', שבמסגרתו מתנדבות מכינות כריכים ואנחנו מפזרים אותם בכל בתי הספר אצל המזכירה. קראנו לזה 'שכחתי כריך', ולא 'בוא תיקח, כי אין לך אוכל'. אנחנו יודעות שהכריכים והאוכל הם טריגר להבאת הילדים לבית הספר. כמו שהצבא צועד על קיבתו, ברגע שהילד רגוע מבחינת מזון, הוא פנוי ללמידה ולחשיבה".

גם אלכרם מאבו תלול מחלק כריכים, שאותם מכינים התלמידים בעצמם. "אני לא יכול להגיד לתלמיד שאני רק בא ללמד אותו מתמטיקה ואנגלית, שהרעב שלו לא מעניין אותי", הוא מבהיר. "אני קודם כל בונה אותו כבן אדם. לצערי, אני עצמי גדלתי בבית שגדלו בו עוד שני עבריינים בגלל המצוקה שהיתה לנו. גדלתי בבית שבו אף אחד לא שאל אותי אם אכלתי או לא. ומה שעשו לי, אין סיכוי שאני אעשה לתלמידים שלי". את התקציב לכריכים הוא גייס מתרומות וממשרד החקלאות, שהיה אחראי לרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב. משרד החקלאות גם סייע להקים בבית הספר חממה, שהתלמידים מגדלים בה ירקות וצמחי תבלין, ואלו נכנסים גם הם לכריכים.

בבית הספר התיכון הטכנולוגי נעמ"ת בחדרה המורות לקחו את היוזמה צעד קדימה ויצרו מעין חדר אוכל, שבו מכינים בכל יום מנה חמה במחיר של 5 שקלים. ההכנסות מיועדות כולן למימון המצרכים לארוחה שתוגש למחרת. הסכום לרכישת המוצרים והציוד ההתחלתי — 150 שקל — הגיע מאחת המורות, ומאז המיזם פועל כבר שנתיים. "ההצלחה היתה מסחררת, גם במענה של התלמידים לבוא ולעמוד בתור ולקנות ארוחה, וגם מבחינת הקשר הבלתי אמצעי שהמורים הצליחו ליצור עם הילדים האלה", אומרת המורה רמה שפי, מובילת הפרויקט. "כשהילדים פותחים את הלב מסביב לאוכל, זו לא שיחה של פסיכולוג וקליינט", מסבירה ענת מנשה, מורה, מחנכת ורכזת חברתית בבית הספר. "זו שיחה ברמה אחרת. הם נפתחים ומספרים, והלב שלנו איתם".

"המדינה מתייחסת לרעב כעניין של נדבה, ולכן מפנה לעמותות"

למרות ההצלחות של בתי הספר בחדרה, אבו תלול ואור יהודה, בבסיס הפתרונות שהם מציעים ניצבת בעיה עקרונית — והיא שהם מספקים טלאי מקומי לאוזלת היד של המדינה, במקום שזו תיקח את האחריות הנדרשת ותציע פתרון כולל מטעמה. "התנדבות היא גורם חשוב, אבל צריך להיות פה מענה מאורגן וממוסד", אומרת אשכנזי. "כזה שגם נותן כבוד והזדמנות שווה לכל הילדים".

"בישראל נושא הביטחון התזונתי מטואטא מתחת לשטיח", תוקף פרופ' אהרון טרואן, מומחה לביטחון תזונתי מהאוניברסיטה העברית. "זה נושא של השקופים, של עניים, שנתפס כעניין של נדבה וחסד, ולכן המדיניות לגביו היא להפנות לעמותות, שנותנות בפועל את רוב הסיוע".

ואכן הפתרון העיקרי שהמדינה מציעה כיום למיגור הרעב הוא "המיזם הלאומי לביטחון תזונתי", שמספק כרטיסים נטענים לרכישת מזון לכ־11 אלף משפחות (לאחרונה החליט משרד הרווחה להרחיבו ל־30 אלף משפחות), ומופעל בידי עמותת אשל חב"ד, בשיתוף העמותות ג'וינט ישראל ולקט ישראל. ועדיין מדובר רק בטיפה בים של מאות אלפי הנזקקים, שעליהם מדווח הביטוח הלאומי.

לדברי טרואן, ההחלטה של המדינה לטפל בנושא הביטחון התזונתי באמצעות עמותות אינה מקרית. "הרעיון היה ליצור שותפות פרטית־ממשלתית. לא רצו לייצר זכאויות חדשות, לא להכניס דברים חדשים לבסיס התקציב כי זה נטל על המדינה. לא לייצר מנגנון ביורוקרטי חדש, אבל לתמוך בפעילות של עמותות, שהן לכאורה זרוע מבצעת של המדינה. כי הן חסכוניות יותר ואפשר למנף את התרומות שהן מגייסות כדי להגדיל את היקף המענה שהן נותנות. אלא שהעיסוק בזה מאפשר לדבר במונחים של חסד במקום במונחים של זכות יסוד. ומזון הוא זכות יסוד".

באופן מפתיע, גם נציגי המדינה מתבטאים בנושא באופן חריף, ובראשם פרופ' רוני סטריאר, יו"ר המועצה הלאומית לביטחון תזונתי, שאותה הקימה המדינה לפני כעשור כדי שתייעץ למשרדי הרווחה, הבריאות והחינוך. "במקום לקחת אחריות לביטחון התזונתי של האזרחים, המדינה עשתה מיקור חוץ לאחריות, לא רק לשירותים, וזה דבר מאוד חמור", הוא אומר. לדבריו, מיום היווסדה המועצה שלו זכתה להתעלמות ממושכת מצד ממשלות ישראל, ורק לאחרונה זכתה לראשונה לתקציב עבור פעילותה.

והנפגעים העיקריים הם כמובן הילדים. "יש הרבה מאוד מחקרים שמראים שחוסר ביטחון תזונתי גורם לפגיעה רב־ממדית בילדים ומתבגרים, הן בתחום הקוגניטיבי, הן בתחום הרגשי והן בתחום החברתי", הוא מסביר. "ילד שמגיע לבית ספר ואין לו ארוחה, והוא לא יודע אם הוא יגיע הביתה וימצא משהו לאכול, הוא לא קשוב ללימודים. הוא במקום אחר".

"בבתי ספר בכל המדינות שברמת ההכנסה של ישראל יש מטבחים וחדרי אוכל. זה מובן מאליו", אומר רועי מאור מעמותת 121. "השיח שם הוא על כמה ואיך מסבסדים את המזון, ומה מספקים. רק בישראל השאלה שנשאלת היא אם בכלל להזין"

"העודף בתקציב ההזנה היה יכול להזין לבדו את הנערים בסיכון"

מי שמציעים פתרון מערכתי רחב הם אנשי העמותה "121 — מנוע לשינוי חברתי", שקיימת כחמש שנים ומנסה לקדם פעולה ממשלתית בנושאים שונים, ובהם גם תוכנית הזנה לתלמידי בתי הספר העל־יסודיים. סביב הנושא הזה הם גיבשו פורום של 17 ארגונים, ובהם עמותות, גופי חינוך וחברה מסחרית אחת (שטראוס).

בישראל יש כיום כ־60 אלף תלמידים בכיתות ז'־י"ב שסובלים מחוסר ביטחון תזונתי, ומתוכם כ־20 אלף מרוכזים בכ־200 בתי ספר לנוער בסיכון. שם, על פי הארגון, שיעור התלמידים הרעבים הוא הגבוה ביותר, ולכן הוא מהווה גם את הבסיס לפתרון פשוט ומהיר יחסית — הרחבת מפעל ההזנה רק לבתי הספר לנוער בסיכון, לפחות כשלב ראשון. להערכת הארגון, מהלך כזה יעלה כ־39 מיליון שקל בשנה — פסיק במונחי תקציב משרד החינוך, שעמד השנה על 68 מיליארד שקל.

"בהרבה מקומות אין מודעות לנושא הרעב — לא בדרג הפוליטי, ולא בדרג המקצועי במשרד האוצר", אומרת מנכ"לית 121 טלי ניר. "היינו רוצים לתת תוכנית הזנה אוניברסלית לכל הילדים, אבל זה יעלה מיליארדי שקלים וברור לנו שזה לא ריאלי, אבל כן אפשר לפתח מיידית פתרון מערכתי ממוקד לנוער בסיכון".

"מדובר בתלמידים שנשרו ממסגרות אחרות, כך שיש סכנה גדולה שהם ינשרו לחלוטין, ולכך יש השלכות משמעותיות", מדגיש רועי מאור, מנהל פיתוח מדיניות בעמותת 121. "זה מגביר מאוד את הסיכון שבתור מבוגרים הם לא יתפקדו בחברה — בין שבגלל בעיות בריאות, אבטלה או פשיעה וכו'. עצם האפשרות להשאיר אותם במסגרת, שיהיה להם משהו יציב ומסודר בחיים, שיקנה להם הרגלים של לקום בבוקר ולהיות כמה שעות במסגרת — אלה כלים עם חשיבות עצומה עבור הנערים האלה.

"במחקר השוואתי שערכנו ראינו שבבתי ספר בעולם, גם יסודיים ועל־יסודיים, יש בכל בית ספר מטבח וחדר אוכל. זה חלק מהמבנה של בית הספר, חלק מהמערכת. ככה זה בכל רחבי ארצות ברית, האיחוד האירופי, בריטניה, אוסטרליה, קנדה, ניו זילנד, יפן ודרום קוריאה. בכל המדינות שברמת ההכנסה של ישראל זה פשוט מובן מאליו. השיח במדינות האלה הוא על כמה מסבסדים את המזון, איך מסבסדים, ואיזה מזון מספקים. רק בישראל השאלה שנשאלת היא אם בכלל להזין או לא".

במשרד החינוך העבירו לאחרונה למשרד האוצר הערכה כי הרחבת מפעל ההזנה תעלה כ־80 מיליון שקל, סכום כמעט זהה לעודפי התקציב שעליהם דיווח המשרד אשתקד רק בסעיף התקציבי של חוק ארוחה חמה (67 מיליון שקל), אולם באגף התקציבים באוצר טוענים שלא ניתן להשתמש בכספים באופן הזה.

"תקצוב תוכנית הזנה למח"טים כרוך בהוצאה תקציבית של עשרות מיליוני שקלים בשנה", נמסר ממשרד האוצר. "הקצאת התקציב דורשת מקור תקציבי למימונו שיגיע משינוי בסדרי העדיפויות של משרד החינוך או של הממשלה. ככלל, שינויים מסוג זה נעשים בעת בניית תקציב המדינה, בהתאם למדיניות וסדרי העדיפויות של הממשלה. במקרה זה הדיון על עודפי התקציב לא רלבנטי, שכן נתוני העודפים מתייחסים לשנת הכספים הנוכחית בלבד והשימוש בהם כפוף למגבלת החוק, ואילו תוכנית ההזנה דורשת הקצאת תקציב רב־שנתית".

"אין יעד לאומי לביטחון תזונתי", מסביר פרופ' טרואן. "משרד הבריאות רק ממליץ, משרד החינוך לא עוסק בתזונה, והמועצה לביטחון תזונתי עוסקת רק בעניים ולא בבניית תוכנית אב למזון, שזה במשרד החקלאות, כנראה. יש חוסר תכלול"

שינוי סדרי עדיפויות הוא לא משהו בלתי אפשרי או חסר תקדים. רק לפני כשנה אישרה הממשלה את תוכנית החומש לחברה הערבית, שנחשבת ההישג הגדול ביותר של יו"ר רע"מ מנסור עבאס, ובמסגרתה הוקצו יותר מ־9 מיליארד שקל לחינוך — הסכום כלל גם תקצוב של תוכנית הזנה בתיכונים לנוער בסיכון ביישובים ערביים, שהחלה לפעול כבר בתחילת שנת הלימודים הנוכחית.

הבעיה היא שבציבור הכללי אין כרגע מי שמוביל מאבק דומה. "לרעב בישראל אין דובר פוליטי, ולכן אין לו ערך פוליטי", אומר פרופ' סטריאר מהמועצה לביטחון תזונתי. "אני מאוד מקווה שהמפלגות ישימו לב לשאלות החברתיות כי זה מה שייתן לנו אופק של קיום. הרי יש קשר ברור בין חוסר ביטחון תזונתי להקצנה של אוכלוסיות שסובלות ממנו".

וגם אם יצליחו לשנות סדרי עדיפויות בממשלה, מבהיר פרופ' טרואן, במשרד החינוך עצמו עדיין צריכים להבין את התפקיד שיש לו: "במדינות רבות באירופה מונהגת מדיניות שמעודדת לאכול בריא, כך שזה אחד הקריטריונים להוצאת כסף ממשלתי. יכולנו לעשות את זה גם בישראל, אבל כאן משרד החינוך אומר שהתפקיד שלו אינו לדאוג לביטחון תזונתי, אלא רק לחלק ארוחה בשעת בית הספר לילדים שעונים על הקריטריונים של יום לימודים ארוך, וחוץ מזה זו לא הבעיה שלו. הפיקוח הוא רק על בזבוז מזון ובטיחות, והוא נעשה בידי הזכיין. כל כך מתסכל לראות את השלומיאליות, את הרשלנות בפיקוח.

"אם המדינה היתה מכניסה את השיקול הבריאותי למדיניות, ואולי גם מחברת אותו לקידום החקלאות, אז חלק ממיליארד השקלים שמושקעים במפעל ההזנה כיום היו מגיעים לחקלאים שמגדלים פלפלים ועגבניות שרי בערבה, שילדים היו אוכלים", מבהיר טרואן. "אנחנו יכולים ליצור כלכלה מעגלית ולנצל את כוח הרכש, אבל ההמלצות של משרד הבריאות הן המלצות בלבד, ומשרד החינוך לא עוסק בתזונה ובריאות, ומשרד החקלאות לא קשור למשרד החינוך, והמועצה הארצית לביטחון תזונתי עוסקת רק בעניים ולא בבניית תוכנית אב למזון בישראל, שזה במשרד החקלאות ואולי במשרד להגנת הסביבה. יש חוסר תכלול. אין לנו הסתכלות ששמה במרכז יעד לאומי של ביטחון תזונתי".