כשרוסיה פלשה לאוקראינה, בפברואר, נסערנו מהרעיון של מלחמה על אדמת אירופה. אחר כך התרגלנו. אבל השבוע מתקפת הטילים המקיפה על ערים אוקראיניות שוב עימתה אותנו עם אימה ישנה. בימי המלחמה הקרה שני הצדדים פרסו ברחבי היבשת, ולמעשה ברחבי העולם, מערך של טילים, להתקפה ולהגנה, ושימוש בהם היה הסיוט של רואי השחורות. הטיל נהפך לסמל לסכסוך כולו, מהמציאות ברגעיה הקשים נוסח משבר הטילים בקובה ועד הייצוגים התרבותיים שלה.

בישראל פחות מתרגשים מטילים. אנחנו חיים עם טילים רגילים שנופלים על יישובים שלנו בהתקפות של ארגונים שכנים, ועם איום בטילים ארוכי טווח ממדינות אויב רחוקות יותר, ועם טילים שצה"ל משגר גם הוא לתוך מוקדים אזרחיים. ההסברה הישראלית נוהגת להדגיש שחמאס יורה טילים על ילדים — לכל המדינות יש טילים, אבל כשהם לא בשימוש הם רק תחמושת במחסן ואיום פוטנציאלי; כשהם נורים על ילדים, הם כבר סמל הרשע. זה פורט על מקום רגשי בסיסי מאוד; לא רק הילדים, גם הטילים. חיי שגרה שנקרעים בבת אחת, שקט שמופר בשריקה ומוות שנוחת עליך בהפתעה מהשמים — זה באמת רוע. אם אנחנו הישראלים כבר קצת קהים לו, מרוב טילים שחטפנו וטילים ששיגרנו, באה אוקראינה ומזכירה לנו.