א

ביחי שטרן הוא ראש העיר הראשון של קריית שמונה שגם נולד בה. החוויות שעיצבו אותו, לטוב ולרע, הן החוויות שעיצבו את העיר הצפונית. הזיכרונות של שטרן (38) נעים במהלך השיחה בין תיאורים קשים של מלחמה וקטיושות ופיגוע רצחני שבו נפגעה משפחתו הקרובה, לתיאורים בירוק עז של טבע פסטורלי וילדות מתוקה ונטולת גבולות.

"נולדתי בקריית שמונה ב־1985 ומאז עברתי את כל המלחמות והמבצעים בצפון, ענבי זעם, דין וחשבון, לבנון השנייה", הוא מספר. "עוד לא היה צבע אדום או התרעה לפני נפילות, ושוטרים היו מסתובבים עם ג'יפים וכורזים לכל התושבים להיכנס למקלטים. אני זוכר את זיוה השוטרת צועקת עליי 'שטרן, רד למקלט או שאני מתקשרת לאבא שלך!' זה היה יותר מפחיד מכל אזעקה. ואני זוכר באזעקות את אבא שלי אוסף את כולנו לסלון, סוגר חלונות ודלתות ומכווץ אותנו יחד.

"אבל אני גם זוכר את עצמי כילד שוחה ב'מעיין הכורדים' שמאחורי הבית של ההורים שלי. ליד הנביעה שלו המים הם בטמפרטורה של 28 מעלות כל השנה, וכילד אני זוכר את עצמי שוחה בנביעה עצמה. היינו מעקמים את המכסה שמעל הנביעה ושוחים בתוך מעיין מדהים, כמו איזה מעיין נעורים. והיינו עולים למעלה בהר, לרכס רמים, שם יש חול צבעוני כמו בתמנע, אוספים גושים, מרסקים אותם ועושים לעצמנו בקבוקי חול צבעוני".

אף אחת מהחוויות הללו לא הכינה אותו להפיכתה של קריית שמונה לעיר רפאים חבולה, שנמצאת תחת מתקפה במשך חודשים ארוכים. נוף ילדותו מטווח מאז 7 באוקטובר ללא הרף בטילים, רקטות וכלי טיס בלתי מאוישים; פגיעות ישירות הרסו בתים וגרמו שריפות ענק; בסוף השבוע האחרון נפגע גם הקניון הצמוד לתחנה המרכזית של העיר. בשבוע שעבר תמונת הרכס הבוער והאש המלחכת את שולי קריית שמונה הנכיחה את מצוקת העיר המוכה גם למי שאינו חי בה והחזירה לשיח הציבורי את הצורך הדחוף לשקם אותה.

אבל מה שמצמרר בשיחה עם שטרן הם דווקא לא האש הגדולה או הבתים הפגועים שצילומיהם נראים בכלי התקשורת. הפרטים הקטנים, הדילמות, המצוקות היומיומיות, הפתרונות שאין בנמצא ושטרן יודע לפרט אותם מתוך שינה, הם שהופכים את הקושי למוחשי כל כך בעבור מי שלא חי שם.

"העיר נטושה, עיר רפאים", פותח שטרן. "ההר שרוף, בכביש אפשר למצוא פתאום רסיסים וביניהם בעלי חיים מסתובבים. גיריות ודורבנים מסתובבים ברחובות. מפעלים ומוסכים באזור התעשייה נפגעו, כל העסקים נקלעו לחוסר ודאות ורבים מהתושבים מתמודדים עם הקושי לקבל פיצויים והחזרים ממס רכוש. מנגנון הטיפול מבוסס על המלחמות הקצרות שהיו פעם, אף אחד לא ראה מלחמה כל כך ארוכה ולא נערך אליה. אף אחד לא מוכן לטיפול בנזקים שנגרמים כתוצאה ממשך הזמן.  

"הרי כשאנשים לא נמצאים בבית במשך שמונה חודשים, יש בלאי כמו רטיבויות שלא טופלו וגורמות לנזקים, או חולדות שעולות מהניאגרות כי לא מורידים בהן מים והן מכרסמות בתוך הבית ובחצרות כבלי תקשורת וחשמל. הגינות מוזנחות שמונה חודשים, הן התייבשו וצריך להקים אותן מחדש. אני כעירייה לא יכול להיכנס לשם כי זה שטח פרטי, אז אין אף אחד שינכש וירחיק מזיקים. להקים גינה מחדש זה להביא בובקט, לגלח הכל ולשתול, זה מגיע לכמה אלפים טובים. ואלה לא נזקים שמוכרים בכלל, מס רכוש לא מכיר בהם וגם לא בבית פרוץ שפגע בו טיל ובזזו אותו או בסתם בית שפרצו אליו והוא נבזז כי הדיירים לא גרים בו. ויש את בעלי היחידות להשכרה לסטודנטים בבתים פרטיים (כל קריית שמונה בנויה ככה), שאף אחד לא פיצה אותם על השוכרים שעזבו ואין מי שיבוא במקומם.

"אתן לך עוד דוגמה: גם בטיפול בבעלי חיים לא מכירים. היה מקרה של טיל שפגע בבית עם שני כלבים בחצר. וטרינר קופץ ישר להציל אותם, אחד הוא לא הצליח אבל את השני הוא ניתח, קטע לו רגל, החזיק אותו כמה ימים באשפוז, הציל אותו והחזיר לבעלים עם חשבונית של 25 אלף שקל. מה לעשות, לכלבים אין חוק בריאות ממלכתי והטיפול יקר. אמר התושב מה רוצים ממני? אם היו שואלים הייתי נותן לו זריקת הרדמה שלא יסבול. עבורו זה נזק ישיר כתוצאה מהנפילה של הטיל, לא נזק עקיף. אבל עונים לו: אנחנו מס רכוש, וכלבים זה לא רכוש. אין פיצוי לבעלי חיים, ומאז היו לי עוד כמה מקרים כאלה. נוצרו אינספור סוגיות חדשות שאף אחד לא חשב עליהן, למשל לא מפצים יצירות אומנות ומרתפי יין, ויש כאלה בעיר שנפגעו. וכל הבעיות האלה מתנקזות לראש העיר שאותו מכירים, לא מכירים את פקיד השומה ואת אנשי מס רכוש".

אלה לא דברים שחשבת שתידרש לטפל בהם כראש עיר.

"גם לא חלמתי שאדרש לפזר 20 אלף איש ל־300 מלונות ב־48 שעות. חברות התיירות הכי גדולות לא היו מצליחות לעשות את זה. ואז אתה צריך פתאום לדאוג למכונות כביסה ולמייבשים, כי אנשים התפנו במהירות לפעמים רק עם תיקים קטנים ולא ציפו לפינוי של שמונה חודשים. אז רכשנו 600 מכונות ומייבשים ופיזרנו במלונות, וכשהגיע החורף היה צריך לפזר גם שמיכות פוך".

אתה מצליח להחזיק את כל הכדורים באוויר?

"אני לא מצליח וגם לא מתיימר להצליח. זה בלתי אפשרי לצערי. אני עושה את הכי טוב שאני יכול. הקמנו ארבעה בתי ספר (בערים שאליהן התפנו התושבים, דב"נ) ומעל 30 גני ילדים ומעונות, אבל לא לומדים בהם כמו שלמדו בקריית שמונה. פה היינו קריית הפודטק, יצרנו תוכנית פדגוגית עם מטבח ומעבדה בכל בית ספר, אלה דברים שאין בבתי הספר החיצוניים, וזו סתם דוגמא אחת, לפני שמדברים על זה שאין מורים בכל המקומות ובאילת, למשל, מלמדות מורות חיילות. התושבים פזורים ב־300 מלונות בין יסוד המעלה לאילת, ויש גם פינוי עצמי של תושבים שמפוזרים בכל היישובים במדינת ישראל. זה פסיכי, בטח כשהעירייה קטנה, 200 עובדים כולל מנקי הרחובות והמזכירה. וכל מלון צריך עובד סוציאלי ומדריכי נוער - את יודעת מה קורה לנוער ומכירה את הכרסום בסמכות הורית?

"בסוף השבוע למשל השקנו בנווה הדסה בנתניה 'קמפ', מרתון הכנה לבגרות של עשרה ימים מבוקר עד ערב, בשילוב של קצת כיף ובמימון קואליציה של תרומות. רצינו לשים את כל הנערים יחד אחרי שלא ראו את החברים שלהם חודשים, אחרת הם לא ייפגשו זה עם זה עד אחרי הצבא, והיית צריכה לראות את ההתרגשות שלהם כשפגשו את כולם. למדעים, למשל, היתה לי מורה אחת בתיכון, ועכשיו כשהילדים מפוזרים בין ארבעה תיכונים באילת, ירושלים, תל אביב וטבריה זאת האפשרות היחידה לפני גיוס שהיא תרביץ בהם תורה ותכין אותם לבגרות".

אני מניחה שלעירייה אין כמעט הכנסות כרגע. מאיפה התקציב?

"אתה חייב להמציא את עצמך מחדש כל הזמן ולגייס משאבים, כי המדינה בכלל לא היתה באירוע בהתחלה וכל הפוקוס היה בדרום. אתה צריך כל הזמן לגייס, ולשם כך יש לנו פילנתרופיה ושותפים נפלאים, מהארץ ומחו"ל, אבל זה אף פעם לא מספיק. הממשלה החליטה להעביר סכום של מיליארד שקל לצפון, שעוד לא הועבר, והבעיה היא בעיקר תזרימית, עד שישפו אותך. ובינתים הרי אין גבייה, אין ארנונה, חניה, היטלים. אין לי הכנסות, רק הרבה יותר הוצאות, אבל אני צריך מחר לשלם משכורות ולשלם על שמירה של חברת אבטחה שהבאנו, כי יש מלא ביזה, ואף אחד לא עוזר לי לממן את זה".

מי נמצא כיום בעיר עצמה?

"הרוב הם עובדים חיוניים: כיתות כוננות, מגן דוד, בתי מרקחת, מפעלים חיוניים. יש גם כל מיני עקשנים שלא עוזבים את הבית, לא חשוב מה. יש לנו וטרנים שעברו את מלחמת העולם או את המלחמת בלבנון והטיל של נסראללה לא מפחיד אותם. נשארו גם משפחות לילדים עם צרכים מיוחדים שכל הסתגלות קשה להם. ויש כאלה שנשארו כדי לבשל לחיילים, תופרת שנשארה כדי לתפור להם. בסך הכול 2,000–3,000 איש שברובם הולכים מהעבודה הביתה, אף אחד לא מסתובב ברחובות. אבל ראש העיר נשאר האמא והאבא של התושבים, גם אלה שנשארו כאן וגם אלה שהתפזרו. הם ממשיכים לצפות שתיתן מענה לכל הצרכים להם".

איפה אתה עצמך גר?

"כשהמלחמה פרצה הייתי עם משפחתי בבר ובת מצווה של הילדים של אחותי בארצות הברית. אני חזרתי מיד לקריית שמונה אבל אשתי, סבטה, שהיתה בהיריון מתקדם כבר לא יכלה לעלות על מטוס וילדה שם. חודש לא ראיתי את הבת שנולדה לי, אבל כשהממשלה האריכה את הפינוי של קריית שמונה עד יולי קיבלנו החלטה שאשתי והבנות יחזרו לארץ. אשתי בחרה מקום דמוי מלון דירות בנאות גולף בקיסריה, אנחנו שוכרים סוג של דירה בגודל 20-15 מ"ר, דירה קטנטונת של חדר שינה וסלון ושם אנחנו גרים עם ילדה בת ארבעה חודשים והגדולה שבת שלוש וחצי. אבל אשתי מבסוטה אז אני מבסוט, וממילא אני כמעט לא שם. עד שהמשפחה חזרה הייתי רק בקריית שמונה, ומאז שחזרה אני מחלק את הזמן בין קריית שמונה לקיסריה ולירושלים, כי צריך להיות בוועדות, לעלות לאולפני טלוויזיה, להוביל סיורי משלחות, לפגוש תורמים שמסיירים בעיר. הלו"ז שלי משתנה מדקה לדקה. אם יש מטח כבד או שריפה אני עושה פרסה, חוזר אחורה ועוצר את כל הלו"ז".

"המנהרות חיכו ביום הראשון"

בתודעה של שטרן צרובים שני תמרורי אזהרה למה שמאז אוקטובר הפך למציאות בעירו. הראשון התרחש באפריל 1974, לפני ששטרן נולד, אבל במידה רבה כיוון את מסלול חייו: חוליית מחבלים מארגונו של אחמד ג'יבריל בלבנון חדרה לקריית שמונה ורצחה ביריות תושבים בתוך דירותיהם, כשבין הנרצחים היו סבתו ודודתו, אחותו של אביו.

"זו היתה חדירת המחבלים הראשונה לישראל. שלושה מחבלים חדרו את הגדר, ירדו למנרה, עברו את הוואדי ותכננו לתקוף את בית ספר קורצ'ק, אבל זו היתה חופשת פסח ולא היו שם ילדים. במקום זה הם חצו את הכביש ונכנסו לשני הבניינים שממול ברחוב יהודה הלוי, עברו קומה קומה וירו בכולם. 16 אזרחים ושני אנשי כוחות ביטחון נרצחו. מאז עברו 50 שנה, אבל ב־7 באוקטובר ראינו אותו סיפור: חדירה, אנשים קוראים לעזרה ומתבוססים בדמם, שמונה שעות וכלום לא קורה. אני גדלתי לתוך הטראומה הזאת, ומכיוון שזה קרה בפסח, אצלנו ליל סדר תמיד היה סוג של יום זיכרון".

תמרור האזהרה השני נצרב ביום הראשון של שטרן כראש עיר. "בדצמבר לפני חמש שנים, בלילה הראשון שלי אחרי שנכנסתי לתפקיד, בשעה 3:00 לפנות בוקר הטלפון צלצל. על הקו היה אלוף פיקוד צפון אז יואל סטריק, שאמר לי 'הבנתי שמהיום אתה ראש העיר, אני רוצה לפגוש אותך בעוד חצי שעה בגדר הטובה במטולה'. אני אומר לעצמי 'שלוש בבוקר, מה הוא גנוב?', אבל הוא אלוף אז אני עוזב הכל ונוסע. כשאני מתקרב למטולה אני רואה כוחות מיוחדים בהיקף שלא ראיתי בחיים, וזמן קצר אחר כך הבנתי שצה"ל מגלה את חישוף המנהרות שחדרו מלבנון לישראל, במטולה ובזרעית. ככה נראה הבוקר טוב שלי ביום הראשון בתפקיד. ואם זה מה שגילו אז, תחשבי איזו תשתית יש שם של מנהרות לא חודרות? סביר שיש שם לבנון תחתית שלמה. לכן אני לא רואה איך נבטיח שלבנות שלי לא יקרה עוד 7 באוקטובר בלי כניסה קרקעית, כי הפינוי של זה בטח לא יקרה בהסכמים. אין ברירה, בטח אחרי מה שראינו בדרום".

מה זה אומר?

"שאנחנו מצפים לפעולה קרקעית וללא היסוס. אני רוצה להיות בטוח שאני לא ממשכן את העתיד של הבנות שלי לעוד 7 באוקטובר כלשהו שיחליטו עליו בלבנון. בלבנון השנייה, ב־2006, הופתענו מהתשתית שמצאו שם וכל מה שחיל האויר ריסס מלמעלה לא עזר. עכשיו דמייני מה קרה מאז ב־18 השנים מאז".

כששטרן מדבר על הרצון של התושבים בביטחון, שבה ועולה מה שהוא מכנה "בעיית ה־40%": אותם 40% מהתושבים שלפי הסקרים שנערכו אינם מתכוונים לחזור לעיר עד שהביטחון שלה יובטח. "100% מה־40% האלה הם התושבים החזקים של קריית שמונה, אלה שיש להם אלטרנטיבה. מי שבדירות עמידר מן הסתם יחזור לפה כי לו אין אלטרנטיבה. ונניח שבתוך ה־40% האלה, האוכלוסייה החזקה, יש את המורה לפיזיקה, את יודעת מה זה למצוא מורה לפיזיקה לתיכון בקריית שמונה? אם היא לא פה יעזבו עוד 30 משפחות כי לילד אין מורה לבגרות בפיזיקה. אלה מעגלים על מעגלים שמושפעים.

"וה־40% שהודיעו שהם לא חוזרים לקריית שמונה ירשמו את הילדים שלהם בתחילת ספטמבר למסגרות חינוך מחוץ לעיר, ויהיה עוד יותר קשה להחזיר אותם לפה. ואנחנו אחרי שנתיים קורונה, עוד שנה מלחמה, והתושבים שעזבו מגלים את הפערים בין הפריפריה למרכז. הם גילו פתאום שלהגיע לקרדיולוג במרכז זה תוך כמה ימים ולא אחרי המתנה של שלושה חודשים לבית חולים העמק או פורייה. ושאם אתה רוצה ללכת עם הילד לגן משחקים זה לא מגלשה ושתי נדנדות אלא יש לך פארק שלם שבו אפשר להעביר עם הילד יום. והם גילו שאם אתה רוצה בשתיים בלילה לאכול יש לך מגוון ויש לך וולט שיביא אותו. פתאום אנשים מבינים שנוח לחיות במרכז, אז למה שהם יבואו לחיות על הגבול? מה, הם אזרחים סוג ב'?"

אתה אומר שמבחינת ה־40% זה בלתי הפיך? כרגע החלטת הממשלה מדברת על חזרה ב־7 ביולי.

"ברור לכולם שזה לא תאריך ריאלי ולא ניתן לחזור לקריית שמונה בתאריך הזה. אבל את ה־40% אפשר עוד להחזיר, זה ממש לא בלתי הפיך. זה תלוי במציאות שתהיה פה ביום שאחרי. אנשים רוצים תקווה. אם יגידו להם, כמו בדרום, קחו 18 מיליארד שקל ותחזרו למקום מתוקתק, או לחלופין תחזרו מחר ותקבלו פה פטור ממס כהוראת שעה, המשפחות החזקות, שהיו הראשונות לעזוב, יחזרו. אולי זה אפילו יביא לי עוד תושבים. אבל כרגע קריית שמונה היא עיר רפאים, אין שום ודאות והכי גרוע שאחרי שמונה חודשים אין לנו יעדים, תוכניות קדימה, צפי, מטרות. בעזה מדברים על מיטוט חמאס ועל שחרור החטופים. מה המטרות בצפון? כמה זמן זה עומד להיות ככה?".

די מייאש.

"אני לא רוצה רק להתלונן, יש גם דברים טובים. הכריזו על הקמת האוניברסיטה (הפיכת מכללת תל חי לאוניברסיטת קריית שמונה והגליל, דב"נ), תחנת הרכבת אושרה סופית וכל הפיתוח שסביבה, הותמ"ל עוסקת באישור 3,200 יחידות דיור, אזור התעשייה מורחב, כל אחד מאלה הוא מנוע צמיחה משמעותי. כילד גדלתי על דיבורים על רכבת ואוניברסיטה, וזה נראה כמו חלום. אז קורים דברים טובים, לא הכל שחור".

זה יחזיר תושבים?

"אם 40% לא רוצים לחזור, כנראה שזה לא כל מה שצריך".

"בלילה הראשון שלי בתפקיד חשפו את המנהרות שחדרו מלבנון לישראל, במטולה ובזרעית. ואם זה מה שגילו אז, תחשבי איזו תשתית יש שם של מנהרות לא חודרות? סביר שיש שם לבנון תחתית שלמה. הסכמים לא יבטיחו שלבנות שלי לא יקרה עוד 7 באוקטובר"

"בזה נתניהו מתעסק?"

בשבוע שעבר התעוררה סערה ציבורית גדולה סביב סיור שערך ראש הממשלה בנימין נתניהו בקריית שמונה, אחרי ליל השריפות הגדול. נתניהו, בצעד חסר תקדים, בחר שלא להזמין את שטרן לסיור, ובמקומו הזמין את מועמד הליכוד לראשות העיר אלי זפרני. אפילו חבר הקואליציה ושר הפנים משה ארבל מצא לנכון למתוח ביקורת ואמר שמדובר בשיקול דעת לקוי ובחוסר ממלכתיות. "יש לי הרבה מה להגיד על זה", אומר שטרן, "כי בעיניי זה אפילו סיכון של ביטחון המדינה".

באיזה אופן?

"אם בזמן המלחמה הכי ארוכה ואולי הכי קשה של מדינת ישראל אתה מתעסק בבחירות מקומיות ובקמפיין הכי קטן שיש, מה הפלא ששמונה חודשים אין לך תשובות והסברים? וזה התחיל עוד יום קודם, לפני הסיור, כשבשיא השריפות אני מקבל מכתב מהיועץ המשפטי של הליכוד, עו"ד אבי הלוי, שאומר לי שאני עושה תעמולה אסורה לפי סעיף 42 לחוק הבחירות.

"הבחירות המקומיות נדחו בערים המפונות ל־15 בנובמבר, וכבר ברור לכולם שגם בתאריך הזה הן לא ייערכו. החוק היבש אומר שחצי שנה לפני בחירות אסור להשתמש במשאבי הרשות לסרטונים והפצת תמונות. אבל מה לעשות שיש שריפות, יש מצב חירום, ואני חייב לדבר לציבור? בזה ראש הממשלה התעסק יום לפני הביקור, ובשמונה בבוקר למחרת הוא התייצב לסיור עם מועמד הליכוד. לצערי זאת לא בדיחה".

קיבלת את התפקיד בטיימינג גרוע במיוחד, כמעט לא היה לך יום עבודה נורמלי מאז שהתחלת.

"מיום שנבחרתי היו חמש מערכות בחירות לכנסת שבהן אין ממשלה ואין תקציב, אחריהן הגיעו שנתיים של קורונה, ואז הפינאלה הוא המלחמה. זו בערך הקדנציה שלי, לא ליקקתי דבש. נכנסתי לתפקיד אחרי שמאז 2006, אחרי מלחמת לבנון השנייה, היה לקריית שמונה חשב מלווה בגלל גירעונות של 160 מיליון שקל. 18 שנה הוא ישב עם ראש העיר, ואיזה קטע, שחררתי אותו שלושה חודשים לפני המלחמה. אז ודאי שזה קשה, אבל אין לי רגע להתעכב על זה ואין לי פריבילגיה לדמיין את עצמי זורק הכל. זה תפקיד שאני אעשה עד לדקה האחרונה, ולמרות הטיימינג אני לא מתחרט".

ואיך התפקיד הציבורי המורכב והאינטנסיבי הזה משפיע על החיים האישיים?

"בסוף, אשתי נמצאת לבד עם תינוקת יונקת וילדה קטנה, כשבאותו זמן היא גם סטודנטית למשפטים בתקופת מבחנים ואין בקיסריה מי שיעזור לה. היא לבד עם הכל. אני כמעט לא נמצא בבית והדבר היחיד שאני מנסה לעשות, לא משנה באיזו שעה סיימתי, זה להגיע לדירת הפינוי ולשים שם את הראש כדי לישון איתן. גם אם יש לי רק שלוש־ארבע שעות שינה, אני חוזר לקיסריה לישון איתן ולקחת את הילדה לגן. לפעמים זו השעה היחידה שיש לי איתה בבוקר. אני נשאר לישון בקריית שמונה רק אם סיימתי ממש מאוחר. אלה החיים שלי, אבל יש לי עוד 24 אלף תושבים שאני אמא ואבא שלהם. הם לא מכירים מישהו אחר שידאג להם. לשמחתי אשתי מבינה את זה. היא בולדוזרית שאני מצדיע לה מדי יום".

"פריפריה זה כמו פיצה"

שטרן, בן לז'ורז'ט ממרוקו ולאהרון מרומניה, גדל במשפחה בת שש נפשות. כמו הוריו, גם הוא נישא בנישואי "שילוב גלויות" לסבטלנה פדולסקי, ילידת בלארוס ובת לאב יהודי, שעלתה לארץ והתגיירה במסגרת התוכנית "בית ראשון במולדת". שלושת אחיו, שגדלו בקריית שמונה, מספרים את סיפור ההגירה השלילית ממנה: אחותו עידית עברה לארצות הברית ("היא לא בנויה לזה וברחה כמה שיותר רחוק מהאזעקות"). אחותו השנייה גרה במושב חרוצים בשרון, ואחיו בנה בית בהרחבה בכפר בלום ("כי אצלנו לא היה בינוי מעל עשור").

ההתגלגלות שלו לקריירה פוליטית לא היתה צפויה: ההתחלה היתה בפורום צעירים שגייס כדי להילחם נגד סגירת המתנ"סים והספריות בקריית שמונה. הם הפגינו ביום שגדעון סער, אז שר החינוך, הגיע לביקור, עימתו אותו עם המצב, וכעבור שבועות הוא התבשר על ידי סער שיועברו 6 מיליון שקל למתנ"סים כדי למנוע את סגירתם.

ב־2015, כשיפעת שאשא ביטון עזבה את מועצת העיר ונכנסה לכנסת, שטרן החליף אותה כחבר מועצה. בבחירות המקומיות ב־2018 הוא היה מספר 2 ברשימה העצמאית "קריית שמונה מתחדשת", וכשראש הרשימה פרש חודש לפני הבחירות שטרן הבין שזה הרגע שלו. הוא השקיע 150 אלף שקל בקמפיין, יצא לדרך עם עשרות מתנדבים, כשאשתו לצידו סייעה לו לפנות גם לקול הרוסי בעיר. בסיבוב הראשון חסרו לו כ־100 קולות כדי לנצח, ובסיבוב השני כבר זכה ב־63% מהקולות. בגיל 33 שטרן הפך לראש העיר הצעיר ביותר שנבחר.

"מגיע לציבור מנהיגים שעובדים בעבורו ולא למען הפריימריז והכיסא", הוא מסכם. "מהעסקנות ומבחירות חוזרות ונשנות לא יוצא לנו כלום, ובטח שאין תוכניות ארוכות טווח. נתתי כמה פעמים את הדוגמא של אביגדור ליברמן, שב־2018 כשר ביטחון הכין תוכנית למיגון הצפון שדרשה חמש שנים ו־5 מיליארד שקל. אחר כך, כשר אוצר, הוא לא ממש תקצב או מימש את התוכנית שלו, רק חלק ממנה. אילו היו משלימים את התוכנית ברצף בין הממשלות, היום לא היו צריכים לפנות אותנו. ועלות הפינוי מזמן עברה את ה־5 מיליארד שקל".

אתה חושב לפעמים לעזוב את קריית שמונה?

"בחיים לא. אבל אשתי מעלה בשיחות איתי שאלות כאלה. היא מאוד מפחדת לחזור ככה, ואומרת שבלי שינוי היא לא תחזור".

איזו חוויה תהיה למשפחה שתגדל ילדים בקריית שמונה?

"זה הדבר הכי כיף שיכול להיות. אתה גדל בעיר שבה כל הסביבה מלאה טבע ונחלים, ונחל עין זהב זורם בתוכה. אף אחד מאיתנו לא עומד בפקקים בכבישים,  אתה חי בטבע, עם אוויר נקי וחרמון מושלג בחורף ועם הקהילה הכי חמה שיש. זו עיר משפחתית כמו קיבוץ, ובעיניי זו איכות חיים אמיתית. אנשים עובדים כל החיים כדי להגיע לפנסיה, ואנחנו חיים את הפנסיה".

והדאון סייד?

"אחי הבכור עבר להרחבה בקיבוץ כפר בלום, ועבר באחרונה טרגדיה כשבנו הבכור נהרג בתאונה קשה עם שני חברים. אמבולנס אחד בלבד יצא להציל אותם, ועל האחיין שלי עבדה רופאה צבאית של גולני במשך 40 דקות עד שהגיע מסוק פינוי. הוא נפטר בדרך לבית החולים. אין לי ספק שהפערים האלה בשירותים עולים בחיים של אנשים. היה מקרה שבו שני אנשים קיבלו דום לב באותו זמן בערך, ואין לך תמיד כיסוי מספיק על המרחב ואת מקבלת גיבוי באמבולנס צבאי. זה קצת כמו רולטה רוסית".

קורבן לא קל.

"קובי אוז, משדרות במקור, אמר כשהגיע אלינו שהפריפריה שגדלנו בה זה כמו פיצה. הכול הולך למרכז, הרוטב, הגבינה, ולשוליים לא מגיע כלום. אבל יש מי שעדיין שאוהבים את הקשה ואת השוליים. זה מתאר יפה את המצב".