*

השנה היא 1989, ואנה, אמריקאית שחורה וצעירה, מקבלת עבודה חדשה בערוץ טלוויזיה. הבוסית שלה, שחורה אף היא, מייעצת לה שכדי להתקדם עליה להיפטר מתספורת האפרו שלה ולעבור כמו כל הנשים השחורות המודרניות לשיער חלק. הצעירה מצייתת וקובעת תור במספרה, אלא שאז השיער שלה מקבל חיים משל עצמו, ומתחיל לרצוח את כל מי שעומד בדרכו.

קו העלילה המפתיע הזה מוביל את סרט האימה "שיער רע", שעלה השבוע לערוצי ה־VOD הישראליים, והוא מבוסס על פולקלור של העבדים השחורים, שהאמינו שהשיער מכיל את המחשבות של האדם. כשגיבורת הסרט שומעת זאת מדוד שלה, היא מגחכת. ואז הוא נושא בפניה נאום תוכחה: "את יודעת איך משעבדים אנשים? אומרים להם שהמדע שלהם הוא אמונה תפלה, שהדת שלהם היא כפירה, ושהחוכמה שלהם היא כזב... מרגע שנולדת, עברת אינדוקטרינציה לטירוף של השקפת העולם המערבית... את מזלזלת בנו וב'אמונות התפלות' שלנו. ובכן, האמונות התפלות שלנו הן יובלים שמובילים לנהרות ואוקיינוסים של אמת".

"שיער רע" לא לבד. חודש לפניו יצא סרט האימה "אנטבלום" (שאינו זמין כרגע בישראל), שהגיבורה שלו היא אשת אקדמיה שכתבה ספר מצליח על הזהות האפריקאית־האמריקאית — שוב, אשה שחורה מצליחה שחיה בהתעלמות ממורשת אבותיה — וסובלת מחלומות, שבהם היא חלק מקבוצת עבדים: הגברים עוברים עינויים, הנשים נאנסות, ומי שמדבר ללא רשות מוצא להורג. ואולי אלה לא חלומות כלל.

וכך החטא הקדמון של העבדות עבר מסדרות וסרטים תקופתיים רציניים כמו "שורשים" ו"12 שנים של עבדות" עמוק אל תוך תרבות הפופ. מי שללא ספק אחראי לתופעה הזאת הוא ג'ורדן פיל, שסרטו "תברח" עשה מהפכה תוכנית ומסחרית בתחילת 2016. סרט האימה הזה, שהיה כתב מחאה נגד הגזענות המושרשת בתוך הבורגנות הלבנה הלכאורה־ליברלית, הפך להצלחה מסחרית בינלאומית כה גדולה, שהוא גרם לאולפנים להתחיל לחפש עוד סרטים כאלה.

הכניסה של העבדות כסיוט קטלני לתוך תרבות הפופ היא טרנספורמציה תרבותית חשובה, כי סרטי האימה מייצגים גישת חולין לנושא שעד כה טיפלו בו רק מתוך קדושה ואחריות היסטורית, ובכך מקרבים אותו לקהל שחור צעיר שחי בתחושה שההיסטוריה של העם שלו לא קשורה אליו ולסיפור חייו. דמיינו סרט אימה ישראלי שיציג שואה שנייה — ממשית או סמלית — בקרב צעירים ישראלים היפסטרים שעברו לגור בברלין, שלושה דורות אחרי שהסבים והסבתות שלהם ברחו משם.

אבל מלבד העיסוק בעבדות, ל"שיער רע" ו"אנטבלום" יש עוד נקודת השקה מפתיעה. בשונה מסרטים כמו "תברח" ו"סליחה על ההפרעה" (2018), שעסקו בגזענות בין שחורים ללבנים, שני הסרטים החדשים מציגים מציאות שבה האימה קשורה ליחסים של שחורים בינם לבין עצמם. בשניהם הגיבורות השחורות נענשות על כך שהפנו עורף למורשת שלהן והתבוללו בתוך החברה הלבנה במקום להתקומם נגדה.

"תברח" צולם כשברק אובמה היה נשיא, לא דונלד טראמפ. "שיער רע" מתרחש ב־1989, הרבה לפני מחאת Black Lives Matters. ואילו "אנטבלום" מסתיים בסצנה באנדרטה של הגנרל רוברט אי. לי, מפקד הצבא הדרומי במלחמת האזרחים — כל אלו תזכורות לכך שהגזענות תמיד היתה כאן, לא משנה מי הנשיא, מאיזו מפלגה הגיע ומה צבע עורו. היא לא עניין עונתי וכדי להילחם בה אסור להפנות עורף להיסטוריה, אחרת היא תחזור.

‍