/// התקציב מבהיר שהממשלה לא מבינה את תפקידה /// עצרת החטופים הדהדה את הייאוש מהמדינה /// הבנקים מחבלים בעוד מהלך שקיפות /// שטראוס מענישה את העובדים והציבור על טעויות מנהיגיה
לעת עתה, גם אם בקושי, ממשלת ישראל צלחה את המבחן המאקרו־כלכלי העיקרי לקראת 2024. תוכנית הקיצוצים והמסים שהציגה אמורה לצמצם את הגידול הקבוע שצפוי בתקציב המדינה ואת המשך הגידול בגירעון. אבל גם כשהיא פועלת בכיוון הנכון, הממשלה לא מצליחה להתעלות לגודל השעה, אלא לכל היותר להידחק בלית ברירה אל הדבר המתבקש מאליו.
כמעט מיותר להזכיר שוב את המשרדים המיותרים שלא נסגרו אפילו עכשיו, ואת ההתעקשות הדתית כמעט להימנע מכל קיצוץ מהותי בכספים הקואליציוניים. אבל מי שרוצה להבין עד כמה הממשלה רחוקה מלהפנים באמת את גודל הרגע צריך להציץ דווקא בסעיפים מיקרו־תקציביים. סעיפים קטנטנים, זניחים מול התמונה הגדולה, ובהם הגדלת התקציב למרכז מורשת להנצחת גנדי בכ־5 מיליון שקל, תוספת של 2.5 מיליון שקל לתחזוקת מנהרת הכותל, ואי־הנכונות לקצץ בעשרות מיליוני השקלים שהוקצו למימון ימי הילולה של רבנים. אלה כספים שאין להם חשיבות כלכלית גדולה ולפקידי האוצר לא שווה להיאבק בהם. לכן ביטולם בעת הזו היה צריך להגיע דווקא ביוזמת הממשלה כהצהרה סמלית, אך רבת־חשיבות, לכך שראש הממשלה, שר האוצר וכל יתר השרים שבמשמרת שלהם התרחש אסון 7 באוקטובר מבינים את המצב לאשורו. זה לא קרה.
/// שלמה טייטלבאום
העצרת הגדולה למען החטופים, שהחלה במוצאי שבת, שידרה תקווה ואחדות, אבל גם ייאוש: ייאוש מכך שהממשלה הורידה את מאמצי שחרור החטופים למקום נמוך יותר בסדרי העדיפויות; ייאוש מהסיכוי ההולך ומתרחק למוטט את חמאס, שעמו מתרחק גם הסיכוי לשחרור החטופים; וייאוש גם מהתחושה שהממשלה הנוכחית לא מתאמצת לשחרר את החטופים כי מרביתם לא נמנים עם קהל בוחריה. אם הכל פוליטיקה, אז למה שגם החטופים לא יהיו חלק ממנה?
ולכן חייבים לחזור ולהדגיש — הכישלון בהחזרת החטופים ייחרת כאות הקלון המהדהד ביותר על מצחה של המדינה ושל הממשלה שבמשמרתה התרחש השבר הגדול. זהו שבר שאין עליו מחילה, אבל יכולה להפציע בו לפחות קרן אחת של נחמה והיא שחרור החטופים. בלי זה, הקלון ייצרב וישחיר כל זכר ומורשת של ממשלת האסון הנוכחית.
/// משה גורלי
"אולי תסקלו אותנו וזהו", התמרמר השבוע נציג איגוד הבנקים טיבי רבינוביץ' בדיון בוועדת הכלכלה על חוק המסרונים, וטען בכך שהבנקים נרדפים לשווא על כל דבר. העניין הוא שהבנקים עובדים קשה כדי לשמר את המוניטין הרע שלהם, ותמיד מוצאים פרצות והתחכמויות שיאפשרו להם להמשיך לצפצף על הלקוחות. זו הסיבה לכך שנדרשות כל כך הרבה תקנות חדשות רק כדי לרסן אותם.
חוק המסרונים, שנכנס לתוקף בתחילת החודש, הוא דוגמה נהדרת. המחוקק התכוון שהבנקים יסמסו ללקוחות את סכום העמלות ששילמו בכל חודש, אבל חלק מהבנקים התחכמו ובמקום זה שלחו סמס עם הפניה לאתר עם סיסמה, שרק בו יהיה ניתן לראות את המידע. רוצים מידע חשוב שבכלל לא ידעתם שמגיע לכם לקבל? לכו חפשו.
וזו רק דוגמה אחת מני רבות. בכנסת דנו אתמול גם בחוק שאושר לקריאה ראשונה כבר ביולי, שמחייב את הבנקים לעדכן את לקוחותיהם בסמס או מייל על כל הטבה שמסתיימת. ומה הבנקים עושים? לרוב קוברים את זה בתוך דו"ח גדול עם הרבה נתונים, וכך לקוחות רבים מפספסים את ההודעה.
לבנקים מגיע כמובן להרוויח, וזהו גם אינטרס ציבורי, אבל הם צריכים להרוויח ביושר. אם הם רוצים שהציבור ירד להם מהגב, כדאי שקודם כל יפסיקו להדוף כל דרישה מינימלית לשקיפות והגינות.
/// שקד גרין
שטראוס העלתה השבוע מחירים ופיטרה 150 עובדים. ושוב התעוררה התהייה: מה קרה למי שנחשבה חברת המופת של תעשיית המזון הישראלית? נראה שבעלת השליטה והיו"רית עופרה שטראוס, שזיהתה את הצניחה המתמשכת במניית החברה, החליטה שהפתרון טמון דווקא במחיקת הדנ"א המשפחתי לטובת שימור ההון הפרטי. זה החל ב־2021, אז אותתה החברה לראשונה זה עשור על כוונתה להעלות מחירים, מה שגרר חקירה ברשות התחרות על ניסיון תיאום מחירים, ולבסוף כתבי אישום נגד בכיריה, בכפוף לשימוע. חודשיים לאחר מכן רכשה החברה את יצרנית תחליפי החלב משק ויילר, ולכאורה התמזגה עמה טרם קבלת אישור מהרשות, מה שהניב קנס של 110 מיליון שקל, בכפוף לשימוע. תשעה חודשים אחרי כן, ליקויים במפעל הממתקים הובילו להתפרצות סלמונלה ולסגירתו לארבעה חודשים. ובמקביל גם FDA הוציא לחברה שבבעלותה (50%) מכתב אזהרה בעקבות סלמונלה במפעל בווירג'יניה.
כל זה לא גרם לשטראוס להתקפל ולחזור לדנ"א הישן, להפך: היא מינתה למנכ"ל את שי באב"ד, הידוע כקבלן ביצוע שלא פוחד להתלכלך. מאז מינוי באב"ד פרשו שמונה בכירים, פוטרו 150 עובדים, בוצעה תוכנית התייעלות והחברה העלתה מחירים שלוש פעמים בשנה. למרות זאת מנייתה המשיכה לצנוח והגיעה לשפל של כל הזמנים. וכך הגענו השבוע לעוד פיטורים ועוד התייקרויות. מה שהמשקיעים מבינים ושטראוס מפספסת הוא שהבעיה שלה נעוצה בהנהגה, שמאז מות המייסד לא השכילה לפתח חזון ומנועי צמיחה חדשים. ובמקום לטפל בבעיית השורש, היא מעדיפה שהעובדים והציבור ישלמו את המחיר.
/// נורית קדוש
באישור התקציב הממשלה הוכיחה שוב שהיא לא מתכוונת לגעת במגזרים המרופדים ובהטבות המנופחות למי שעומדים בראש משרדים מיותרים לגמרי, והיא תמיד תעדיף לקצץ לאזרחים. אם המצב הביטחוני דורש הקרבות, שהאזרחים יקריבו, לא הפוליטיקאים. אז נקבל פחות בחינוך, בבריאות, ברווחה, בתרבות, במינהל התקין.
השימוש דווקא במילה קיצוץ כדי לתאר הפחתה תקציבית (או פיטורים) אינו מקרי. כשקוצצים משהו לא סתם חותכים אותו, אלא גודעים אותו, באגרסיביות, אפילו באכזריות. בתנ"ך יש תיאורים של אנשים שמקצצים להם את הבהונות והאצבעות, ובמשנה ובתלמוד מובא סיפורו של אלישע בן אבויה, אחד מהארבעה שנכנסו לפרדס. ושם, באזור המיסטי, הוא האמין שיש לא רק אל אחד אלא שניים, ו"קיצץ בנטיעות". כשהאמונה נשברת בא הקיצוץ, והורס את הבסיס לכל. כי זה מה שקיצוצים עושים: יוצאים מנקודת הנחה לא נכונה, ומחריבים את שורשי החיים.
זה לא שהצורך לצמצם הוצאות אינו מובן. הוא ברור. אבל האם קיצוץ רוחבי, מהלך גורף שמכוון להרוס הכל, הוא האפשרות היחידה? מספיק מומחים הבהירו שלא. אבל הי, איתמר בן גביר צריך עוד כסף כדי להמשיך לנפח את הצבא העצמאי שלו ולהרוס את המדינה. כשלכם יקצצו בנטיעות הוא יקבל עוד עצים למדורה. כשמדברים איתכם על קיצוץ, תזכרו שפשוט לא שמים עלינו קצוץ.