עלות תועלת
שאול אמסטרדמסקי
עלות תועלת
//
שאול אמסטרדמסקי
ממשלה חסרת צפון
קריית שמונה התחילה להתאושש בשנים האחרונות. המלחמה מאיימת לזרוק אותה, ואת כל האזור, עשרות שנים לאחור, ולא נראה שהממשלה הולכת לעשות משהו בעניין. אולי זה עדיין משעמם אותה
מוסף כלכליסט | 18.01.24
1
את קריית שמונה חצינו מדרום לצפון, המארחת שלי ואני, בתוך כמה דקות. מלבד שתי המכוניות שלנו, לא היה אף אחד על הכביש. זו לא הגזמה: לא היה אף אחד. בקצה העיר נתקלנו במחסום צבאי. חייל עצר אותנו. לידו ניצב שלט גדול וברור: "אזהרה! ציר אדום — אתה נכנס לציר מאוים". המשכנו לנסוע. בחלק הזה, מהצומת הצפוני של העיר עד לכניסה לקמפוס המזרחי של מכללת תל חי, 2.5 ק"מ בסך הכל, נסענו אפילו מהר יותר.
זה היה יום סגרירי, אבל אזור אצבע הגליל היה יפה מתמיד. מכללת תל חי משקיפה על קריית שמונה מלמעלה. הרי הגליל ורמת הגולן הירוקים הקיפו אותנו. העמק נפרש לפנינו, מוריק ושקט. לרגע אחד, אם הנחנו בצד את זה שאנחנו שם לצורך תחקיר לעוד כתבת מלחמה בטלוויזיה, היה אפשר לדמיין שאנחנו בחו"ל. אבל אז הפרו את השקט פיצוצים מסוללות התותחים, ונזכרנו — זו ישראל, במציאות לא נורמלית לחלוטין.
הכניסה לחלק הזה של המכללה ולבניין של מכון מיגל, מכון המחקר והפיתוח הממשלתי של אזור הצפון, צופה אל שכונת יובלים. זו השכונה הכי חדשה בקריית שמונה. הבנייה מודרנית, כמו בשכונות החדשות בערי המרכז, רק שכאן היא מוקפת בטבע. דירות ארבעה חדרים נמכרות כאן בכ־1.7 מיליון שקל. כלומר נמכרו, לפני המלחמה. כרגע השכונה שוממת. הזוגות הצעירים וילדיהם שחיים בה לא נמצאים. רחובות רפאים. יובלים היתה אמורה להיות העתיד של קריית שמונה, וכרגע העתיד הזה מבהיל.
הממשלה צריכה להקים את מינהלת תקומה של אזור הצפון. לעבוד עם ראשי הרשויות, למפות את הצרכים, להמליץ על דרכים לפתרון. זה לא רק עניין של תקציבים, אלא גם של תשומת לב וקשב
2
קריית שמונה יושבת בקצה עמק החולה. ממערב נישא מעליה רכס מנרה, שחוצץ בינה לבין לבנון. מצפון אלה מטולה וכפר גלעדי שחוצצים בינה לבין לבנון. ממזרח אלה הקיבוצים ואדמותיהם, מהגושרים ועד דן, ואחריהם הגולן. שני נחלים חוצים את העיר. באירופה קריית שמונה היתה עיר המחוז של עמק כפרי, העיר החיה והתוססת שאליה מתנקזים תושבי היישובים הקטנים בכל האזור, העיר שבה מתנהל המסחר המקומי, פנינה תיירותית, המקום שממנו עולים לסקי ושאליו חוזרים לשוקו חם ליד האח בסוף היום. אבל אנחנו לא באירופה. בישראל הכל עובד הפוך.
כשקריית שמונה הוקמה, ב־1950, לקיבוצים ולמושבים סביבה כבר היה פור של עשרות שנים. המושבה החקלאית מטולה הוקמה יותר מ־50 שנה קודם לכן, אחריה באו כפר גלעדי ושאר היישובים. למעשה, אנשי היישובים החקלאיים הם שדרשו מהממשלה להקים עיר בעמק. הדרישה הזו חפפה את האינטרס הממשלתי: המדינה רצתה לפזר את האוכלוסייה לאורך הגבולות, ומתיישבי העמק היו צריכים עוד ידיים עובדות. אז הממשלה עשתה את מה שהיא עשתה אז, במשך שנים: לקחה קצת עולים מעיראק, קצת מלוב וקצת מתימן, ושלחה אותם לצפון הארץ, למעברה קריית יוסף, שלימים נהפכה לקריית שמונה. אפילו שני השמות האלה אינם מהללים את העיר, אלא את המתיישבים שמסביב: יוסף הוא יוסף טרומפלדור, שנפל בהגנה על תל חי, השמונה הם טרומפלדור ועוד שבעה אחרים שנפלו איתו. מהרגע הראשון קריית שמונה ותושביה לא באמת היו במרכז תשומת הלב של אף אחד. גם היום הם לא.
3
תושבי קריית שמונה נאבקו במשך שנים כדי לשנות את המצב הזה. במאמץ אדיר של ההנהגה המקומית, המגזר העסקי, גופים פילנתרופיים ואפילו קצת מגופי הממשלה, העיר ניסתה למנף את היתרונות היחסיים שלה — חיים בטבע, חקלאות מסביב, מכללה שמושכת סטודנטים ומכון מחקר ממשלתי. מכון מיגל אולי לא מוכר לרוב הציבור, אבל יש לו מוניטין בינלאומיים בתחומי האגרוטק והפודטק, וסביב שני הענפים האלה קריית שמונה ניסתה לבנות את עצמה בעשור האחרון. תנובה זכתה במכרז של רשות החדשנות והקימה בעיר מרכז פודטק. קרן JVP של אראל מרגלית הקימה את מרגלית סיטי, מרכז חדשנות של פודטק. המכון סיפק חוקרים וידע, המרכזים דחפו והשקיעו בתיכוניסטים של העיר ובסטודנטים מהמכללה, כולם נרתמו כדי להצמיח דור מקומי שידחוף את התעשיות האלה קדימה. גם הקורונה עזרה: עובדים מהמרכז גילו שהם יכולים לעבוד חלק מהזמן מהבית, והתחילו לעבור לאזורים כפריים יותר. קריית שמונה התחזקה, התחילה להיהפך מעיירת פיתוח חבולה וננטשת לעיר חדשנית וצומחת שמציעה אווירה כפרית ותעסוקה איכותית. ראו את זה במספרים: ב־2021 ההגירה השלילית מהעיר נחתכה בחצי לעומת השנים הקודמות. בקיזוז המצטרפים החדשים, רק 175 אנשים עזבו. המגמה עוד לא נבלמה, אבל הכיוון היה ברור. ואז באה המלחמה.
המכללה סגורה, הסטודנטיות והסטודנטים לומדים מרחוק, בזום. הסטארט־אפים של הפודטק והאגרוטק התפנו מהעיר, בחלק מהמקרים כבר העבירו למרכז את הציוד המורכב והמתקדם שלהם. בבניין החדש של מכון מיגל מצאתי רק שני אנשים, פרופ' סולימאן חטיב ועוזרת המחקר שלו. חטיב חוקר מחלות זיקנה. שאלתי למה הוא נשאר, והוא הסביר שאת הציוד שלו אי אפשר להעביר. וחוץ מזה, הוא תושב הכפר ע'ג'ר שעל גבול הלבנון. הכפר לא התפנה, גם הוא לא. הוא יישאר באזור. לא בטוח שהאחרים יחזרו.
ערב המלחמה חיו בקריית שמונה כ־25 אלף בני אדם. שבועיים אחרי 7 באוקטובר רובם המכריע כבר פונו, באופן שלומיאלי במיוחד, ל־200 מלונות ברחבי ישראל, מטבריה עד אילת. בעיר נשארו רק כמה אלפי תושבים, בעיקר מבוגרים, חלק מטופלים בידי מחלקת הרווחה. העיר שבורה. את מסגרות החינוך לא ממש אפשר להפעיל מרחוק כמו שצריך, העסקים מדממים ולא מקבלים פיצויים הולמים מהמדינה. בחלוף שלושה חודשים חלק מהמשפחות, בעיקר אלה שיש להן יותר אמצעים, שוקלות ברצינות את המשך הדרך. כשמועד החזרה לעיר אינו ברור וכך גם העתיד אחרי החזרה, יש מי שכבר עכשיו מחליטים לא לחזור. חלק שכרו דירות בערים שאליהן פונו, בתל אביב, בחיפה, בחריש. הילדים נכנסים שם למסגרות חינוך חדשות. אם עד תום שנת הלימודים המצב בצפון לא ישתנה משמעותית, קשה לראות אותם חוזרים לקריית שמונה.
4
גם ביישובים שסביב קריית שמונה המצב קשה מאוד. מעל למכללת תל חי ומכון מיגל שוכן כפר יובל, ממש על גדר המערכת. מושב של קצת פחות מ־700 תושבים, הוותיקים הגיעו מחבל קוצ'ין בהודו, הפרנסה מגיעה מחקלאות — ביצים, כמו בהרבה מהמושבים באזור הזה, ומטעים. מילא המטעים, אבל את התרנגולות בלולים אי אפשר לנטוש. לא מעט תושבים נשארו בו.
ביום ראשון ברק איילון חזר הביתה ממשמרת בכיתת הכוננות של היישוב וישב לאכול ארוחת צהריים עם אמא שלו, מירה. טיל נ"ט של חזבאללה פגע בבית והרג את שניהם. האב אליהו ניצל רק משום שהיה בחדר אחר. טקס האשכבה של מירה ויובל התקיים ברחבת המועצה האזורית מבואות החרמון, במרחק בטוח יחסית מהגבול. ההלוויה התקיימה בחשכה, עם מעט משתתפים, כדי להקטין את הסיכון לנפגעים נוספים. זו המציאות בצפון.
הסיפור של משפחת איילון נבלע כמעט לחלוטין בבליל האירועים הבלתי נתפס שאנחנו חיים בו. אם ובנה נהרגים מפגיעת טיל נ"ט בפינת האוכל, בשעת ארוחת הצהריים, וזה לא מזיז את המחט. אני מבין שלאף אחד במדינת ישראל אין כל אינטרס לפתוח במלחמה על מלא בצפון משום שהמחיר שלה, בכל ההיבטים, יהיה כבד מאוד. אבל גם המחיר של הפקרת הצפון כבד.
אני לא יודע מה הפתרון. אני לא מצביא ולא מדינאי, רק עיתונאי. אבל האנשים שביקשו את הקול שלנו כדי להיות נבחרי ציבור טענו שהם יודעים להנהיג את המדינה הזו, ולכן הם צריכים לספק פתרונות. כל יום שעובר מסכן עוד יותר את מעט הישראלים שנותרו להחזיק את גבול הצפון, את היישובים, החקלאות, התעשייה, האקדמיה. כל יום שעובר מגדיל את הסיכוי שחלק מאלה שפונו לא ישובו. וכמו תמיד, אלה שלא יחזרו יהיו החזקים יותר, מי שיכולים להרשות לעצמם להתחיל במקום אחר, ואלה שישובו לצפון יהיו בעיקר מי שאין להם אלטרנטיבה, ושמטבע הדברים יתקשו להרים מחדש את האזור. הם עלולים, שוב, למצוא את עצמם נטושים מאחור, ביישובים קורסים.
עוד במוסף כלכליסט
5
כשחזרנו ממכללת תל חי אל הכביש הראשי עצרנו את המכוניות ממש באמצע הצומת. זה כמובן לא הפריע לאף אחד, כאמור היינו לבד. המארחת שלי הראתה לי שבהמשך הכביש שעולה צפונה, לכפר גלעדי ומטולה, הצבא הציב בטונדות ענקיות, כמה מטרים טובים גובהן, כדי להגן על הנוסעים בכביש מאיום טילי הנ"ט. ואז גם קלטתי את השלט הגדול שמבשר על הכניסה למכללה. הסלוגן שלה, "שווה לצאת מאזור הנוחות", נראה סוריאליסטי מאי פעם. מי שגרים בצפון או עוברים אליו באמת יוצאים מאזור הנוחות. בעבר אלה היו טרומפלדור ויתר מגיני תל חי, היום החלוצים החדשים אחרים, וגם הם נדרשים ללא מעט מחירים.
הגיע הזמן שגם הממשלה תצא מאזור הנוחות שלה. שתקים כבר את מינהלת תקומה של אזור הצפון. מינהלת שתעבוד עם ראשי הרשויות המקומיות כפי שמינהלת תקומה בראשות משה אדרי עובדת עם ראשי הרשויות בדרום. שתמפה את הצרכים של התושבים והאזור ותמליץ על דרכים לפתרון. זה לא רק עניין של תקציבים, זה גם עניין של תשומת לב וקשב. הצפון לא מקבל לא את אלה ולא את אלה.
ב־2018 ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר לתושבת קריית שמונה שהעזה להפריע לו בזמן נאום בעיר שהיא משעממת אותו. זו היתה האמת. בעוד ערי הדרום, משדרות דרך נתיבות ועד דימונה הצליחו להתרומם בעשור ומשהו האחרונים, לקבל הסכמי גג מהמדינה, להגדיל מאוד את האוכלוסיות שחיות בהן וטיפה להרים את הראש מעל למים, בקריית שמונה זה לא הלך, בגלל שילוב של שעמום ממשלתי עם מנהיגות מקומית לא חזקה מספיק. עם כל הכבוד למאמצים הפילנתרופיים והפעילות של המגזר העסקי, את התשתיות הקריטיות יכולה להניח רק הממשלה. במקום לחלום על קווי רכבת מדומיינים לאילת, היה אפשר להכפיל את המשאבים והמאמצים ולהאיץ את הקמת הרכבת לקריית שמונה (שבתכנון הנוכחי בכלל לא תיכנס לתוך העיר), היה אפשר להכפיל את משאביו של מכון מיגל, היה אפשר להאיץ את הפיכת המכללה לאוניברסיטה במקום לגרור רגליים. ואלה סתם כמה דוגמאות מקריות.
2024 אמורה להיות שנת השיקום של ישראל. שיקום הדרום, שיקום הצפון, ושיקום הישראליות עצמה. כך אני מקווה, בכל אופן. קריית שמונה והסביבה עשו כברת דרך משמעותית. האיומים הביטחוניים מלבנון וסוריה תמיד הפריעו, אבל המלחמה הנוכחית מאיימת להסיג לאחור את כל הישגי 17 השנה האחרונות, מאז מלחמת לבנון השנייה, אם לא יותר מכך. תקציב העירייה של קריית שמונה הוא 200 מיליון שקל בשנה. תקציבם של כל משרדי הממשלה המיותרים — ממשרד המסורת עד משרד התפוצות — הוא לפחות 400 מיליון שקל בשנה, תלוי את מי אתם סופרים בפנים. אפשר לקחת אפילו חצי מהכסף הזה כדי להקפיץ את קריית שמונה והסביבה קדימה. זה רק עניין של סדרי עדיפויות.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
