"

אני מנהל את חטיבת הביניים בבית הספר האנתרופוסופי אדם בירושלים, ולפני כן הייתי מורה לספרות ולמתמטיקה. ב־7 באוקטובר תלמיד שחינכתי, אמיר לביא, נהרג באחד המוצבים, והמוות שלו טלטל אותי. יותר מדי אנשים שאני מכיר נהרגו מאז, כולל חברי ילדות שלי שהיו בפסטיבל נובה, אבל אני לא מתערבב עם האבל כדי לא להתפרק. אני במילואים ומנתב את הכוחות שלי לתפקוד. אני מנסה לשים בצד את השכול, וכשתיגמר המלחמה אקח לעצמי יומיים להתאבל וללמוד מה קרה כאן".

כאדם דתי, איך הוקפצת למילואים ב־7 באוקטובר?

"כשהתעוררנו בבוקר לתפילה שמענו קולות יירוטים. אנחנו גרים בגוש עציון ביישוב מעורב, אז החבר'ה הלא־דתיים עדכנו אותנו שקורה משהו בדרום. מיהרתי לפתוח את הטלפון, שכבוי בשבת, ויצרתי קשר עם מפקד הסוללה שלי בתותחנים. הבנתי שצריך להתחיל להכין תיק. ב־16:00 קיבלתי הודעה רשמית ויצאתי דרומה. בין לבין עדכנתי את הרכזת הפדגוגית בבית הספר, שנקלעה לצו 8 משלה. למלא תפקיד מנהל מעכשיו לעכשיו זה גם לא קל. הסברתי לה שהיא תצטרך למלא את מקומי לפחות לכמה ימים, לא חשבתי שזה יימשך עד עכשיו. מאז אני במילואים".

אתה משרת כרס"פ בסוללת תותחנים, מה מהות התפקיד שלך?

"בבסיס הרס"פ אחראי לדאוג ללוגיסטיקה של הפלוגה, אוכל, ציוד, מיטות, כל מה שקשור לתנאי השירות של החיילים כדי שיוכלו להילחם. כל אחד עושה את התפקיד אחרת. אצלנו הוא דמות משמעותית של מישהו שפיקד המון שנים, מפקד צוות שהתקדם לסמל מחלקה ואז לרס"פ, דמות אב כזאת שדואגת לכולם, כולל לתת להם את החיבוק כשהם חוזרים, לדבר. אני דואג להם להכל, יושב איתם ומלווה את המפקדים. בנינו גם 'מרכז לימודים' לסטודנטים המגויסים, עם מכונת גז לחימום וקפה, שהסטודנטים יוכלו ללמוד בו.

"לא הייתי אמור לעשות מילואים, אבל ממש שלושה חודשים לפני המלחמה, אחרי שעלתה בקשה מהסוללה, חתמתי על התנדבות עד סוף 2024. לא דמיינתי שאגיע למאה ימים בצבא, התנדבתי כי הרגשתי שיש לי עוד מה לתרום ושצריך אותי. במלחמה קיבלנו גם אחריות על תרומות. מרגש לראות כמה אנשים טובים רוצים להכין לנו אוכל ולפנק בבגדים חמים לחיילים. ריגשה אותי מאוד אשה מבוגרת מתל אביב שהתקשרה ואמרה: 'אני רוצה לתרום אבל אין לי איך לבוא אליכם'. היא העבירה לי 700 שקל בביט וקניתי מזה פק"לי קפה לחיילים. הכנתי לה סרטון כדי שתראה איך התרומה שלה נוצלה".

להיות יותר ממאה ימים בשטח זה לא שוחק בטירוף?

"זה כן. לפני חודש התחלתי להרגיש שמיציתי. זה מעייף, אינטנסיבי, אבל אתה מבין למה אתה מחוץ לבית מאה ימים וזה מחזיק אותך. ואני עוד בתפקיד שבו אפשר להתקלח ולהוריד את הנעליים קצת, החיילים האחרים בסוללה שלי לא יכולים. אני עסוק בלא לוותר לעצמי. גם בשביל החיילים שאיתי. אבל אם נשתחרר ממילואים כשהחטופים לא ישוחררו מהשבי והמשימה לא תושלם זה יפריע לי בחיים האזרחיים".

איך המשפחה מקבלת את זה? יש לך ארבעה ילדים ואשתך בחודש החמישי להיריון.

"לילדים נורא מורכב שפתאום לקחו את אבא שלהם מהבית. שתי הבנות גאות מאוד ומבינות, ומצד שני קשה להן. עם אחת מהן, בת שש, התחלנו טיפול רגשי סביב המלחמה. היא מפחדת שיקרה לי משהו. יש גם געגועים, אבל הילדות מבינות בחושים שלהן שיש כאן משהו גדול שמחייב את זה. אשתי רחל היא ממש פייטרית, כשיצאתי לאפטר בפעם הראשונה היא אמרה: 'אבל אני לא רואה שהמלחמה הסתיימה'. היא כזאת, תותחית. מחזיקה את הכל ואני מגיע לבית כאורח. לרגע לא שמעתי ממנה אמירה כמו: 'מתי זה יסתיים ותחזור'".

ממה אתה מפחד?

"שקרובים אליי ייפגעו — חברים בסוללה, חברים בעזה, חברים שמגויסים בצפון, תלמידים שלי. אתה כל הזמן פותח את רשימת ההרוגים שמפרסם דובר צה"ל ומפחד למצוא בה שם שאתה מכיר. אני כבר ארבעה שבועות ברצף הולך ללוויות של אנשים שאני מכיר, שני חברי ילדות שלי נרצחו והייתי בחמישה ניחומי אבלים אחרים. אני לא רוצה לשקוע בצער כדי לא להתפרק. הפחד הכי גדול הוא שאחרי המלחמה אהיה צריך לחזור לחיים האמיתיים. בצבא הכל מוגדר, אני רס"פ, זה תפקיד אחד. באזרחות אני גם מנהל, גם אבא, גם בן זוג, גם מנקה, גם מלווה מורים. המון תפקידים".

איך הגעת למקום שבו אתה נמצא היום?

"גדלתי בשכונת ג'סי כהן בחולון, שנחשבת לא קלה ואני נורא אוהב. החברים הטובים שלי היו ילדים מאוד טובים, וההורים שלי החזיקו אותי מאוד קצר בבית. היתה לי ילדות מדהימה, הייתי טוב בכדורגל וזה שמר עליי. תמיד הייתי דתי וחבשתי כיפה. הורדתי אותה בגיל 16, כי חשבתי שרוחניות לא צריכה סממנים חיצוניים. היום החיצוניות חשובה לי — פאות ארוכות, כיפה גדולה. זה התחיל כשגרתי בכרם התימנים בתל אביב, בשכונה הכי מגניבה ומהממת, ורציתי להיראות יותר יהודי.

"למדתי באוניברסיטה ספרות ופילוסופיה לתואר ראשון וספרות לתואר שני. אחרי זה עבדתי בפרויקט של 'חינוך לפסגות' ובהכנה לעתודה צבאית. לבית הספר האנתרופוסופי הגעתי במקרה. הם הגיעו אליי כשחיפשו מורה לספרות, לאחר מכן הציעו לי לחנך, והתפתחתי לתוך הדבר. כשהיה חסר מורה שיגיש לשלוש יחידות בבגרות במתמטיקה, מקצוע שהיה האהבה הראשונה שלי, עשיתי את זה, וזה היה מאוד מוצלח. כולם קיבלו ציונים מאוד גבוהים. במקביל עברתי השתלמויות וקורסים בתחום".

למה דווקא חינוך אנתרופוסופי?

"אני אוהב את המפגש המשמעותי והאינטנסיבי עם הילדים ומרגיש שבמערכת החינוך האנתרופוסופית אנחנו באמת פוגשים אותם. כשאתה מחנך תלמידים מכיתה ט' עד י"ב כמו אצלנו, אתה עובר איתם מסע, מתבונן בהתפתחות של הילד, איך הוא גדל, מתמודד עם דברים, מסתכל על דברים ומשתנה, ובו בזמן רואה איך אתה מתפתח ומשתנה בעצמך. בתקופת הקורונה ובמלחמה למשל למדנו כמה גמישות נחוצה מאיתנו כמורים כדי להתאים את עצמנו למציאות משתנה".

אתה מתגעגע לבית הספר?

"כשאני במלחמה אני נורא שכלתני, לא שואל את עצמי על דברים רגשיים. אני כמובן מתגעגע לילדים. הבן הקטן שלי התחיל לדבר ואני לא איתו כדי לחוות את זה, זה צובט. כשאחזור מהמלחמה אהיה כולי בדברים הרגשיים, כרגע אני מעדיף לפעול כמו מכונה".

יש חשש שלא תהיה בלידה של הילד החמישי שלך?

"אין סיכוי, אני מכור ללידות. אם היה תפקיד של דולה לגברים הייתי עושה אותו. אני אהיה בלידה גם אם אצטרך לחזור לצבא מיד אחר כך".