"

ישראל צריכה להתעורר ולהבין שהגישה כלפיה בארצות הברית הולכת ומשתנה", מתריע סטיבן לויצקי (Levitsky), פרופסור למדעי המדינה מהמובילים בעולם. "אחרי עשורים על גבי עשורים שבהם אמריקה היתה פרו־ישראלית מאוד, הרבה יותר ממדינות אחרות, אנחנו עדים לשינוי דורי שקורה עכשיו, שלהערכתי איננו הפיך: הצעירים כיום, אפילו בקרב היהודים, הרבה יותר ביקורתיים כלפי ישראל, וזה ימשיך ויתגבר אם ישראל לא תשנה מסלול ותמשיך באבולוציה שלה אל עבר משטר דמוי אפרטהייד".

לויצקי (56) הוא פרופ' לממשל וללימודי אמריקה הלטינית באוניברסיטת הרווארד, שמתמקד במחקריו ברגרסיה של הדמוקרטיה ובאופן שבו קבוצות מיעוט מצליחות לתפוס את השלטון. הספרים שכתב עם עמיתו פרופ' דניאל זיבלט מיצבו אותו כאחד המומחים הבכירים בעולם לדמוקרטיות לא ליברליות, ובראשם "איך דמוקרטיות מתות" (2018) — אחת הסנוניות הראשונות שחקרו את תופעת הדמוקרטיות החלולות (משטרים סמכותניים בכסות של דמוקרטיה), בילה שבועות רבים ברשימת רבי־המכר של "הניו יורק טיימס", תורגם ל־25 שפות, זכה בפרס גולדסמית היוקרתי והוכתר אחד מספרי השנה של "הוושינגטון פוסט", "טיים" ו"Foreign Affairs".

"אפרטהייד" היא מילה שלויצקי משתמש בה בזהירות. אחרי הכל מדובר ביהודי־אמריקאי, שאף מגדיר את עצמו ציוני. אבל כמי שהחל את דרכו הפוליטית בשנות השמונים כאקטיביסט נגד האפרטהייד בדרום אפריקה, הוא גם יודע איך יכולות להתגלגל מחאות בינלאומיות שמתחילות בקמפוסים אמריקאיים.

אתה מגדיר את ישראל מדינת אפרטהייד?

"ישראל מתפתחת למדינת דמוי־אפרטהייד ב־20 השנה האחרונות, ככל שכיבוש הגדה המערבית ועזה הופך יותר ויותר קבוע. הלכה למעשה היא כבר שם, והעניין יהפוך לחתום וגמור כמובן במקרה של סיפוח".

גם התביעה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג ודאי תורמת להתקבעות ההגדרה.

"בניגוד למה שכמה שרים שלכם רוצים לעשות, מה שישראל עושה כרגע בעזה די בבירור לא עומד בקריטריונים של רצח עם. אבל עצם העובדה שבכלל מתקיים דיון רציני בעניין, שישראל מואשמת מעל במה בינלאומית ברצח עם, היא עדות למצב הגרוע שהיא נמצאת בו. ישראל נתפסת בידי אנשים רציניים כמדינה שמבצעת רצח עם או ככזו שפוטנציאלית עושה כן. ואני חושש שזה רק יהפוך לגרוע יותר ויותר עם הזמן".

אתה מסכים עם מי שטוענים שהרבה ביקורות נגד ישראל נגועות באנטישמיות?

"הערבוב בין ביקורת חריפה ואנטישמיות הוא בעיה רצינית בארצות הברית. וכן, היתה עלייה באנטישמיות בעשור האחרון, אבל המחקר מעיד על כך שהיא עדיין מתונה למדי. כואב לי לומר את זה, אבל הנושא הוגזם באופן דרמטי כדי לשרת כל מיני כוונות, חלק מהן לגיטימיות יותר וחלק פחות. אנשים מתייגים מתקפות על ישראל כאנטישמיות, באופן שמשמש תחמושת לכוחות פוליטיים פרו־ישראליים".

כאקדמאי יהודי, איך אתה מרגיש בקמפוס מהבחינה הזו?

"תראי, אני בהרווארד כבר 23 שנה. כולם יודעים שאני יהודי. מעולם לא חוויתי אנטישמיות. אף אחד מהחברים ומהקולגות היהודים שלי מעולם לא חוו או היו עדים לאנטישמיות, למיטב ידיעתי".

עד כמה אתה מוטרד מהבחירות הקרובות בארצות הברית?

"מאוד. זה בבירור הולך להיות מרוץ צמוד, מצב של 50/50, הטלת מטבע. אומנם טראמפ איננו פופולרי, אבל יש הרבה מאוד סיבות להיות מודאג. קודם כל, יש לו יתרון של 3–2 בחבר האלקטורים. שנית, תומכי טראמפ, שהם לבנים, נוצרים ומבוגרים יותר, מצביעים בשיעור גבוה בהרבה מתומכי ביידן, שהם צעירים יותר ומגוונים אתנית. ויש עוד שני דברים שמדאיגים אותי".

מהם?

"הראשון הוא שהעולם הוא מקום מאוד כעוס כרגע, מסיבות שאנחנו לא מבינים עד הסוף — הקורונה היא כנראה אחת מהן. המצביעים עצבניים, והם מוציאים את העצבים האלה על ממשלות מכהנות. ממשלות מכהנות מפסידות בחירות בכל מקום בעולם. מאז 2018, אף מפלגה מכהנת לא נבחרה מחדש באמריקה הלטינית. ואותו הדבר קורה באירופה. אומנם ביידן הוא מנהיג פופולרי ביחס לרוב המנהיגים המכהנים, אבל מגמת ההצבעה העולמית פועלת לטובת טראמפ.

"הדבר השני שמדאיג אותי הוא השפעת התמיכה האמריקאית במלחמה בישראל, שיוצרת קיטוב בקואליציה הקוסמופוליטית. אנשים צעירים יותר ביקורתיים לגבי המלחמה ולגבי תפקידה של ארצות הברית בה, ואלה האנשים שביידן מסתמך עליהם. נוסף על כך, מוסלמים ויהודים הם חלק מהקואליציה הקוסמופוליטית שלו, וביידן לא יכול לנצח במצב הנוכחי. על תמיכתו בישראל הוא מאבד את המוסלמים, ואם יהפוך ליותר ביקורתי כלפי ישראל, הוא עשוי לאבד את היהודים. לנוכח כל הסיבות הללו, אני חושש שטראמפ יוכל לנצח את הבחירות האלה בקלות".

ואם ייבחר, כמה סמכותני הוא יהיה בסיבוב השני שלו?

"יותר מאשר בסיבוב הקודם. רוב הזמן כשטיפוסים כאלה מקבלים הזדמנות שנייה, בין שזה דניאל אורטגה בניקרגואה או ויקטור אורבן בהונגריה, הם נעשים גרועים יותר. הם מכירים את המערכת טוב יותר, כועסים על התבוסה הקודמת שלהם, ומחפשים נקמה. טראמפ לא חשב שהוא הולך לזכות ב־2016. לא היה לו מושג שהוא הולך לזכות. לא היתה לו תוכנית, לא היה לו צוות, לא היה לו ניסיון, לא היה לו שום מושג מה הוא עושה. וזה היה איום ונורא למדינה הזו. עכשיו יש לו מושג יותר ברור לגבי מה הוא רוצה לעשות. הוא יודע, לדוגמה, שהוא צריך לאייש תפקידי מפתח במקורביו, והוא גם ינסה, כמו שאמר בגלוי, להטות את האף.בי.איי, את מחלקת המשפטים ומוסדות מדינתיים אחרים נגד אויביו הפוליטיים".

אחד הפתרונות שלויצקי וזיבלט מציעים בספר לבעיית "רודנות המיעוט" הוא רפורמה לאלמנטים מסוימים בחוקה האמריקאית, כמו חבר האלקטורים (גוף הנציגים שבוחר את הנשיא), הקביעות לכל החיים של שופטים בבית המשפט העליון וייצוג היתר של אזורים כפריים בסנאט האמריקאי — כל אלה סוללים את דרכה של ארצות הברית לרודנות, לשיטתם.

"בארצות הברית זה מאוד קל למיעוטים מפלגתיים להכשיל סיסטמית את הרוב, ולעתים אף למשול בו, וזה לא דבר שצריך לקרות בדמוקרטיה", הוא אומר. "אסור שלרוב אלקטורלי, רוב פרלמנטרי של 61 אצבעות, תהיה היכולת לשנות את כללי המשחק הפוליטיים בדרכים שיחלישו את היריבים שלהם. וגם לא ייתכן שמי שזוכה במרב הקולות בבחירות לא ינצח אותן. אלה בדיוק האלמנטים של החוקה, שיוצאים נגד רצון הרוב, שצריך לשנות".

זה טיעון נועז מאוד. אמריקאים מקדשים את החוקה האמריקאית. ישראלים, צריך לומר, מבכים את היעדרה של חוקה ישראלית בדיוק מאותה סיבה — הפגיעה בדמוקרטיה.

"חוקה יציבה היא דבר יעיל מאוד בדמוקרטיה. אבל לארצות הברית יש החוקה הנוקשה ביותר, שקשה באופן יוצא מגדר הרגיל לבצע בה רפורמות, ומהבחינה הזו היא ההפך הגמור של ישראל. החוקה שלנו נכתבה ב־1787, בידי אנשים אינטליגנטים ומשכילים עם חזון אומנם, אבל אף אחד לא היה יכול לחזות כיצד העולם והחברה ישתנו ב־250 השנה הבאות. זו היתה חוקה קדם־דמוקרטית (לויצקי וזיבלט מחשיבים את 1965 כרגע הדמוקרטיזציה של ארצות הברית, אז בוצעה חקיקה פדרלית האוסרת אפליה גזעית בקלפי — ר"ד). הרבה דברים השתנו בעולם מאז, אבל עדיין יש בחוקה הזו אלמנטים מיושנים".

"אני ציוני מעונה"

לויצקי, יליד ניו יורק, מתגורר בברוקליין מסצ'וסטס עם בת זוגו ליז מינאו, עיתונאית ילידת פרו, ובתם המשותפת אלחנדרה. הוא השלים תואר ראשון במדעי המדינה בסטנפורד, ודוקטורט במדעי המדינה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. התשוקה הפוליטית שניכרת בדיבורו ניצתה לראשונה כשהיה בן 5, בזכות דודו, עובד סוציאלי שניהל עמו שיחות ערות על ענייני המזרח התיכון.

ב־2015 כתב ב"הוושינגטון פוסט" טור עם גלן וייל, אז מרצה באוניברסיטת שיקגו, שכותרתו: "אנחנו ציונים כל חיינו. זו הסיבה שבחרנו להחרים את ישראל". הסיבה היתה הכיבוש. בין היתר, כתבו: "כיום, אין אפשרות ריאלית שישראל תעשה את הבחירות הקשות הנחוצות להישרדותה כמדינה דמוקרטית ללא לחץ חיצוני. ולכן, בחוסר רצון אך בהחלטיות, אנו מסרבים לנסוע לישראל, מחרימים מוצרים שיוצרו בה וקוראים לנציגינו בממשל להפסיק את התמיכה בישראל".

כתבת במאמר הזה שחמאס לא מהווה איום על קיומה של מדינת ישראל. אתה עוד עומד מאחורי האמירה הזו?

"אף אחד לא צפה את 7 באוקטובר. אבל ממרחק הזמן, צריך לבחון את האופנים שבהם ממשלת נתניהו תרמה לאסון — הרי לישראל ישנה היכולת למנוע מתקפה בהיקף כזה. אבל אם צה"ל לא היה עסוק כל כך בגדה המערבית, ואם נתניהו לא היה מטפח יחסים של חיה ותן לחיות עם חמאס, כי הם בני ברית במאבק נגד פתרון שתי המדינות… אבל כמה שהמתקפה הזו היתה איומה, יש הבדל גדול בינה לבין מחיקה של ישראל. חמאס לא סיכן את עצם הקיום של ישראל".

איך אתה מעריך שייראה האזור לאחר המלחמה?

"ברגעים האופטימיים ביותר שלי אני מקווה שהמלחמה תהיה טריגר לחשיבה מחודשת על פתרון שתי מדינות. לפלסטינים צריכה להיות מדינה משלהם. כמובן צריכים להציב בפני המדינה הזו שורה של אמצעים ביטחוניים במסגרת הדיל, כלומר היא צריכה להיות מדינה מפורקת מנשקה ולהוכיח שאינה מהווה איום לישראל, אבל אסור שהמדינה הזו תישלט בידי ישראל. ממרבית הסקרים עולה שרוב הפלסטינים בסדר עם זה. רובם לא מחויבים להרוס את מדינת ישראל. חמאס הוא חמאס, ויהיה צורך לנקוט צעדים כדי שהוא לא ימשול בפלסטין ושאם מפלגה פונדמנטליסטית רדיקלית תזכה בבחירות, לא תהיה לה את היכולת לאיים על ישראל".

אתה עדיין מכנה את עצמך ציוני?

"זה נושא שמעסיק אותי מאוד. גדלתי ציוני, ואני חושב שאני עדיין מגדיר את עצמי כזה. אני בהחלט מאמין בזכותה של ישראל כמדינה להתקיים. אבל עם כל יום שחולף, אני מוטרד בנוגע לגורלה של מדינה אתנו־לאומנית. ישראל קיימת, היא נוסדה, וזו עובדה, ולעם ישראל יש כל זכות לדאוג לכך שהיא תמשיך להתקיים. אבל יש ימים שבהם אני חושש שייסודה של המדינה כמדינה אתנית היה רעיון רע: האם זה היה בלתי נמנע שתתפתח למדינה אתנו־לאומנית מסוכנת? אז אני עדיין ציוני ומאמין בזכותם של הישראלים לשמור על המדינה שלהם, אבל אני ציוני מעונה".

איפה אתה מותח את הקו בין ציונות לאתנו־לאומנות, בין הקמת בית בטוח למיעוט נרדף לבין עליונות אתנית?

"מבחינתי, הציונות היא לגיטימית לחלוטין. זו צורה של לאומנות, שאינה שונה מהותית מהשאיפה הפלסטינית למדינה. אבל לאומנות היא תמיד עניין בעייתי כשהיא מקושרת לקבוצה אתנית או דתית יחידה. מה קורה לאלה שרוצים לחיות באותה טריטוריה ולא משתייכים לקבוצה האתנית הרשמית של המדינה? במדינות ליברליות או כאלה שאינן מוגדרות על ידי אתניות אפשר להתגבר על השאלות האלה. אבל כשמדינה מתעקשת על ממשלה של ולמען קבוצה אתנית אחת — זו כבר עליונות אתנית. כיהודי, הלקח שלי מהשואה הוא שליברליות, שמתעקשת על זכויות אוניברסליות והגנה לכל בני האדם, ללא קשר לקבוצה האתנית שהם משתייכים אליה, היא נתיב הרבה יותר טוב מזה של אתנו־לאומנות".