"אחרי מה שקרה לנו בבארי אנחנו חייבים להתנתק, לנשום קצת. זה חלק מהריפוי"

אושרי שלו, בן 38, מהנדס כימיה מבארי. כעת בדנבר, ארצות הברית, עם בת זוגו דקל בת ה־34, גננת לגיל הרך ודור שלישי למייסדי הקיבוץ, ושלושת ילדיהם (7, 5, 3)

"גרנו בשכונת ותיקים בבארי, שבנויה מ'רביעיות', שורות של ארבעה בתים צמודים. השכונה סמוכה לשער של בית הקברות, שכל עזה בערך עשתה בו טיילת בשעות הראשונות של 7 באוקטובר. אנחנו הבית היחיד בשורה שלנו ובשורה שלפנינו שאיכשהו יצא בזול, ממש בזול. אצל השכנים שלנו משני הצדדים היה טבח. שכן אחד מהרביעייה שלנו נרצח עם הבת שלו, תינוקת בת עשרה חודשים, הנרצחת הצעירה ביותר מהקיבוץ. שמענו הכל, את היריות והזוועות, ואת פשוט יושבת שם ומחכה שיגיעו אלייך, כי את הבאה בתור.

"נכנסנו לממ"ד ומשלב מסוים היינו גם מנותקי חשמל כי שרפו את הבתים לידנו. בערך בשלוש אחר הצהריים מחבלים נכנסו אלינו הביתה. המזל הגדול שלנו היה שהילדים ישנו באותו זמן, כך שמצד אחד הם לא שמעו שום דבר, ומצד שני המחבלים לא דורבנו למשמע קולות של ילדים. הם ניסו לפתוח את דלת הממ"ד אבל לא הצליחו, ואז היו כמה שניות של שקט, שזה היה הכי מפחיד מבחינתי, כי לכי תדעי מה הם מתכננים, אולי הם מכינים את ה־RPG. ואז התחילו רעשים של שקיות — הם פשוט לקחו לנו תכשיטים, לפטופים, כסף, בזזו הכל. כל הזמן הזה אנחנו בדממה מוחלטת, הילדים ישנים, וגם אחרי שנהיה שקט בחוץ וחשבנו שזהו, שהם יצאו, הם נכנסו לבזוז שוב, בסך הכל שלוש פעמים. הגיעו לחלץ אותנו בשבע בערב אחרי יותר מ־12 שעות בממ"ד".

ואז מה קרה?

"הבן הגדול רץ עם החיילים קדימה, הקטנה היתה על אשתי, ואני עם האמצעי שרץ איתי, והכל תחת אש ובקבוקי תבערה שאני בכלל לא שמתי לב אליהם באותו זמן. רק כשחצינו את הכביש הסתכלתי על השכונה שלנו וראיתי שהיא הרוסה. רצתי יחף, אפילו נעליים לא לקחתי, ורק בדיעבד הרגשתי שיש לי זכוכית ברגל. בשטח כינוס מחוץ לקיבוץ פגשנו את אמא של דקל ובעלה, וראינו שכולם בסדר מהמשפחה של אשתי — זה משהו נדיר בבארי שמשפחה שלמה יצאה בלי אבדות. לפנות בוקר פונינו למלון בים המלח".

מתי החלטתם לעזוב?

"אחרי הימים הראשונים במלון היה לנו ברור שאנחנו לא נשארים. אי אפשר לחיות במלון והמצב בארץ רק הלך והחמיר. לא היתה לנו פניות לחשוב מה לעשות ואיך, כי היינו מסביב לשעון עם הילדים, ולהרים אותם בחזרה על הרגליים היה קשוח ביותר. לדקל ולילדים יש אזרחות הונגרית ואני זכאי לאזרחות פורטוגלית, אז בהתחלה חשבנו על הולנד, אבל חששנו מגילויי אנטישמיות, ובינתיים המשפחה של דקל שחיה בדנבר הזמינה אותנו להתארח אצלה והבטיחה לדאוג לנו להכל, כולל מסגרות לילדים. החלטנו למצות את האופציה הזו, וגם אם לא נישאר פה השהות כאן תאפשר לנו לחשוב בבהירות על מה נעשה הלאה. מאז אנחנו כאן והקהילה היהודית המקומית התגייסה עבורנו באופן מדהים. לא מחסירים מאיתנו דבר, ממש עוטפים אותנו. בערך חודש אחרי שהגענו התחלנו לחפש דירות, שתהיה לנו פינה משלנו".

"שנינו ילידי העוטף, גדלנו לתוך הלחץ ואי אפשר להסביר את ההקלה שבלהיות פתאום במקום שבו את לא במתח תמידי שיקרה משהו. בארי היה גן עדן, אבל גם משהו שיכול להתפוצץ בכל רגע. והקושי לא לשלוט בביטחון שלך בלתי נגמר"

הגירה היתה משהו שעבר לכם בראש בעבר?

"לחברי בארי היתה אופציה אחרי תקופה מסוימת לבקש עצמאות כלכלית. היה לנו בראש לנצל את זה ולנסוע לשנה, אולי לנסות את מזלנו קצת, לעשות טיול משפחתי, רילוקיישן כזה. אבל זה לא היה בתכנון לשנים הקרובות, עד שהגורל רצה ודחף אותנו".

למה בעצם?

"אנחנו קודם כל חייבים להתנתק, לנשום קצת, לראות מה קורה. הניתוק הוא חלק מהריפוי".

בזמן כזה אין ערך גדול דווקא בקהילה תומכת?

"אני רואה את זה הפוך לגמרי, גם אם אשתי אולי חולקת עליי. אני בדעה שכאשר כל הזמן נמצאים בתוך זה, קשה להתקדם ולהרים את עצמנו. היתה לנו עזרה של טיפולים וזה חשוב, אבל לי זה היה טו מאץ׳. זה לא נתן אפשרות רגע אחד לא לדבר על זה, לא להתעסק בזה כל הזמן. אני רוצה לשים את זה בצד וכשארצה לדבר על זה אני אפתח. יותר חשוב לי כרגע שהילדים יקבלו מה שהם צריכים ושנוכל לחזור לשפיות מסוימת. הקהילה של בארי חזקה ותומכת והם עוזרים בהכל, אבל אני מאמין שלכל משפחה יש את הדרך שלה להתמודד עם הדברים. כל אחד מחליט באיזו דרך הוא מרים את המשפחה שלו".

איך מסתדרים פרקטית?

"הנדסה כימית זה מקצוע נדרש. העניין בארצות הברית זה למצוא ספונסרשיפ שיעסיק אותנו פה, כי אין לנו אזרחות, אז אנחנו מנסים להשיג ויזות עבודה. דקל היא בין היתר גננת וכבר יש גן חב"ד שיעסיק אותה ובעצם נותן לה ספונסרשיפ. הגשנו את כל הטפסים הנדרשים ואנחנו רק מחכים לריאיון".

איך עוברים עליכם הימים מאז הנחיתה בדנבר?

"החודש הראשון היה מאוד קשה. גם הגוף התפרק וכולנו היינו חולים. בשבועיים האחרונים יותר רגוע ויש איזו שגרה. גם דקל וגם אני ילידי העוטף, גדלנו לתוך הלחץ, ואי אפשר להסביר במילים את ההקלה שבלהיות פתאום במקום שבו את לא במתח תמידי שיקרה משהו. בארי היה גן עדן, אבל גם משהו שיכול להתפוצץ בכל רגע. היינו שם מבחירה, אף אחד לא הכריח אותנו, אבל הקושי במצב הזה, שבו אתה לא יכול לשלוט בביטחון שלך, הוא בלתי נגמר".

ועל זה נוספת תחושת ההפקרה שתיארת מ־7 באוקטובר.

"הרגשה של בגידה מוחלטת. על מי יש לנו לסמוך שיגן עלינו אם לא על הצבא שלנו? זה המינימום שבמינימום. ואם צה"ל קרס בלי קרב בשעות הראשונות - וזו היתה ההרגשה - זו אכן תחושת בגידה. אני אומר 'אוקיי ומה הלאה? על מי אני יכול לסמוך? מי מבטיח לי שהמצב לא יחזור?' עכשיו אנחנו לא מוכנים לשמוע על לחזור למציאות אפילו של לפני 7 באוקטובר, כי לכולם ברור שזה לא יכול להימשך ככה".

אתה מעריך שתחזרו לארץ?

"אנחנו לא שוללים את זה, אבל באמת שאני לא יודע מה יהיה בעוד שנתיים או שלוש, ועד שבארי ישתקם ייקח זמן. אנחנו רוצים יציבות, ובשנה הקרובה כנראה לא נחזור. אם יהיה לנו טוב ונסתדר אולי נמשיך לשנתיים־שלוש. אף פעם לא דמיינו שנעזוב את הארץ לגמרי, וגם עכשיו די קשה להגדיר את זה כ'היגרנו ועזבנו', זה פשוט מקום בטוח ושקט שרצינו להיות בו. ואם הארץ לא יכולה לתת לנו את המקום הזה, אז לצערנו זה לא יהיה בה. אנחנו מאוד קשורים לישראל, כל המשפחה שלנו בארץ, אבל סבלנו מספיק. בתור אנשים שגדלו לדבר הזה פשוט אמרנו 'עד כאן'".

"כשניסיתי להגדיר קו אדום שאחריו אעזוב, כבר ידעתי שהוא נחצה מזמן"

אורי שוורץ, בן 36, עזב לפורטוגל

"כבר כמה שנים אני מסתובב עם תחושה שמדינת ישראל נמצאת על חבית חומר נפץ ושיגיע היום שהפתיל יידלק והכל יתפוצץ. בשומר החומות נדלקה נורה אדומה. אני זוכר גם את הימים של כל מערכות הבחירות והקורונה. ניסיתי להגדיר לעצמי את הקו האדום של מה צריך להתרחש כדי שאני אגיד זהו, אני עוזב, ובכל פעם שניסיתי להגדיר אותו כבר ידעתי שהקו האדום נחצה מזמן. ב־7 באוקטובר הגיעה התחושה שזהו, הדליקו את הפתיל. עכשיו אני לא יודע כמה זמן עד שזה יתפוצץ, אבל אני לא רוצה להיות קרוב כשזה יקרה".

מתי עזבת?

"בשנה האחרונה טיילתי בהודו ובסיני, ומאז שחזרתי הסתובבתי קבוע עם דרכון ומאה דולר בכיס, ׳אם יקרה מצב׳, כמו שהסבים היו מספרים. ב־7 באוקטובר התארחתי אצל חברים בקדיתא בצפון הארץ, ולקראת הצהריים היתה לי הרגשה לא טובה. הסתכלתי על התיק ובהחלטה של רגע קניתי כרטיס טיסה לאותו ערב. נסעתי מקדיתא להורים שלי בפרדס חנה, נפרדתי מהם, ארזתי כמה דברים ונסעתי לשדה התעופה. בדרך לנתב"ג כולם אמרו לי שלא אצליח לעלות לטיסה ובאמת היה שם טירוף, התבטלה לי טיסה וקניתי כרטיס לטיסה אחרת. בנתב"ג היה צבע אדום והטיסה שלי התעכבה בכמה שעות טובות".

לאן נסעת?

"בהתחלה הייתי כמה ימים אצל אחי בפריז ואז נסעתי לאחותי בלונדון. משם הגעתי לפורטוגל".

ממש תחושה של פליט. ממה אתה מתקיים?

"אני לא פליט כאן כי יש לי אזרחות גרמנית, אבל בהחלט יש תחושה של להתחיל מההתחלה. כרגע אני מתקיים ממשרה חלקית בתיאום פגישות אונליין לעסקים ומשכירות על דירה שיש לי בבאר שבע, שכמעט מכרתי רגע לפני 7 באוקטובר לזוג אמריקאים".

למה דווקא פורטוגל?

"תמיד היתה לי הרגשה שאתיישב ביוון או בפורטוגל, והמצחיק הוא שעד שנחַתי כאן לא הייתי באף אחת משתיהן. אני נמשך גם למזרח, אבל חשבתי שיהיה יותר נכון לכוון למשהו קרוב יותר לישראל כדי לשמור על קשר עם המשפחה והחברים. וגם מתוך ראייה שהעולם עובר תהליך של חוסר יציבות, ועדיף לי להיות במקום כמו אירופה מאשר במדינת עולם שלישי. יש לי פה חבר טוב שקנה שטח לפני שנה וידעתי שאוכל להיות אצלו קצת וזו תהיה נקודה טובה להתחיל את המסע".

ומה השאיפה עכשיו?

"החלום תמיד היה לקנות שטח אדמה ולחיות בצורה יותר ישירה, לגדל לעצמי את המזון, ממש לספק את הצרכים שלי בעצמי - וידעתי שבארץ זה לא יקרה, גם מבחינת המרחב שקיים. לאורך השנים שוקעים בשגרה ובמטרות אחרות ומתרחקים מהחלום, אבל הוא תמיד היה בכוונות שלי. גם אם שמים בצד את כל הנושא הביטחוני והכלכלי, ואת הפילוג, עבורי הצפיפות ההולכת וגוברת וההרס השיטתי של הטבע היו שיקולים מרכזיים בהחלטה".

ומצד שני, לא מאוד אוהבים אותנו הישראלים בעולם כרגע.

"בפורטוגל זה לא מורגש בכלל. גם כשהייתי בלונדון זה לא היה מורגש. לפני כן הייתי בפריז ושם היתה הרגשה יותר אינטנסיבית ופחות נעימה, אבל זה חלק מהאנרגיה של העיר, ובעניין הזה יש לדעתי הפחדה מכוונת בתקשורת הישראלית. אני על כל פנים לא מרגיש את האנטישמיות, יכול להיות שזה משהו פנימי אצלי. אני לא מכחיש שזה קיים אבל אני לא חושב שמסוכן לישראלים להסתובב בעולם".

"שירתי במלחמת לבנון השנייה ובעופרת יצוקה, ואחת התובנות הכואבות היא שהילדים שנפגעו אז בישראל, בעזה ובלבנון הם אלה שהיום נלחמים בצה"ל ומאבדים את חייהם, ובעזה ובלבנון הם מחבלי חמאס וחזבאללה. זה מפכח"

אתה רואה את עצמך חוזר לארץ בעתיד?

"בפברואר אני נוסע לקורס ויפאסנה באנגליה. זה אחד העוגנים שסימנתי לי, ואני לא יודע לאן אמשיך אחר כך. אולי אסע להודו, אולי ליוון. בינתיים חבר מאוד טוב שלי מהארץ הודיע לי שהוא מתחתן באפריל, וכשחשבתי על הנסיעה הזו פתאום קלטתי שאני תופס אותה כביקור, ושזה נעים לי, כי אני מתגעגע לחברים, לאוכל, לים. אבל אני רואה את זה כביקור, אני ממש לא חושב על החזרה לישראל כאופציה. אני יודע שהמציאות נזילה מאוד, שום דבר לא יפתיע אותי, ואולי אני אגיע לארץ לשבועיים, אפגוש מישהי, אתאהב ואגור איתה בראשון לציון כל החיים. אבל אחד הדברים שתמיד ידעתי שאני מחפש בבחורה זה שתהיה לה נכונות לחיות לא בארץ".

ההורים שלך בעצם נשארו בלי דור המשך בארץ, שלושת הילדים שלהם בחו"ל.

"נכון. הם היו קצת בהלם, חשבו שזה משוגע והיסטרי, אבל הם גם הבינו. הם כבר מכירים אותי אז הם לא באמת מופתעים משום דבר שאני עושה. ההורים הם החלק שהכי היה לי עצוב וכואב בהחלטה לעזוב, אמרתי להם שזה כואב לי לעזוב אותם ככה, אבל אני באמת מרגיש שאם הדבר הזה יסלים כמו שאני חושב, לא יהיה לי איך להגן עליהם".

ואיך ההרגשה שלושה חודשים אחרי?

"שירתי בתותחנים בשנים של מלחמת לבנון השנייה ובעופרת יצוקה, ואחת התובנות הכואבות שהיו לי היא שהילדים שנפגעו אז בישראל ובעזה ובלבנון הם אלה שהיום נלחמים בצבא שלנו ומאבדים את החיים, ובעזה ובלבנון הם המחבלים בחמאס וחזבאללה. זה היה מפכח. אני יודע ששלום זו לא מילה פופולרית, אבל אי אפשר לדמיין עתיד כשהמדינה חיה על סבבים וכולם אומרים שאין פתרון.

"יש אנשים שיכעסו לשמוע את זה, אבל משחר האנושות אנשים נדדו בניסיון להשיג חיים טובים יותר, ואני לא מרגיש שהחיבור ההיסטורי והבין־דורי שלי לדבר הזה שנקרא ישראל והיהדות הוא סיבה מספיק טובה להיות במקום שקשה לי בו מדי. יש לי סבתא בת 96 שהיתה בפלמ"ח וראתה הכל, ולהגיד לה שאני עוזב זה סרט. אבל גם היא, כששאלתי אותה מה היא חושבת על המדינה, ענתה 'לא ככה חשבנו שזה ייצא'".

"אחרי שהביטחון האישי קרס והאזעקות הגיעו לטבעון, הבועה שלנו התנפצה"

אדם דש, בן 38, צלם מקריית טבעון, עבר לקטלוניה בספרד עם בת זוגו קטלינה ובתם בת החמש, מאי

"אני פה בגלל אשתי והילדה שלנו. יפה פה, בתי הקפה נחמדים ויש נוף יפה לים, אבל חוץ מהמשפחה שלי אין פה שום דבר שמחזיק אותי. אני לא מרגיש שאני עכשיו בהתאבדות על הרצון להיטמע פה בחברה. ישראל תמיד תישאר הבית שלי, גם אם לא אגור בה, והיום אני גם יותר מחובר לישראליות, יותר מחפש את זה. אני רואה בזה ערך".

אז איך התגלגלת לספרד?

"נולדתי בירושלים וחייתי בה עד אחרי גיל 30. הכרתי את אשתי קטלינה אחרי שסיימתי לימודי פסיכולוגיה, בטיול במקסיקו לפני עשור בדיוק. טיילנו, התאהבנו, והחלטנו שאנחנו יחד. היא חזרה לצ׳ילה, המולדת שלה, ואני לישראל, אבל רקמנו תוכנית שהיא תבוא לארץ לנסות, והיא אכן באה. לא דיברנו על זה שנחיה כאן לנצח, התגלגלנו. בשנים האחרונות גרנו בטבעון והיה נראה שהחיים עולים על המסלול, שמצאנו סוף סוף מקום שבו נחיה גם לטווח יותר רחוק - למרות שתמיד היה הפיל הזה בחדר שלנו, של איפה נגור".

ומתי הפיל התעורר?

"ב־7 באוקטובר קטלינה ומאי היו בפסטיבל ליד מצפה רמון. כשהיא אמרה לי שהיא נוסעת הזמנתי לסופשבוע חבר טוב מתל אביב. בשישי בערב, 6 באוקטובר, יצאנו למסעדה בחיפה, ואני מראה לו את העיר בהתלהבות ואומר 'תראה מה אני אוהב בחיפה, יהודים וערבים חיים יחד, יושבים יחד בברים'. בבוקר הוא העיר אותי ב־7:30 לחדשות, וכבר היו לי ארבע שיחות שלא נענו, מאבא שלי ומקטלינה.

"הבנתי שקורה משהו אבל לא נלחצתי בצורה מטורפת. הייתי שקט, אמרתי לעצמי 'מצפה רמון, זה קרוב לבסיס צבאי'. בדיעבד הבנתי שלא הייתי צריך להיות כל כך שקט. למחרת הן חזרו לתל אביב ומשם אספתי אותן הביתה לטבעון. בדרך הכל היה שומם, אווירה של משהו אחר. העברנו שבוע הזוי, קלאוסטרופובי, כולנו היינו בסטרס - גם אני, שלפני כן הייתי רגוע באירועים ביטחוניים. פחדתי שיתלקח משהו גם בצפון. פחדנו לצאת מהבית, ואז היו אזעקות בטבעון - משהו שלא חווינו קודם. קטלינה לא מבינה שאזעקה לא אומרת שטיל נופל עליך עכשיו ושיש פה אנשים שרגילים ל־30 אזעקות ביום. מבחינתה זה שינה את התמונה, אין יותר בועה. היא התנפצה. והיא לא רצתה את זה".

איך הבועה הזו בכלל התאפשרה מלכתחילה?

"איכשהו לאורך השנים הצלחנו לחמוק מהקונפליקט הישראלי־פלסטיני. אנחנו חיים בפרדס חנה או בקריית טבעון, אין שם אזעקות. יודעים שיש טילים אבל לא מרגישים. כל פיצוץ עם הפלסטינים קרה ׳שם׳, בגבול עזה או במקומות שהם 'קונפליקטואליים', כמו התנחלויות. כל אחד בדרכו הדחיק את המציאות. אני אולי גם גוננתי יתר על המידה כדי שקטלינה לא תרגיש את זה. להורים שלה אמרנו שאין להם מה לדאוג, שזה קורה רחוק".

"אזעקות בטבעון זה משהו שלא חווינו קודם. קטלינה לא מבינה שאזעקה לא אומרת שטיל נופל עליך עכשיו. מבחינתה זה שינה את התמונה, אין יותר בועה, היא התנפצה. הביטחון האישי קרס - והיא לא רצתה את זה"

ואחרי 7 באוקטובר כבר לא היה אפשר להתייחס לזה כאל משהו רחוק.

"נכון. האזעקות שינו את התמונה. הילדה היתה איתנו בבית והיה הרבה מתח ועצב ותחושת אובדן גם אצלי - משהו שאשתי לא חוותה ממני מעולם. לא יכולתי יותר לגונן עליה או על עצמי. הרגשתי כמו כולם שהנפש נחנקת מבפנים בגלל מה שקרה, שהביטחון האישי קרס ואי אפשר לספר לעצמך שזה קרה 'שם'.

"הסכמנו שהן יטוסו כדי שמאי לא תחווה את המצוקה והסטרס. אני נשארתי כאן כדי לסדר מה שצריך, למצוא שוכרים לבית ואומנה לכלבה. לבית שלנו נכנס זוג שהבן שלו נפל בעזה כמה ימים אחרי שבאו לראות את הבית. אחרי חודש שבמהלכו התברר לי שזה לא משהו זמני ושאין להן תאריך חזרה, ארזתי את הבית וחזרתי להורים בירושלים. גם איתם לא היה פשוט, הייתי איתם גלוי ואמא שלי לקחה את זה קשה".

ולא תחזרו?

"אני לא רוצה לומר מילים גדולות של 'עזבנו לנצח', אבל אני לא רואה כרגע מצב שנחזור לגור בארץ".

ומה אתה מרגיש לגבי זה?

"זה מעורר הרבה שאלות: האם זו החלטה שלה, ואז קל לי 'לשים את זה עליה', או שגם אני לא רוצה לחזור. בהתחלה נכנסתי למשבצת של לגונן על מה שמוכר, שאני לא רוצה לעזוב ומי רוצה להיות עכשיו בעולם כשכולם שונאים אותנו ויש אנטישמיות ומלא מוסלמים באירופה. כשהגעתי לכאן הייתי סופר־נסער, וברכבת משדה התעופה בברצלונה לכאן קלטתי כמה הייתי בטראומה. היו על הרכבת מוסלמים, הבת שלי דיברה איתי בעברית, ואני נכנסתי לחרדה מוקצנת, בטוח שעוד רגע האיש לידי רוצח אותי. ככה ראיתי את זה. בשבועיים הראשונים הייתי חרדתי מאוד, אבל לאט לאט זה התפוגג. אומנם לא ב־100%, אבל אני כבר לא מפחד לדבר עברית ולא אומר לבת שלי לדבר איתי ספרדית".

איך אתם מסתדרים פרקטית?

"אנחנו עובדים על ויזת נוודים דיגיטליים ומקווים שנקבל אותה, אבל זה לא מובטח. כרגע יש לנו רק ויזת תייר שמאפשרת שהות של שלושה חודשים, לכן בקרוב נצטרך לצאת. ניסע לצ'ילה וננסה לסדר את המסמכים משם. קטלינה ממשיכה את מה שעשתה בישראל, שזה לעבוד עם נשים מספרד אונליין, ולי יש עסק צילום די מצליח עם הרבה קולגות ולקוחות, ואני אטוס לישראל לצלם חתונות אחת לכמה חודשים. אני לא רוצה להתנתק מהארץ, מהחברים ומהמשפחה. מבחינתי זה היה תנאי למעבר".

זה נשמע לא קל.

"יש בזה מרכיב משברי, אבל יש בארץ עשרות אלפים שנפגעו מהמלחמה, עם קרובים שנהרגו או נחטפו או בני משפחה שמשרתים בעזה, אז אין מה להשוות למצבי. אני לא מתלונן על המצב, לא מתנגד לו, לא שואל למה זה קורה לי. אני מתמסר לאי־ודאות, לזה שאין לנו בית לחזור אליו ואנחנו לא יודעים איפה הבית יהיה. אולי פעם הוא יהיה איפשהו, אבל הבית האמיתי הוא זה שאתה בונה בתוכך, עם המשפחה והאנשים שפגשת בדרך. המבנה הפיזי או המדינה, זה בר־חלוף".

"הבנתי שאני לא בטוחה יותר במקום שבו אני נמצאת, ופחדתי על הילדות שלי"

מיכל הראל, בת 44, מפיצה של מוצרי Juice Plus מעמק חפר כעת בעיירה sesimbra במערב פורטוגל עם בן זוגה, אייל, סוכן נדל״ן, ושתי בנותיהם (8.5, 3.5)

"ברגע שהכל התחיל הרגשתי ממש בקרביים את הצורך לצאת, ממקום של פחד. הבנתי שאני לא בטוחה יותר במקום שבו אני נמצאת, שהכל יכול לקרות בכל רגע, ופחדתי על הילדות שלי. גרנו במקום הכי בטוח בארץ, אין אזעקות, הטילים לא מגיעים לא מפה ולא משם, אבל היתה לי תחושת בטן שצריך לעזוב כמה שיותר מהר, ובכל יום שעבר ולא עשינו משהו כי התלבטנו זה רק גבר. בדקנו את האופציות שלנו, לאן אפשר, לאן הגיוני, ובסוף החלטנו על פורטוגל. בתוך שבועיים הכנסנו את הבית למכולה, נפרדנו מכל מי שהספקנו, סיפרנו בעיקר לילדה הגדולה וב־31 באוקטובר נסענו. רוב התגובות היו ועדיין מאוד מעודדות ומחזקות, אנשים אומרים לנו כמה אנחנו אמיצים שאנחנו עושים כזה דבר. יש גם קרובי משפחה שהסכימו שזה הדבר הנכון לעשות, כי אין לדעת מה הולך לקרות בארץ. והיו גם תגובות דואגות וביקורתיות, אבל מעט מאוד, באמת".

את מתארת מעבר מאוד פתאומי, זה משהו ששקלתם בעבר?

"תמיד היה לנו רצון לעשות טיול של 'מסביב ל...' לאיזה שנה, ואז אם נראה ויהיה משהו שיקרוץ לנו ותיפתח לנו הצ׳אקרה אולי דברים יקרו. אבל זה אף פעם לא היה דיבור ברור ומוחלט על רילוקיישן ולי לא היה רצון לעזוב את הארץ, בעיקר בגלל המשפחה שלי שלא רציתי להתרחק ממנה".

ולמה פורטוגל?

"זה התחיל מזה שהיא נשמעה לנו מאוד בטוחה לישראלים. הבנו גם שהרבה ישראלים נוסעים לשם ומבסוטים ומעט מאוד ישראלים חוזרים מהרילוקיישן הזה. בנוסף, הבנות שלנו בחינוך אנתרופוסופי ויש שם הרבה יוזמות כאלה, אז הרגשנו שזו אופציה עם סיכויים טובים להצלחה. ההגירה לכאן מאוד קלה יחסית, פורטוגל מאוד מקבלת מהגרים, וזה קורה מהר לעומת אוסטרליה, שהתלבטנו לגביה. שם יכולות לחלוף שנים עד שמקבלים אישורים, פה מדובר בשבועות".

שניכם עצמאים, זה שיחק תפקיד בהחלטה?

"בהחלט. שני העסקים שלנו התרסקו ביום אחד: הנדל"ן של בן זוגי, כי מי עכשיו יקנה נדל"ן בארץ; וג׳וס פלאס שאני עבדתי בו, שקפא אחרי 7 באוקטובר, והרגשנו שזה פשוט לא נכון למכור לאנשים פורמולות בריאות בזמן שכולם במצוקה רגשית מטורפת. הכל נעצר לנו ברגע אחד והיה צריך להמציא מחדש. אז זה או ללכת לעבוד בסופר, או לבנות את עצמנו מחדש במקום אחר".

"פחדתי על הילדות שלי. גרנו במקום הכי בטוח בארץ, אין אזעקות, הטילים לא מגיעים, אבל היתה לי תחושת בטן שצריך לעזוב כמה שיותר מהר - ובכל יום שעבר ולא עשינו משהו כי התלבטנו זה רק גבר. בדקנו את האופציות והוחלט על פורטוגל"

איך אתם מסתדרים פרקטית?

"לי יש אזרחות לטבית, אז מה שנשאר זה תהליך איחוד משפחות עם אייל והבנות שיהפוך גם אותם לתושבים. כרגע לפחות, אחרי חמש שנים שחיים בפורטוגל אפשר להגיש בקשה לאזרחות. מבחינתנו עדיין אין בזה צורך, התושבות מספיק טובה והיא גם תאפשר לאייל לעבוד פה. העסק שלי רשום בישראל ויכולתי להמשיך לעבוד ככה, אבל בשלב מסוים אהיה חייבת לרשום את העסק שלי פה. כך או כך היתרון הגדול של העסק הוא שאני יכולה לעשות את העבודה מכל מקום בעולם. חוץ מזה התחלתי גם עבודה כשכירה בחברה שמעסיקה אנשים מכל העולם, שעובדים בשפה שלהם ועושים דברים ברשתות החברתיות. אני אישית מסננת תכנים בטיקטוק, וזה נתן לנו איזה כר נחיתה לדעת שיש משכורת שנכנסת כל חודש. זה ביטחון שהיה חשוב לנו ברילוקיישן".

מה התחושות שלך היום, חודשיים לתוך החיים בפורטוגל?

"זו שאלה שאני שואלת את עצמי מדי יום. יש דברים שאני מאוד מרוצה מהם, אנחנו גרים בדירה מול הים, אנחנו רואים את הגלים, שומעים אותם, יש פה אווירת רוגע שאין לה אח ורע. אני לא יכולה להגיד שאין לי טריגרים, אני שומעת משהו בחדר מדרגות וזה מקפיץ אותי, הזיקוקים של ראש השנה הקפיצו אותי, אבל ההרגשה טובה ועם אופק טוב שאנחנו יכולים למצוא את עצמנו חיים כאן שנים".

איך ההורים קיבלו את העזיבה שלכם?

"זה החלק הכי קשוח. אבא של אייל מתגורר בדיור מוגן הרבה שנים ופתאום אנחנו לא מבקרים אותו, זה מאוד לא פשוט, אבל אייל שומר על קשר טלפוני יומיומי איתו. המצב הבריאותי של אבא שלי לא מאה אחוז, אמא שלי מטפלת בו, וכשחייתי בארץ עזרתי להם - מה שעכשיו אני לא יכולה לעשות. אז כן, יש קושי. ההורים שלי ודאי יבואו לבקר, אני ממש מחכה שיבואו לפה כדי להתגאות, שיראו שאני מנהלת פה חיים טובים ושיהיו להם נחת ואהבה ושמחה".

אתם נתקלים ביחס עוין?

״בפורטוגל זה לא נוכח, כמעט אין כאן מוסלמים, יש מדי פעם הפגנות אבל הן קטנות ושקטות ובליסבון, מרחק שעה נסיעה. זה באמת רגוע, אני לא חושבת שיש פה מישהו שהרגיש איזושהי אנטישמיות ברחוב או משהו בסגנון. כולם אומרים שהם מרגישים מאוד בנוח. אני לא חוששת, גם לא לילדות שהולכות למסגרות. קיבלו אותנו מאוד יפה, בהבנה ובהכלה. גם בעל הבית שלנו, כששמע שאנחנו מישראל, כתב לי: 'אני ממש מצטער על כל מה שקורה שם עכשיו'".