כ

ל זוכות ליגת האלופות מאז 2010, חוץ מאחת, היו קבוצות שעברו על חוקי הפייר פליי הפיננסי (תקנות של אופ"א שנועדו להגביר את התחרותיות, בעיקר באמצעות הגבלת הוצאות הרכש וההפסדים), או על חוקי שוק העברות השחקנים. כולן נקנסו או הושעו מליגת האלופות או מפעילות בשוק העברות השחקנים. אלופת אירופה הטרייה, צ'לסי, הושעתה ב־2019 משוק העברות השחקנים לאחר שהחתימה 69 קטינים באופן לא חוקי. ליברפול שילמה מיליון ליש"ט כקנס על ריגול תעשייתי נגד מנצ'סטר סיטי, שבעצמה נקנסה על עבירות פייר פליי חמורות ואף הושעתה מליגת האלופות (ואז הוחזרה). גם ריאל מדריד, ברצלונה ואתלטיקו מדריד הסתבכו עם החתמות לא חוקיות של שחקנים קטינים. אלופת איטליה הטרייה, אינטר מילאן, נענשה על עבירות פייר פליי פיננסי.

מנצ'סטר סיטי היא מקרה קיצון של קבוצה ממומנת היטב ששמה קצוץ על החוקים: העונשים שקיבלה לא הסיטו אותה מהמסילות שלקחו אותה לטופ של הכדורגל העולמי בפחות מעשור. מאז שפפ גווארדיולה מאמן את הקבוצה, אבו דאבי מימנה לו שוערים ב־62 מיליון ליש"ט, בלמים ב־425 מיליון, קשרים ב־152 מיליון ושחקנים התקפיים ב־205 מיליון. בשקלים זה יוצא 3.87 מיליארד בסך הכל. אין שום סיכוי בעולם שקבוצה מייצרת את הכסף הזה "באופן עצמאי", כפי שמחייבות תקנות הפייר פליי הפיננסי.

אפשר לטעון שחלק מהעונשים אפילו סייעו לקבוצות שנענשו. למשל, צ'לסי, שלא יכלה להחתים שחקנים, נאלצה להעלות לקבוצה הבוגרת שחקנים מהאקדמיה שלה (שאותה המועדון מילא בהחתמות לא חוקיות, כמובן). לאותם שחקנים — מייסון מאונט, ריס ג'יימס, קאלום הדסון־אודוי, תמי אברהם — היה תפקיד חשוב בנסיקתה בליגה ובליגת האלופות. שחקנים אחרים שקיבלו צ'אנס בקבוצה הבוגרת נמכרו ברווח נאה (כי שיחקו בקבוצה הבוגרת, כמובן).

ההצלחות המקצועיות של הקבוצות שעברו על החוקים הפיננסיים הובילו, בין היתר, גם להטבות פיננסיות בדמות בונוסים ונתח גדול יותר בחלוקת ההכנסות. בקיצור, הפשע השתלם. אם זה נשמע לכם מוכר מהחיים עצמם, אז כן — זה מוכר לכם מהחיים עצמם.

שחיתות היא הסרטן של הכלכלה הגלובלית. היא עולה לה, לנו, 2.6 טריליון דולר בשנה. כשמדברים על שחיתות, בדרך כלל חושבים על פוליטיקאים ותאגידי ענק — אבל "מסמכי פנמה", שנחשפו ב־2016, הראו את ההשפעה הרחבה ורבת העוצמה שיש לתעשייה הפיננסית. השפעת השחיתות הגלובלית על בריאותנו, ביטחוננו ורווחתנו הוכחה בעשרות מחקרים: אזרחי מדינות המוגדרות "מושחתות" הם בריאים פחות, פסימיים יותר ואלימים יותר.

ארבעה כלכלנים מארצות הברית, ספרד ופולין שיתפו פעולה לאחרונה כדי לנסות להבין את האפקטיביות של עונשים נגד עבירות פיננסיות. מחקרם, שפורסם בחודש שעבר ב"ג'ורנל אוף ביזנס את'יקס", בדק דאטה מקנסות של רשויות ניירות ערך ומבורסות, וחישב את הקנסות ביחס לרווחים מהפעולות שגררו את הקנסות. התברר שעבור עבריינים פיננסיים, הפשע משתלם. יותר מזה: החוקרים גילו שקבלת קנס על עבירות אתיות או פיננסיות היא התנהגות רציונלית. ככל שהפשע היה גדול יותר, כך הוא גם היה משתלם יותר, ואפשר להסתיר את האינדיבידואלים האחראים באמצעות מבנה חברות מסובך ופשרות בבית המשפט.

לפי החוקרים, הבעיה אינה בחוקים אלא במוטיבציה של העבריינים. "הספרות האקדמית מטפלת רק בתוצאות העבירה, ולא במוטיבציה לה", הם מסבירים. "המחסור במחקרים על המוטיבציה הופך את העונשים ללא יעילים… שחקנים פיננסיים בעלי מוטיבציה פנימית ומוטיבציה אלטרואיסטית אינם צפויים לעסוק בהתנהלות לא נכונה".

לדעת החוקרים, הפחתת המוטיבציה, באמצעות שינוי סגנון הניהול והתרבות התאגידית והטמעת התנהלות אתית — תהיה יעילה בהרבה מעונשים בצמצום השחיתות בסקטור הפיננסי. כלומר, אם מנהל חברה פיננסית יקדם את הברוקר הכי אתי ולא את הברוקר הכי רווחי, המוטיבציה לפשעים פיננסיים תרד. כל עוד השינוי התרבותי הזה לא קורה, השחיתות תמשיך.