ה

קריאה ב"Spooked", הרב־מכר הרביעי של בארי מאייר, תספק גם את הביקורתיים שבחובבי ספרי הריגול. "Spooked" מציג קרוסלה צבעונית ואפלה של תעשיית הריגול הפרטי: חברות שבעבר עסקו בעיקר בבעלים בוגדניים, אבל בעשורים האחרונים הפכו לתעשייה שמגלגלת מיליארדי דולרים ופולשת יותר ויותר לפרטיותנו. הספר מספק הצצה מרתקת למאחורי הקלעים של שערוריות שחשבנו שהכרנו ("מסיבת ההשתנה" של טראמפ, למשל) ולפרשות רבות שהוצנעו, שופע תיאורים מפורטים — ואמיתיים לחלוטין — של פגישות חשאיות והונאות מתעתעות, ומתאר סבך של "מרגלים בשכר" שדרכיהם מצטלבות בשירותם של אוליגרכים, עריצים, פוליטיקאים, סוחרי יהלומים, תעשיינים, אקטיביסטים, ענקי בידור ועיתונאים, במשחק שנפרס על פני כל העולם — מהונגריה לבריטניה, מתאילנד ללוב, ומקזחסטן לארצות הברית. מקומה של ישראל, כצפוי, לא נפקד מהמשחק הזה.

מאייר (Meier) הוא חוליה חשובה בעמוד השדרה של תקשורת המיינסטרים, לא פחות. הוא חתום על החשיפה החשובה ביותר בנושא בריאות הציבור זה שנים: תפקידה של חברת פרדו פארמה, שבשליטת משפחת סאקלר, במשבר האופיואידים שהורג את אמריקה — פרשה שתיאר בפרוטרוט בספרו עטור השבחים "Pain Killer". ב־2017 הוא גם היה הראשון לחשוף את מעלליה של כת נקסיום הניו יורקית שמנהיגה, קית' רנייר, אנס את נשות הכת, הפך אותן לשפחות מין וצרב את שמו על גופן. ב־30 שנות הקריירה שלו ב"הניו יורק טיימס" מאייר זכה פעם אחת בפוליצר ופעמיים בפרס ג'ורג' פולק היוקרתי לעיתונות חוקרת.

המוניטין הזה מוצדק גם בספר החדש: הקריאה בו היא בו־זמנית סוחפת, פוקחת עיניים ומדאיגה. ובכל זאת, הוא זכה לכתף קרה מעיתונאים. זה קרה כיוון שבדרך, מאייר שרטט סיפור נוסף: על מערכת היחסים הסימביוטית, המטרידה והנסתרת שבין תעשיית הריגול הפרטי לגופי התקשורת, שאותם היא מזינה בפתיונות מתוחכמים וכך הופכת אותם לכלי להלבנת מידע או לדיס־אינפורמציה בשירות לקוחותיה.

"זה לא שרציתי להלקות את העיתונות. אחרי הכל אני עיתונאי, היתה לי קריירה פורייה בתחום, ואני מאמין בעיתונות", מצהיר מאייר בריאיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "לא התכוונתי להפנות אצבע מאשימה לעיתונאים ספציפיים ולומר 'תראו, נפלתם בפח ועליכם להודות בכך בפומבי'. המטרה שלי היא שעיתונאים וגופי חדשות יתבוננו במה שהתרחש וילמדו מכך איך לחשוב באופן ביקורתי יותר, ואם הם בכלל מעוניינים לשתף פעולה עם חברות הריגול".

אבל גם אם מאייר לא התכוון לכך, כתב האישום עולה מאליו מספרו. ויותר מכל, הוא ניכר באופן היסודי שבו מאייר מפרק מקרה אחד שהיה לשערורייה הגדולה ביותר בפוליטיקה האמריקאית בעשור האחרון — שערורייה שחלקים בה לא היו מעולם, וחלקים אחרים עוותו מן היסוד.

"תעלומת המסיבה שלא היתה"

החקירה שצילקה את אמריקה

זה קרה ב־2015, שנה אחת לפני שנת הבחירות האמריקאית, כשכמה תורמים רפובליקנים גדולים נחרדו מהאפשרות שדונלד טראמפ, אז כוכב ריאליטי ואיש נדל"ן עם רקורד מפוקפק, ייבחר למועמד המפלגה לנשיאות. כדי לטרפד את המרוץ שלו הם שכרו את חברת החקירות Fusion GPS, שמייסדיה גלן סימפסון ופיטר פריץ' הם עיתונאי "וול סטריט ג'ורנל" לשעבר, והורו לה למצוא כמה שיותר לכלוך על טראמפ. למשימה גויס כריסטופר סטיל — לשעבר סוכן בשירות הביון הבריטי MI6, שהקים בעצמו חברת ריגול פרטית ששמה אורביס מודיעין עסקי. ב־2016, כשטראמפ אכן הפך למועמד הרפובליקני, המשימה נזנחה — אבל פיוז'ן GPS מצאה לקוח חדש לאותה משימה בדיוק: המפלגה הדמוקרטית.

כשסטיל סיים להרכיב את מזכריו על טראמפ, סימפסון ופריץ' הזמינו עיתונאים בכירים לפרזנטציה פרטית בוושינגטון ותדרכו אותם בתגליות, כדי להביא לפרסום המידע. סטיל הוצג כסוכן שהיה מעורב בשורת חקירות בעלות פרופיל גבוה וששיתף פעולה עם ה־FBI בעבר. שותפו לאיסוף המידע זוהה רק כ"אספן" רוסי בעל קשרים עמוקים בקרמלין. התנאי היחידי שהעמידו סימפסון ופריץ' לפרסום החומרים היה שמירה על אנונימיות מוחלטת שלהם ושל סטיל.

"תיק סטיל" נראה פיסה מודיעינית מפתה. הוא כלל שורת טענות סנסציוניות — המפורסמות שבהן הן שבידי הרוסים יש הקלטה שבה נראה טראמפ משתתף ב"מסיבת השתנה" במלון עם שתי נשים שאינן אשתו, ושעורך דינו האישי מייקל כהן נועד עם בכירים רוסיים בפראג. הפרטים הללו הצביעו, לכאורה, על קשירת קשר בין טראמפ לקרמלין לשם הפיכתו של טראמפ לסוג של "מועמד מנצ'ורי".

כשהעיתונאים היססו לפרסם את המסמך עקב חוסר יכולת לאמת את הטענות, סימפסון השתתף בכנס של עיתונאים חוקרים והצהיר שהוא ופריץ' הקימו את פיוז'ן GPS כדי להמשיך בעבודתם לתיקון עולם. "זו עיתונות להשכרה", אמר. הטקטיקה הזו של הזדהות כחלק מהתקשורת עבדה: ב־2017 החליט האתר "באזפיד" לפרסם את תיק סטיל כלשונו — בלי פרשנות, בלי ציון מקורות, ובלי גילוי נאות לגבי האנשים שהכינו את המסמך או עבור מי. החשיפה עוררה אובססיה בגופי המדיה, שנכונותם להאמין בקנוניה גבלה בהתלהבות של ממש, יצרה סערה תקשורתית בעלת ממדים אפיים שכונתה "רוּסְיָה־גייט" והביאה לחקירה מיוחדת בהובלת ראש ה־FBI לשעבר רוברט מולר, שהשלכותיה עדיין ניכרות בפוליטיקה האמריקאית השסועה.

הבעיה, מסביר מאייר, היא שעיתונאים מסתמכים בדרך כלל על ראיות מוחשיות כמו רישומי בית משפט או מסמכי תאגיד, אבל תיק סטיל לקח אותם במסלול שונה: דרך ארץ הצללים של המודיעין, שבה קשה מאוד לאמת מידע שמגיע ממקורות. ואכן, במשך הזמן התגלה תיק סטיל כמקבץ של השערות לא מאומתות. "האספן", למשל, התגלה כחבר של סטיל, ולא כמישהו בעל גישה לקרמלין. המודיעין האמריקאי אכן הגיע למסקנה שרוסיה פעלה לטובת טראמפ, אבל סטיל לא היה הראשון להעלות השערה זו. בעיניי רבים, התיק הפך סמל להונאה תקשורתית ולדיס־אינפורמציה, ומשמש דוגמה מטרידה למה שקורה כשעיתונאים מפרסמים מידע לא מאומת בלי לדרוש לראות מקורות או ראיות, ובלי גילוי נאות לגבי האינטרסים הכלכליים של מי שקידם את חשיפת המידע.

המסגרת של הסיפור הזה היתה ידועה, אבל מאייר יוצק בה תיאור כרונולוגי ומפורט, ומוכיח שהאופן שבו מבצע הדיס־אינפורמציה הזה הפך לאובססיה תקשורתית הוא חלק מסיפור מורכב ומטריד בהרבה, שבלבו פועמת "מערכת יחסים גרורתית בין מרגלים פרטיים לעיתונאים", כותב מאייר. "לולא מאמציהם של סימפסון וסטיל למשוך בחוטים של העיתונאים, הציבור מעולם לא היה יודע על התיק".

מאייר טוען שבמשך השנים התבססה בתקשורת נורמה שלא לבדוק לעומק מידע שמגיע מחברות ריגול פרטיות, משום שהבדיקה מרתיעה אותן ומצמצמת את היקף המידע המגיע לעיתונאים. התוצאה היא עיוורון. "אף לא אחת מהחשיפות הגדולות שלי לא הגיעה אליי מחוקרים פרטיים תאגידיים, וכך זה אצל רוב העיתונאים", הוא קובע. "טיפים של חברות כאלה יכולים לספק רמז או כיוון, אבל בדרך כלל לסיפורים שמתבססים עליהם אין אימפקט או אורך ימים.

"הכישלון של העיתונות לבחון מידע שנמכר לה על ידי אינטרסנטים הפתיע אותי מאוד. ארגוני החדשות חייבים להתאמץ למצוא דרכים להעריך מידע שמגיע ממקורות אלו ולסמן אותו ככזה. הרי למה שהם יסתירו מהקוראים שמאחורי המידע יש מישהו עם אינטרס להוציא אותו החוצה ואולי אפילו לקבל עליו כסף? למה שהקוראים לא ידעו זאת?".

"עיתונאים מסתמכים על מקורות מסודרים ואינם יודעים לנווט בעולם המודיעיני. כך קרה ששערוריית 'רוּסְיָה־גייט' התגלתה כאוסף של השערות לא מאומתות שנועדו לפתות את התקשורת"

"פרשת הקרקס המרושל"  

הכל באשמת האוליגרכים

תעשיית הריגול הפרטי לא נולדה אתמול. מדובר בחוליה בשרשרת מזון של ביון תאגידי: בראשה עומדות חברות מחקר שמבצעות בדיקות נאותות או ניהול מוניטין, אחריהן ניצבים אנליסטים, ובתחתית פועלים המרגלים הפרילנסרים, שבהם עוסק "Spooked". אלו מצוידים בטכנולוגיה חדישה ונגישה, ובאמצעותה פועלים בדרכים נכלוליות כמו לפרוץ למיילים, לצותת לטלפונים או לאכן מכשירים סלולריים. הפעילות שלהם תמיד מצויה בשולי האתיקה והחוק, ובבסיסה ניצב סוד גלוי ומכוער: "הכסף הגדול לא נוצר על ידי חשיפת האמת אלא על ידי הסתרתה".

בעשור האחרון, טוען מאייר, היקף התעשייה זינק פי שלושה. "בכל מקום שלא תסתכלי תראי את המרגלים בשכר משתוללים", הוא אומר. "יש סיפורים חדשים מדי שבוע".

מה הניע את הצמיחה הזו?

"גורם אחד הוא תנועת האוליגרכים ממזרח אירופה ללונדון, יחד עם הכסף והעסקים שלהם. כדי ליישב סכסוכים, האנשים האלו שכרו צבאות של חוקרים תאגידיים למציאת לכלוך על יריביהם. בהתאם, מספר חברות הריגול הבריטיות והאמריקאיות שהחזיקו סניפים בלונדון הוכפל בעשור האחרון".

הספר עוקב אחרי ארבע חברות דומיננטיות כאלה: פיוז'ן GPS שהוזכרה; K2 האמריקאית שבעליה ג'ולס קרול נחשב אבי התחום ("כשאתה מתמחר עבודה, תחשוב כמה היא שווה ותכפיל בשלוש", מצטט אותו מאייר), אורביס הבריטית ובלאק קיוב הישראלית. כולן לקחו חלק בכמה מהשערוריות המעצבות של השנים האחרונות. בלאק קיוב, למשל, היתה מעורבת בפרשת הארווי וויינסטין, מפיק הקולנוע שהתגלה כאנס סדרתי. במה שמאייר מכנה "הטריק הכי ישן בספר", החברה שלחה סוכנות לשורת נשים שטענו כי וויינסטין תקף או הטריד אותן, בניסיון לדובב אותן באופן שיהיה אפשר לנצל לטובת וויינסטין. סוכנת כזו, שהתחזתה לפעילת זכויות נשים, הגיעה לשחקנית רוז מקגאוון, אחת הנשים שדיווחו כי וויינסטין תקף אותן: היא הקליטה ארבע שיחות שונות עם מקגאוון ודלתה ממנה פריטי מידע ובהם עם אילו עיתונאים דיברה, ואילו נשים אחרות עומדות להתלונן על וויינסטין. אותה סוכנת אף פנתה בזהות בדויה גם לעיתונאים מ"ניו יורק טיימס" ו"ניו יורקר" שעבדו על התחקיר על אודות וויינסטין. בלאק קיוב נקטה אותה שיטה גם כשנשכרה לפעול בשירות הקמפיין של ויקטור אורבן, נשיא הונגריה, אז היא דובבה פעילי ארגונים אזרחיים. "למרות המחירים הגבוהים שלה, בלאק קיוב ממחזרת טקטיקות מלקוח אחד למשנהו", כותב על כך מאייר. "התוצאה היא שלא מעט מפעילויותיה נראות כמו קרקס מרושל".

פיוז'ן GPS, הזכורה מתיק סטיל, היתה מעורבת גם בסיפור קריסתו של הסטארט־אפ תרנוס (Theranos): החברה, שהוקמה ב־2013 עם הבטחה לחולל מהפכה בתחום בדיקות הדם, נסקה לשווי של 9 מיליארד דולר, והיזמית הצעירה שבראשה, אליזבת הולמס, הפכה לילדת הפלא של עמק הסיליקון — עד שתחקירן "וול סטריט ג'ורנל" ג'ו קאריירו חשף שדיווחיה של החברה היו תרמיות, מה שהוביל להגשת כתב אישום פלילי נגד הולמס. פיוז'ן GPS נשכרה לעקוב אחרי קאריירו, וסוכן שפעל מטעמה הצליח לעקוב אחרי כל בקשות חופש המידע שביקש העיתונאי; החברה אף הנחתה את אותו סוכן כיצד יש לנסח בקשות אלו כך שחשדו של קאריירו לא יתעורר.

באופן צפוי, חברות הריגול לא נותרו שוות נפש ל"Spooked". זמן קצר אחרי שהספר פורסם יצאה פיוז'ן GPS במתקפה ישירה על מאייר באמצעות פוסט זועם שפורסם באתר מדיום, ובו טענה שמאייר עצמו ביקש את עזרתה בעבר — מה שלדבריה הופך את המתקפה שלו על החברה, ועל עיתונאים ששוקלים להשתמש במידע מחוקרים פרטיים, ל"מופרכת, צבועה ואירונית" ומצייר "קריקטורה גרוטסקית" של החברה. בהמשך, פיוז'ן GPS הטילה ספק ביושרה העיתונאית של מאייר ושל רעייתו, עורכת מדור העסקים של ה"טיימס", שבו פורסם פרק מהספר. החברה אף התלוננה שה"טיימס" לא פנה אליה לתגובה — הגם שהיא סירבה להגיב לספר עצמו, אף שמאייר פנה אליה בעניין.

"תעשיית חברות המחקר הפרטיות, ויחסה עם עיתונאים בעידן של הידלדלות במשאבי התקשורת, הם נושא הראוי לטיפול בספר שיכיר במורכבות של התחום, אבל 'Spooked' אינו ספר כזה", טענו בפיוז'ן GPS, והוסיפו שהעולם עדיין זקוק נואשות לעיתונאים חכמים וכנים שיעמיקו את הניתוח במה שקרה בעידן טראמפ. "כשהם יעשו זאת, הם יתייעצו עם מגוון מקורות בקיאים, וייתכן שאלו יכללו גם אותנו, בדיוק כמו שמאייר עשה", הם חותמים את טענתם.

"שני צדדים לאסבסט"

הכוח המגנטי של שולי החוק

המוניטין המפוקפק שיצא לתעשיית הריגול הפרטי מרתיע את רוב האנשים, אבל ממגנט אחרים. מאייר מסביר שהתעשייה מגבשת מגוון הטרוגני מאוד של אנשים: חלק מהם נמשכים לכסף או לשיכרון הכוח, אחרים מסונוורים מההרפתקאות והנסיעות בעולם. יש בהם אנשי מודיעין בדימוס כמו סטיל או מייסדי בלאק קיוב דן זורלא ואבי ינוס; עיתונאים לשעבר כמו סימפסון ופריץ'; עורכי דין או גורמי אכיפת חוק לשעבר; ואפילו שחקנים ואנשי מדיה.

אחד מאלה הוא רוברט מור, מפיק טלוויזיה לשעבר מבריטניה, שהתמחה בתוכניות מתיחות וקומדיות כמו "המופע של עלי ג'י". בגיל 40 הקריירה של מור דעכה והוא התפרנס כגנן, אבל אז הוא המציא את עצמו מחדש בתעשיית הריגול הפרטי: הוא החל לעבוד אצל K2, ותחת מעטה של יוצר סרטים דוקומנטריים ריגל במשך ארבע שנים אחרי אקטיביסטים שפעלו לאסור שימוש באסבסט. "מור הקליט בחשאי פעילים, פיקח על מפגשי האסטרטגיה שלהם, והציג את עצמו כעיתונאי שעבד עבור ארגון הבריאות העולמי", כותב מאייר; בין היתר, הוא הצהיר שבכוונתו להקים עמותה שתתמוך במטרה, ואף יצר סרטון קצר נגד תעשיית האסבסט — בכל זאת, איש טלוויזיה. ההונאה עבדה. הארגונים קיבלו אותו בחום, ולורי קאזן־אלן, שהובילה את המאמץ הבינלאומי לאיסור השימוש באסבסט, ראתה בו מנהיג עתידי. "הוא שיטה בי כהוגן", הודתה אחר כך. "קניתי את כל המשחק שלו". על הפעילות הזו מור קיבל מ־K2 כחצי מיליון ליש"ט.

כשמעלליו נחשפו, מור טען שהתחיל בתור מרגל אך נשבה במטרותיהם של הפעילים והפך סוכן כפול. הוא גם התעקש שניסה ללא הצלחה לפענח מי היה הלקוח ששילם את שכרו דרך K2; הלקוח הזה, התברר מאוחר יותר, היה דמות בתעשיית האסבסט הקזחית. כשאקטיביסטים החלו לתבוע אותו ואת K2, החברה שילמה פיצויים בסכום לא ידוע לחמישה פעילים שאחריהם ריגל, בהם קאזן־אלן.

"הופתעתי מעומק הכישלון העיתונאי לטפל במידע שמגיע מאינטרסנטים. אף חשיפה שלי לא החלה ממידע כזה. אנחנו חייבים למצוא אופנים חדשים לבחון מידע ולהיות גלויים לגבי האג'נדה שמאחוריו"

"אנשים כמו מור מרגישים מועצמים מהעובדה שהחוק לא מונע מהם לפעול באופן זה, ומהאפשרות לבצע דברים שאנשים אחרים יזדעזעו לגלות שאינם מוגדרים פשעים", מסביר מאייר. "אם תשאלי את האדם הממוצע אם זה צריך להיות חוקי שאדם יקבל כסף כדי להתחזות, להונות ולגרום לאנשים לחשוף מידע שישמש נגדם — כולם יאמרו לך שזה נוראי וצריך להיות לא חוקי. אבל זה חוקי, והחברות האלו הופכות טורפניות יותר ויותר בשל כך. היו מקרים שבהם שאלתי את עצמי 'מי עושה דברים כאלו? מי משתמש בטכניקות כאלו?'. זה בטח לא מה שאני עשיתי. תמיד הייתי שקוף לגבי האינטרסים שלי וכוונותיי וניסיתי לנהל דיאלוג עם כל הצדדים".

הספר שלך נמכר היטב, אבל התקשורת ממעטת לעסוק בו. נדמה שהיא לא יודעת איך להתייחס אליו.

"את הספר הקודם, על משפחת סאקלר ופרדו פארמה, כתבתי ב־2003 ורק בשנים האחרונות הוא הוכר כספר החשוב ביותר בתחום. אלו דברים שאין לנו שליטה בהם. אנחנו מספרים את הסיפורים שאנחנו חושבים שהם חשובים וראויים. אחרי שאת עושה את זה, אין לך יותר שליטה במה שיקרה".