ב

שכונה גרועה, בעיר קשת יום, צעירים בסיכון נדחפים לסחר בסמים ומידרדרים לחיי פשע, מנסים לגמור את החודש בלי להירצח או להיכנס לכלא. ראיתם סדרה אחת כזאת, וראיתם את כולן. כביכול. במבט ראשון "בני אור" (yes), שהשבוע שודר פרקה האחרון, נראית כמו עוד קלישאה בז'אנר. הסדרה, שמתרחשת בשכונת "בני אור" בבאר שבע של תחילת שנות האלפיים, אפילו מזכירה באופן כמעט מחשיד את "הסמויה", סדרת המופת של HBO — בבסיס העלילה ובאסתטיקה שלה. ישנם קטעים, למשל אלו שבהם הנערים יושבים על ספה בחצר מוזנחת בשכונה ומוכרים סמים, שנראים כאילו נלקחו היישר מ"הסמויה". רק היה חסר שהגיבור אלי בן דוד ילמד את "יתושי" לשחק שחמט בשביל שיהיה דמיון מושלם.

אבל, למרות הדמיון הרב, ישנם עדיין הבדלים בין הסדרות. אם "הסמויה" ניסתה לפרוש יריעה רחבה ועמוקה המקיפה את העיר כולה – שוטרים, פוליטיקאים, מורים, עיתונאים, סוחרי סמים ומשתמשי סמים, הרי ש"בני אור" מתמקדת בעיקר בנערים עצמם, כשמדי פעם אנחנו מקבלים הצצה למעגלים הרחוקים יותר. הבחירה הזאת גם חושפת את ההבדל העמוק יותר בין הסדרות, שהוא גם הייחוד המהפכני־כמעט של "בני אור": בעוד "הסמויה", כמו כל סדרת סמים כמעט, מציגה את החורבן שהסמים ממיטים על המשתמשים בהם – הנרקומנים בסדרה הם בתחתית סולם המזון בבולטימור — הרי שב"בני אור" המסכנים האמיתיים הם הנערים שנדחקים עמוק יותר ויותר לסכנות ופשע כדי לייצר הכנסה. משתמשי הסמים כאן הם סטודנטים, "בני טובים", כפי שהיה נהוג לכנות אותם פעם, שחיים בבועת המעונות של האוניברסיטה שבבאר שבע, אך אינם באר שבעים בעצמם — מהגרים זמניים שלא יינזקו מהחיבה שלהם לגראס ואקסטות ומהכלכלה שהם ייצרו בעיר.

הסדרה מתחילה כשהנערים בסך הכל רוצים לקנות גראס כדי לעשן כמה באנגים בחצר, אבל ערמת גראס שנופלת להם לידיים הופכת אותם מכמה ילדים שובבים לפושעים על מלא. במהלך הסדרה, הנערים נעצרים בידי המשטרה, נלחמים בספקי סמים, מסתבכים עם כנופיה יריבה שמנסה לשדוד אותם ובסופו של דבר גם עם בוס המאפיה המקומי. בדרך הם משקרים להוריהם, גונבים, הולכים מכות, דוקרים ואף יורים באנשים. כל זה בזמן שאותם סטודנטים נמצאים לגמרי מחוץ למשוואת הפשע.

באחד הפרקים יושב בביתו אלי, מנהיג חבורת הנערים, עם קרן, סטודנטית שהכיר ממכירות הסמים שלו ומפתח איתה קשרים רומנטיים. לדירה נכנסת אמו של "יתושי", הנער הצעיר שבחבורה, ומאשימה את אלי לעיני אמו ואחותו בפשעים שלו. קרן, הלומדת עם אלי, לוקחת את התיק שלה ויוצאת מהחדר בשקט, בעוד אלי ממשיך לספוג צעקות. הסצנה הזאת מסמלת את יחסי הכוח השוררים בעיר: המקומיים הם אלו שנאלצים להתלכלך ולהסתבך בעוד האורחים העשירים מבחוץ, שנהנים מהלכלוך הזה, יוצאים בלא כלום.

אף שהסדרה עוסקת בסחר בסמים, המסר שלה על יחסי הכוחות בין מרכז לפריפריה רחב הרבה יותר. נהוג להתייחס לאוניברסיטה בבאר שבע ככוח שמסוגל למשוך את העיר כלפי מעלה — יבואו סטודנטים עם כסף, יקנו בעיר, ירימו את רמת ההשכלה בה ויחזקו אותה. עם קצת מזל, הם יתאהבו בעיר, ישתקעו בה לעד ויסייעו "להפריח את הנגב". אבל במציאות קורה בדיוק ההפך. לא רק שהסטודנטים לא מחזקים את העיר, הם מחלישים אותה. הם באים לעיר, חומסים את המשאבים המקומיים, לא תורמים דבר, לא מתערבבים מחוץ לבועה האנוכית של אנשים "כמותם", ובתום הלימודים חוזרים למרכז העשיר.

"בני אור" מחדדת את התפיסה שבין הסטודנטים לבני המקום נשמרת היררכיה ברורה של לקוחות עשירים מתחלפים ונותני שירות עניים קבועים. אלא שאת המחיר על המצב משלמים תמיד החלשים שבמשוואה. כלכלת החלחול המפורסמת לא רק שאינה עובדת, אלא היא מייצרת דורות חדשים של עוני ופשע. ובאר שבע עצמה נותרת המקום שצריך לברוח ממנו — עבור הסטודנטים כרטיס היציאה הוא תעודת סיום התואר. הנערים, לעומת זאת, חייבים לצבור כסף כדי להימלט. והדרך היחידה לעשות זאת, כך אומרת להם הסביבה, היא ללכלך ידיים.