חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// נתניהו משתמש באחדות כסיסמה אנטי־דמוקרטית /// מבקר המדינה הוא היחיד שיכול לחקור את המלחמה כרגע /// החנינות לחיילים מציבות את הצבא מעל לחוק /// טורקיה מצליחה, אפילו היא, להקשיב לאזרחיה
קמפיין נתניהו
האחדות מפוררת
נסיעה בנתיבי איילון מספקת בשבועות האחרונים תמונה מצמררת של מציאות חיינו. שלטי חוצות ענקיים עם תמונת בנימין נתניהו והסלוגן "אתה הראש אתה אשם" מכריזים על 1,500 ההרוגים שגבו הטבח של 7 באוקטובר והלחימה בעזה ומספקים תזכורת מהדהדת להווה המדשדש והדהירה אל הלא נודע. ראש הממשלה מצדו לא נשאר חייב, ובאחרונה צצו מול השלטים הללו שלטי חוצות עם הסלוגן "אתה הראש ברוך השם", ולצדם שלטי ענק של "עם ישראל חי" וקריאה ל"אחדות עכשיו".
נתיבי איילון נהפכו לזירת קרב בין המתים לחיים, בין המחאה ל"אחדות". ונתניהו יודע היטב מה הקהל צמא לקבל. תנו לו לעסוק באירוויזיון ובשופטים שנגדנו במקום לספור ולכאוב את מותם של עוד חיילים ברצועת עזה. עיסוק במוות הוא קשה מנשוא, אחדות היא סיסמה שהרבה יותר קל להתחבר אליה. נתניהו, שתוכנית העל שלו היא פירוק כל שארית של אחדות ושיסוי הפלגים השונים בעם אלה באלה, משתמש באופן מקיאווליסטי בנשק ה"אחדות": הוא קורא לאחדות כדי לרסק את מטה משפחות החטופים, לדכא את המוחים נגד הממשלה, להשתיק את הפוליטיקאים שמתנגדים לו. ה"אחדות" של נתניהו היא האויב הגדול ביותר של הדמוקרטיה. היא מאפשרת להציג את מי שמפגין כפורע חוק, את מי שמבקר את הממשלה כמפורר של החברה, את מי שחוסם כבישים כאנטי־דמוקרטי. ה"אחדות" של נתניהו היא סיסמת פירוד והשתקה, המשך ישיר של "יחד ננצח".
/// גלית חמי
צילום: שאול גולן
חקירת המלחמה
צריך את המבקר, ועכשיו
אפשר להבין למה הממשלה ומערכת הביטחון מנסות למנוע ממבקר המדינה מתניהו אנגלמן לחקור את מחדל 7 באוקטובר, בטענה שכל זמן שהתותחים רועמים אסור לחקור; כאילו שרואים את סוף המלחמה. אפשר להבין את החשדנות של התנועה לאיכות השלטון ואומ"ץ, שעתרו לבג"ץ נגד החקירה בשל המוניטין של אנגלמן כמבקר רך ומלטף. ובכל זאת, החקירה הזאת חייבת לצאת לדרך בהקדם האפשרי. לא למרות אנגלמן, אולי בגללו: מתחילת המלחמה הוא אחד המבקרים הבוטים והקולניים של הממשלה, גם במחיר של עימותים עם מי שמינה אותו, בנימין נתניהו. ובעיקר החקירה הזאת הכרחית כי כל עוד הממשלה הזאת מכהנת, היא לא תאפשר כל חקירה אחרת, במסגרת ועדת החקירה הממלכתית המתבקשת. במילים אחרות, חקירת המבקר היא כרגע האפשרות היחידה לחקירה כלשהי. והיא לא תמנע ועדת חקירה עתידית, לכשתקום ממשלה אחרת. היא אפילו עשויה להיות שלב חשוב מאוד בדרך לוועדת החקירה הזאת, כדרך לאסוף חומר ולשמר מידע כמעט בזמן אמת, לקראת הבדיקה המקיפה, המעמיקה, שמגיעה לנו, של כל מה ומי שהובילו אותנו לאסון.
/// שחר אילן
צילום: עמית שאבי
חנינות לחיילים
סכנת ערעור עמוק
ישראל התרגלה להיות מדינה שבה הצבא מעל לכל. זה מובן, אבל בעייתי. הוא דורש ומקבל אילו תקציבים שהוא רוצה, גם כשחלק מהם מבוזבזים על חוסר יעילות משווע ויכלו במקום זה לסייע לילדים וחולים וקשישים, למערכות הרווחה והבריאות והחינוך. הוא מאפשר לעתים לחייליו לעשות מה שהם רוצים, בלי פיקוח. הוא מתנהל כחסין מביקורת, והשבוע קיבלנו לכך עוד תזכורת, עם יוזמת הנשיא להעניק חנינות למשרתי מילואים. זו הטבה שעשויה להיות ראויה במקרים מסוימים, אבל היא מחייבת זהירות רבה מאוד. כי אי אפשר שהצבא וחייליו יהיו מעל לחוק, כקדושים שאין לגעת בהם. המחיר של זה גדול מהרווח שבהטבה למי שתורמים כל כך הרבה.
קדושה שאינה כפופה לחוק ואינה חשופה לביקורת, היא מסוכנת. תמיד. עוד מימי התנ"ך, שם זה הודגם שוב ושוב. למשל, בפרשת השבוע שקראנו בשבת שעברה, פרשת קדושים. היא נפתחת בפרק מפורסם הכולל ציוויים רבים שמכוננים את הקדושה — כבוד להורים, שמירת שבת, דאגה לחלשים. אבל היא גם מזכירה, הכי מפורש שאפשר, "לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ". חנינות רחבות לחיילים הן ערעור של עיקרון הצדק - עיקרון שעליו מבוססת חברה לא פחות, ובעצם יותר, משהיא נשענת על הגנת הצבא.
/// שלמה טייטלבאום
סובב טורקי
כשמקשיבים לאזרחים
טורקיה הודיעה שתפסיק לייצא סחורות לישראל, ואז הודיעה שתאפשר, ואז הבהירה שלא תאפשר. רמת בלגן: בזאר טורקי. בישראל חגגו על זה, בשלל תגובות מגחיכות ומזלזלות, עד לדרגת שר החוץ ישראל כץ שצייץ בסוף השבוע שעבר ש"ארדואן נסוג והלקח ברור: אסור להיכנע לאיומים של דיקטטור".
הנסיגה שלא היתה כמובן לא קשורה לשום דבר שכ"ץ עשה, או שישראל עשתה. היא נעוצה נטו בסיבות פנים־טורקיות: היצואנים שם מחו על הפגיעה בפרנסתם. אז במשרד המסחר הטורקי הבינו שעם כל הכבוד למשחקי כבוד בינלאומיים, יש להם מדינה לנהל ואזרחים שצריך לדאוג לפרנסתם, והגמישו קצת את איסורי הסחר ונתנו הקלות זמניות לעסקים הרלבנטיים. אפשר להתווכח על כמה טורקיה היא עדיין דמוקרטיה, אבל מתברר שהיא עדיין ממשל קשוב לאזרחיו, שטורח לבחון מחדש את המדיניות שלו כדי להיטיב איתם.
/// יובל שדה
מילת השבוע
//
דור סער־מן
והנה מרוקנים את כללי הטקס ממשמעות ומחזירים את המילה למשמעות המקורית שלה
מסורתית, זה שבוע הטקסים הגדול. בכותל, בבתי העלמין ובהר הרצל, המשואות, חידון התנ"ך, המטס, פרסי ישראל, וגם הפטישים והקצף והמנגל, הכל טקסים. והשנה הכל מתבלגן. גם בשנים קודמות התחוללו דרמות שונות סביב חלק מהטקסים, בעיקר בחסות מירי רגב, אבל השנה נדמה שכולם התבלגנו, שכל הסדר נהפך לכאוס, ושכל הרעיון של טקסים השנה כמעט לא רלבנטי.
זה לא מקרי. הרי טקס הוא במהותו משהו קבוע, מסודר, עם כללים ברורים, כולו סמלים שאמורים לייצג משהו. כשמישהו מתנהג באופן טקסי, זה מנוגד לישראליות המאלתרת, השכונתית, המקורית. אנחנו תופסים את עצמנו כנטולי גינוני טקס, אולי כקונטרה למנדט של הבריטים מלאי הטקסים. רק כשאנחנו מתאמצים ורוצים לחוש עליונים אנחנו נכנסים עם טקס בישבן, כמאמר מאיר אריאל. ובכל זאת אנחנו עם שמתורגל כל כך בטקסי זיכרון שונים ומתייחס אליהם בחרדת קודש, כי גם הם חלק מהסיפור שלנו, לא פחות מאווירת השכונה — הגבורה, ההקרבה, המחיר של החיים כאן.
אבל בשנה שעברה ובעיקר השנה גילינו שהמדינה אינה מתייחסת לטקסים בחרדת קודש. שהם נגועים באינטרסים אישיים, מרוקנים ממה שהם אמורים לסמל, מייצגים את כל מה שרע במקום את כל מה שטוב, כי פוליטיקאים ופקידים קטנים רוצים לדרוס את כל כללי הטקס, ודבר לא נשאר מהם מלבד עצם קיומם במועד. פתאום המילה טקס חוזרת למשמעותה המקורית ביוונית, שם התייחסה לסדר — אבל במובן של סידור הכוחות לקראת מערכה. אנחנו שוב בקרב, אבל הוא לא מתרחש רק בגבולות, אלא גם בבתי הקברות, בין הממשלה לאזרחים שלה.
