ס

קוט גלוואי הוא הרבה מאוד דברים: יזם סדרתי, גורו עסקים, מרצה לאסטרטגיית מותגים ושיווק דיגיטלי באוניברסיטת ניו יורק, מחבר חמישה רבי־מכר ופודקאסטר כוכב, לאו דווקא בסדר הזה. בין היתר הוא שותפה של עיתונאית הטכנולוגיה המשפיעה בעולם, קארה סווישר, להנחיית פודקאסט הטכנולוגיה והעסקים המגה פופולרי Pivot, וספרו החדש, "האלגברה של העושר", הפך לרב מכר מיד עם צאתו בחודש שעבר וכבר תורגם ל־12 שפות. קשה להפריז במידת ההשפעה וההצלחה שלו, שמתורגמת להכנסות של מאות מיליוני דולרים. אבל בחודשים האחרונים גלוואי (Galloway) הוא בעיקר "יהודי". מאז שיצא מהארון ככזה – בן לאם יהודייה שנושא את שם המשפחה הסקוטי של אביו – הוא נהפך לאחד הדוברים הבולטים והרועשים נגד ההפגנות הפרו־פלסטיניות בקמפוסים והיחס בציבור האמריקאי בנוגע למלחמה בעזה.

לפי יריביו, "Prof G", כפי שהוא מכנה את עצמו, השלים את המהפך ל"פרופסור ג'נוסייד". אבל מבחינתו זה בסדר. הלשון של גלוואי, טיפוס פרובוקטיבי, ססגוני וכריזמטי, מחודדת לא פחות משלהם. ניכר שהוא אפילו נהנה מזה. "אילו הייתי הולך לכיכר המרכזית של כל אחת מהאוניברסיטאות האלה עם גלימה לבנה ושלט שקורא 'לבצע לינץ' בשחורים' או 'לשרוף את ההומואים', כרטיס העובד שלי היה מבוטל באותו יום לנצח - ואיש לא היה אומר שנדרש הקשר או ניואנס", הוא אומר בריאיון  ל"מוסף כלכליסט".

"נכון שלהיות מנהל אוניברסיטה כיום זו העבודה השנייה הכי גרועה בעולם, אחרי הסנגור של דונלד טראמפ. המנהלים מנסים ללכת בין הטיפות, לכבד מסורת של הפגנות בקמפוסים ולגלות סובלנות כלפי בני 19 שבוחנים את גבולות חופש הביטוי, וזה בסדר גמור. מה שמטריד - וכאן הטעות של מנהלי האוניברסיטאות בארצות הברית ובמערב בכלל - הוא המוסר הכפול: תחת עקרונות חופש הביטוי הם מכילים התבטאויות כלפי יהודים שנופלות תחת ההגדרה של ביטויי שנאה. כשמדובר בביטויי שנאה כלפי יהודים, חופש הביטוי הוא מוחלט. המוסר הכפול והאנטישמיות כאן פשוט מהממים בעיניי".

למה אתה מכנה זאת אנטישמיות ולא סנטימנט אנטי ישראלי?

"יש טיעון שכיח שמשתמשים בו בתגובה לדבריי. החלק הראשון שלו הוא 'סקוט, אתה חייב להבחין בין מישהו שהוא אנטי־ישראל לאנטישמי'. זו אמירה הוגנת. יהודים רבים שחיים בישראל הם אנטי־ישראל במובן הזה שהם אנטי נתניהו. אני מקבל את זה, למרות שלא תמצאי את האנשים האלה בהפגנות קוראים להתפטרות של נתניהו. הם שם עם דגלי פלסטין.

"אבל החלק השני של הטיעון, ושם הוא מתרסק על התחת, הוא כשאומרים לי: 'אתה יכול להיות פרו־פלסטין ולא פרו־חמאס'. זה לא נכון. חמאס נבחר לשלטון בעזה ב־2006 ברוב גדול, ובילה את 18 השנים מאז בלחנך פלסטינים למשנה סדורה אחת: הרג יהודים. ברוב הבתים שצה"ל נכנס אליהם ברצועה  יש או גישה למנהרה, או תחמושת או תמונות של מנהיגי חמאס. זה דור של אנשים שרצחו נשים ותינוקות והתקשרו להוריהם בגאווה של מי שהתקבל כרגע לקולג' יוקרתי. 70% מהפלסטינים תומכים בהחלטת חמאס לפתוח במתקפה על ישראל ב־7 באוקטובר (לפי סקר "המרכז הפלסטיני לחקר סקרים ומדיניות" מחודש מרץ, ר"ד). אז המפגינים האלה אינם אנטי ישראלים, הם פרו־חמאס, כי להיות פרו־פלסטינים בנקודת הזמן הזו זה להיות פרו־חמאס. לכן אני מאמין שהוגן לטעון שכאשר את מפגינה ומביעה תמיכה בפלסטין, יש לכך קשר אינהרנטי חזק לאנטישמיות".

"להיות מנהל אוניברסיטה זו העבודה השנייה הכי גרועה בעולם, אחרי הסנגור של טראמפ. המנהלים מנסים ללכת בין הטיפות ולגלות סובלנות כלפי בני 19 שבוחנים את גבולות חופש הביטוי. מה שמטריד הוא המוסר הכפול: ביטויי שנאה כלפי יהודים נהנים מחופש ביטוי מוחלט. האנטישמיות פשוט מהממת"

האנטישמיות שאתה טוען לה קיימת גם לא בהקשר הפלסטיני?

"אילו שאלת אותי ב־6 באוקטובר מה מצב האנטישמיות בארצות הברית, הייתי עונה לך שהיא לא קיימת. אבל ב־7 באוקטובר גיליתי שהאנטישמיות בארצות הברית היא כמו קרחון, 99% ממנה נמצאים מתחת לקו המים. 7 באוקטובר חשף בפניי ובפני כל מי שיש לו חשיבה ביקורתית וראייה היסטורית שיש רמה אבסולוטית ולא מפתיעה של אנטישמיות במערב".

תסביר את עניין הראייה ההיסטורית.

"ניתוח אובייקטיבי של המלחמה מראה שישנן אמות מידה שונות כלפי ישראל וכלפי מדינות אחרות שיצאו לפעולת תגובה. כשהיפנים הפציצו את פרל הרבור והרגו כמעט 2,500 חיילים ואזרחים אמריקאים, אנחנו הרגנו בתגובה 3.5 מיליון יפנים. כש־2,977 אמריקאים מצאו את מותם ב־11 בספטמבר, הרגנו 400 אלף איש באפגניסטן ועיראק. גם כעת יש יותר אנשים שמתים במדינות ברחבי העולם (מאשר בעזה), ואיכשהו זה לא מעורר את אותו זעם ואמפתיה.

"דמייני מצב שבו קרטל פונדמנטליסטי היה נבחר לשלטון במקסיקו והיה אומר לאמריקאים 'התייחסתם למהגרים שהגיעו ממקסיקו לא יפה', חודר לטקסס דרך מנהרות תת־קרקעיות, רוצח 35 אלף איש, חוטף עוד 5,000 ומחביא אותם במנהרות מתחת למקסיקו סיטי. ארצות הברית היתה הופכת את מקסיקו למגרש חנייה רדיואקטיבי. אפשר לקרוא לזה 'רצח עם', אבל המציאות היא שכל מדינה מערבית שספגה מתקפה כה אכזרית ויש לה תשתית צבאית עדיפה, גבתה מהאויב שלה מחיר גבוה בהרבה מזה שישראל גובה מעזה. בכלל, שערורייתי ומגוחך בעיניי שאנשים משתמשים במונח 'רצח עם' מבלי להבין אותו. לישראל יש נשק גרעיני וארטילריה כבדה, היא יכולה לבצע רצח עם בעזה בתוך שבעה ימים, אבל היא לא עושה את זה. חמאס היה עושה את זה אילו היו לו את היכולות. מדינה לא שולחת עלונים והודעות קוליות ו־200 משאיות של עזרה הומניטרית למי שהיא מבצעת בו רצח עם".

אלה לא התבטאויות פשוטות, איך הן מתקבלות בציבור?

"בשבוע שאחרי שהתחלתי לבטא את השקפותיי איבדתי בערך מיליון דולר בחסויות ובחוזי הרצאות. אבל אני לא חושב שזו היתה אנטישמיות בהכרח. נדמה לי שבגלל שהנושא כל כך חם ושנוי במחלוקת, פשוט העדיפו לא לקחת מישהו ישיר כמוני. ככל שמדובר בציבור עצמו, אני מקבל המון מיילים מאנשים שמרגישים אסירי תודה ורוצים לבטא את תמיכתם בי, וגם מיילים מאנשים שמכנים אותי 'פרופסור ג'נוסייד'. אלה הודעות פחות נעימות, אבל אני לא רוצה לנפח את זה. חיי ממשיכים כסדרם, אני רגיל לקבל ביקורת ברשת. זה אמנם לא כיף שמכנים אותך כך, אבל אם יש לך רשת ביטחון כלכלית ואנשים שאוהבים אותך, אז יש לך מחויבות לדבר".

בניגוד לך, רוב היהודים האמריקאים בעמדות השפעה נזהרים מהתבטאות פוליטית כזו כמו מאש.

"אני לא כל כך מחובר ליהדות ולישראל, ואני קם ומדבר למען ארצות הברית, לא למען יהודים. לסוגיה הזו חשיבות מכרעת להיסטוריה האמריקאית הארוכה של הגנה על מיעוטים נרדפים. אם לאמריקה לא יהיה מצפון נקי, אם היא לא תמשיך להתייצב בצד הנכון מול השנאה, היא תאבד את עצמה".

"טיקטוק היא החלום הרטוב של המוסד, ה־CIA והביון הרוסי: 'פלאג אין' כזה למוחם של בני הנוער. טיקטוק בארצות הברית זה מקביל למצב שבו במלחמה הקרה הקרמלין היה בעליהן של שלוש רשתות השידור האמריקאיות. טיקטוק היא מקור המידע העיקרי של בני 25 ומטה והיא מושפעת, אם לא נשלטת, בידי השלטון הסיני"

"הצעירים עצבנים, ובצדק"

ייתכן שהסיבה לכך שגלוואי (59) עושה את מה שהוא עושה למען ארצות הברית נעוצה בביוגרפיה האישית שלו. גלוואי, שחי כיום על קו ניו יורק־לונדון, הוא החלום האמריקאי בהתגלמותו. נולד וגדל בלוס אנג'לס, בן יחיד לזוג מהגרים מסקוטלנד ולונדון שנפרדו בילדותו. אמו, שהיתה מזכירה, גידלה אותו לבדה בתנאי דלות ומצוקה. גלוואי השלים תואר ראשון בכלכלה באוניברסיטת קליפורניה ב־1987 ומיד לאחר מכן החל לעבוד כאנליסט במורגן סטנלי במשך שנתיים – פרק זמן שהבהיר לו שעתידו לא בתחום ההשקעות.

הוא השלים תואר שני במנהל עסקים בברקלי ב־1992, ובאותה שנה ייסד את חברת הייעוץ הראשונה שלו לאסטרטגיית מותגים, Prophet. החברה צמחה מהר יותר מכפי שהצליח לגייס עובדים כדי לענות לביקוש, וגם במקרה הזה החשיבה שלו מחוץ לקופסא הוכיחה את עצמה. "יועצים מנוסים לא רצו לעבוד בשביל בן 26 שרק סיים לימודים", הוא כותב בספר, "אז גייסתי אימהות שנאבקו לחזור לשוק העבודה ונתתי להן שעות עבודה גמישות ועבודה מהבית, והן היו העובדות הכי פרודוקטיביות שלי. עובדים אחרים לקחו הפסקות צהרים ארוכות, שיחקו במחשב והאמינו שיפצו על כל זה בכך שיעבדו עד מאוחר. האימהות הוכיחו את האמירה הידועה, 'אם אתה רוצה שמשהו יבוצע - שים אותו בידיו של אדם עסוק'".

גלוואי המשיך לעבוד קשה, הקים עוד שמונה חברות אשר שש מתוכן נסגרו, אבל אחת מהן, חברת המודיעין הדיגיטלי L2, נמכרה ב־155 מיליון דולר. בין לבין נבחר ב־1999 לרשימת "המנהיגים העולמיים של המחר" של הפורום הכלכלי העולמי וכיהן בדירקטוריונים רבים, לרבות באלה של הניו יורק טיימס, אורבן אאוטפיטרז ובית הספר לעסקים של ברקלי.

בשלב מסוים החיפוש העצמי שלו הפך לדרך חתחתים. "ב־20 שנות הקריירה הראשונות השכרתי את המוח שלי למנכ"לים של חברות פורצ'ן 500 שביקשו ייעוץ על מיתוג ואסטרטגיה", כתב לפני שנתיים בניוזלטר שלו ("No Mercy No Malice").  ...ביליתי את רוב זמני בדרכים ללא יכולת לייצר או לשמר מערכות יחסים, וזה היה מתיש… מקץ חמש או שש שנים כאלה כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה למכור את החברות שייסדתי… הכסף שעשיתי ממכירת Prophet ו־L2 סיפק לי ביטחון כלכלי ובירך אותי במשימה חדשה - להיות מעולה, ממש מעולה… במשהו. אז פניתי להוראה, וב־2002 הצטרפתי לפקולטה (למינהל עסקים) של אוניברסיטת ניו יורק".

חרף ההצלחה באקדמיה, גם שם גלוואי לא לגמרי מצא את עצמו. ואז, אחרי שב־2016 החל לכתוב ניוזלטר לקידום L2, וב־2017 הוזמן על ידי סווישר להנחות לצדה את הפודקאסט Pivot,  גלוואי הבין שהייעוד שלו הוא להפוך ל"הוגה המשפיע ביותר בהיסטוריה של העסקים", כפי שאמר להניו יורק טיימס לפני שנתיים. מאז הוא פחות או יותר בכל מקום: פאנליסט מיומן בייצור "סינקים" קליטים בפריים טיים, מגיש פודקאסט קריירה פופולרי נוסף, "Prof G", וכותב שמתקתק רב מכר מדי שנה וחצי.

בדרך היו גם כישלונות. הוא מתבדח ואומר ש"אם תרצו לדעת איזו רשת תפשוט רגל, חפשו את הפרצוף שלי". הרצאת ה־Ted האחרונה שלו נפתחת בווידוי שלפיו "בארבע שנים האחרונות הנחיתי ארבע תוכניות טלוויזיה, שתיים מהן נגנזו עוד טרם עלייתן לאוויר, ושתיים בוטלו בתוך שישה שבועות". בשבוע הראשון לעלייתה לאוויר צברה ההרצאה 4 מיליון צפיות.

נושא ההרצאה, אגב, הוא הפקרת הצעירים האמריקאים. גלוואי מצביע בה על כמה מגמות שהובילו למצבם הכלכלי והחברתי העגום, ולכך שלראשונה בהיסטוריה האמריקאית, הדור הצעיר מרוויח פחות מהוריו ויש לו פחות גישה לדיור ולהשכלה גבוהה. לדבריו, יש למגמות האלה השפעה גדולה על ההפגנות הפרו־פלסטיניות בקמפוסים. "הסיבה לכך שההפגנות קורות עכשיו היא בעלת כמה רבדים", הוא אומר כעת. "הראשון הוא שאנשים צעירים הם די בצדק כעוסים ועצבניים, וכך כל סוגיה הופכת עבורם לחבית חומר נפץ. איפה שהם לא מסתכלים הם רואים שגשוג, בעיקר בקרב מבוגרים מהם, והם לא חלק מזה. שני הדברים שדרושים כדי להתקדם בחיים, דיור והשכלה, התייקרו מאוד, ולא רק זה, אלא שהם גם מרוויחים פחות.

"בנוסף, 210 פעם ביום הם מקבלים התראה בטלפון שאומרת שאם הם לא עשירים ויוצאים עם מישהו לוהט באופן יוצא דופן, אז הם כישלון. יש כיום יותר כעס, חרדה ודיכאון בקרב הנוער שלנו מאי פעם, מה שהופך כל שריטה או פציעה קלה לאירוע מסכן חיים במונחים של זעם. כשיש טריגר, הם כועסים על ה'שליטים' ועל הסטטוס קוו. וכך טרדות סביב סוגיות מסוימות מתפרצות למחאה סוערת.

"הרובד הבא הוא שבקמפוסים יש מסורת של מדכאים ומדוכאים, וזו אשמתנו, אשמת המוסדות האקדמיים, כי פחות או יותר אמרנו שכולם, ללא יוצא מן הכלל, הם או מדכאים או מדוכאים. בעיניים של אנשים צעירים, הדרך הקלה ביותר לזהות מדכא היא לפי כמה עשיר ולבן אתה. ויהודים ישראלים, בין אם זה הוגן ובין אם לאו, נתפסים כ'גראונד זירו' של עושר ולובן, ולכן כהתגלמות הפיזית של דכאנות ממוסדת".

מה עוד?

"הדבר האחרון - זה נשמע פרנואידי, אבל זה לא אומר שאני טועה - הוא שהמסגרת שדרכה רבים מהצעירים האלה מקבלים את המידע שלהם היא טיקטוק, שם יש אולי 50 סרטונים פרו־חמאסיים על כל סרטון פרו־ישראלי. אני מעריך שמפלגת השלטון הסינית (שמעורבת בשליטה בבייטדנס, החברה האם של טיקטוק, ר"ד) היתה טיפשה אם לא היתה מקדמת את הדברים שמפלגים את אמריקה ומפרקים אותה מבפנים. צעירים ששומעים את הטיעון הזה חושבים שהוא מעליב וקונספירטיבי, אבל אני חושב שהעדויות מדברות בעד עצמן. כשמדובר בדברים כמו דיכוי העם האויגורי או על ההשתלטות הסינית על טיבט, יש פי 600 יותר סרטונים על זה באינסטגרם מאשר בטיקטוק. בבירור, משהו קורה כאן".

אתה מומחה לשיווק. יש לישראל מה לעשות עכשיו כדי לשקם את התדמית שלה?

"הצעד המיידי לשיקום התדמית הגלובלית הוא להכריז על מועד לבחירות. אחר כך ישראל תצטרך לעבוד טוב יותר בגיוס יהודים שהעולם מטה להם אוזן כדי שיצאו להגנתה. מפתיע ומאכזב אותי אישית לגלות שאין יותר יהודים אמריקאים שמדברים. לפני 90 שנה היינו שקטים מדי, והיום אנחנו צריכים להיות יותר אקטיבים ולספר לעולם מה קורה כאן. בטווח הרחוק, ישראל צריכה להשקיע בתיירות מסובסדת, שתעודד יותר בני נוער מרחבי העולם להגיע לבקר בה. תל אביב עיר פנטסטית. וכשאני מבלה במיאמי, למשל, מיד יש לי יותר אמפתיה ללטינים־אמריקאים.

"אבל הדבר הכי חשוב שיש לכוון אליו בטווח הבינוני, ואני מאמין שיתממש, הוא נורמליזציה עם סעודיה. נורמליזציה כזו לא רק תהווה התקדמות עצומה, אלא גם תעלה את השאלה 'מה סעודיה יודעת שהמפגינים בקמפוס לא?'. הרי כשאיראן תקפה אתכם, ירדן וסעודיה התייצבו לצידכם. זה כה אירוני שחלק מהאויבים ההיסטוריים של ישראל פועלים בתיאום איתה כדי ליירט טילים, אבל לשמאל הקיצוני באוניברסיטאות ובממשל אין את אותה אמפתיה כלפיה".

"תבוסה על ידי יצירת קיטוב"

טיקטוק מטרידה את מנוחתו של גלוואי גם בימים שבהם אינו מחתים כרטיס סימבולי במערך ההסברה הישראלי. "זה החלום הרטוב של המוסד, ה־CIA והביון הרוסי לקבל 'פלאג אין' כזה למוחם של בני נוער במדינה כלשהי. מה שקורה כרגע עם טיקטוק בארצות הברית זה מקביל למצב שבו, בשנות השישים בזמן המלחמה הקרה עם רוסיה, הקרמלין היה בעליהן של שלוש רשתות השידור האמריקאיות המרכזיות, כי מקור המידע העיקרי של בני 25 ומטה כיום הוא טיקטוק ויוטיוב. וטיקטוק מושפעת מאוד, אם לא נשלטת, בידי השלטון הסיני. ארצות הברית מעולם לא היתה כל כך חזקה בהשוואה למתחרותיה, ולכן הדרך להביס אותנו היא לגרום לנו לשנוא זה את זה וליצור קיטוב".

טיקטוק אינה הרשת החברתית היחידה על הכוונת של גלוואי, אב לשני בנים מתבגרים מאשתו ביאטה. בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז שהחל לחקור את הגורמים למצבו העגום של הדור הצעיר בארצות הברית, הוא מרבה למתוח ביקורת על מטא, שמפעילה את פייסבוק ואינסטגרם, ולא מפספס הזדמנות להתנגח במייסדה, מארק צוקרברג. "נכון להיום, ואני עומד מאחורי זה, אף אחד לא עשה יותר כסף מגרימת כל כך הרבה נזק לבני נוער מאשר מארק צוקרברג ושריל סנדברג", הוא קובע. "כשהרשתות החברתיות נחתו בטלפונים הניידים ב־2012, התחלנו לראות נסיקה בשיעורי הפגיעות העצמיות וההתאבדויות, בעיקר בקרב ילדות. בבריטניה, אחת מכל שמונה ילדות שהיו להן מחשבות אובדניות הצביעה על אינסטגרם כעל המקור להן. כשילדים מגיעים לגיל ההתבגרות, בדיוק בנקודה שבה הם רגישים במיוחד להון החברתי שלהם, אנחנו שמים להם בידיים כלי שמחזיק אותם בקפיטריה של התיכון 24 שעות ביממה. אינסטגרם הוא בסופו של דבר פלטפורמה שבה האלגוריתם מתגמל ילדות על דגמון שלל פוזות מיניות פרובוקטיביות, שעליהן הן מקבלות ציונים מקבוצת השווים שלהן ומגברים זרים מכל רחבי העולם. זו סטייה ממוסדת.

"אז אנחנו מדברים על בינה מלאכותית, אנחנו מדברים על צמיחה בתמ"ג, על חדשנות, אבל שום דבר מזה לא משנה אם הילדה שלך מסתגרת בחדר שלה בדיכאון כי מחרימים אותה בבית ספר, ואז האלגוריתם מבחין בכך ומתחיל לשלוח לה תכנים שמנרמלים פגיעה עצמית והתאבדות. וזה בדיוק מה שמטא, ובמידה מסוימת כל יתר חברות הביג טק, כולל טיקטוק, עושות. בכל ההיסטוריה של האנושות לא הכלנו ככה אף מוצר שגרם נזק רגשי ונפשי כזה לצעירים".

"סוד ההצלחה שלי, והכישרון האמיתי היחיד שלי הוא היכולת לעמוד בדחיות. המשמעות שלה היא שאבקש כסף מזרים, אציע לאנשים מוכשרים ממני לבוא לעבוד עבורי, ואגש ללא מורא לנשים מושכות ממני. להיות עשיר זה דבר כיפי בצורה יוצאת מגדר הרגיל, אבל מה שעוד יותר כיפי זה להתעשר"

"המיליונר ממול שוטף מכוניות"

זרעי הדאגה לדור הצעיר נטמנו כבר בילדותו של גלוואי. בספרו החדש הוא מתאר כיצד הפך לראשונה למשקיע בגיל 13, בזכות שני מבוגרים שהאמינו בו: "בזמנו הרגשתי שקוף, חברתית ואינטלקטואלית… אמא שלי יצאה אז עם גבר שהיה נדיב אליי, ויום אחד שאלתי אותו על מניות... הוא פתח את הארנק, שלף ממנו 200 דולר ואמר: 'לך תקנה קצת מניות מברוקר בווילג''. שאלתי איך לעשות את זה. 'אתה מספיק חכם כדי לפצח את זה, ואם לא תעשה זאת עד שאחזור בשבוע הבא, אני רוצה את הכסף בחזרה'".

למחרת, גלוואי ניגש לאחד הברוקרים על מנת להשקיע את הכסף ומצא שם מנטור בשם סיי קורדנר שליווה אותו במשך שנתיים של דיונים קדחתניים על ה"פורטפוליו" שלו. "הרווחתי מכך שני דברים. הראשון היה ביטחון, ידיעה שמבוגרים רואים אותי, שאני יכול להיכנס למשרד פיננסי בדאון טאון ולהיראות. השני היה פירוק המסתורין סביב השווקים". אולי זו הסיבה לכך שחלקים נרחבים בספרו מוקדשים לעצות קריירה לצעירים בג'ונגל הקפיטליסטי.

אחת העצות המרכזיות בספר החדש היא שכשבוחרים קריירה צריך ללכת אחרי הכישרון, ולא אחרי התשוקה. אתה מכיר הרבה ילדים בני עשר שהכישרון שלהם הוא שרברבות או ראיית חשבון?

"לא, אבל בגיל עשר הם עדיין לא צריכים להחליט. בגיל הזה תני להם לרצות להיות אסטרונאוטית או שחקן כדורגל או דיג'יי. העצה שלי היא תולדה של החברה הקפיטליסטית שאנו חיים בה. בחברה כזו צריך לחשוב במונחים של החזר השקעה על ההון, וכשאתה צעיר, ההון היחיד שלך הוא ההון האנושי, כלומר הזמן שלך. ההחזר על ההשקעה הזו יהיה ביחס הפוך לכמה שתעשייה מסוימת היא סקסית".

כלומר?

"צעירים לעיתים קרובות מבלבלים בין תשוקה לתחביב. בצעירותי, רציתי להיות קוורטרבק של הניו יורק ג'טס. הבעיה היא שכל כך הרבה אנשים רוצים להיות ספורטאים מקצועיים, שיש בתחום הזה שיעורי אבטלה של 99.9%, אלא אם כן את בטופ 0.01%, אין לך סיכוי להתפרנס מזה. דוגמה נוספת: כיום רשומים 160 אלף איש בגילדת שחקני המסך האמריקאית. זה האיגוד שמייצג את השחקנים המוכשרים בעולם, ולא קל להתקבל אליו. ובשנה שעברה, 87% מהחברים בו לא היו זכאים לביטוח בריאות, כי לא הגיעו לסף ההכנסה של 26 אלף דולר בשנה. כשיש לך יותר מדי הון אנושי שמושקע בתעשייה אחת, כל תעשייה שהיא, ההחזרים בהכרח יורדים, כי חברות הקולנוע או קבוצות הספורט לא צריכות לשלם לך כדי שתעבדי אצלן. יש אליהן תור ארוך".

אז חזרנו לבעיה המקורית: אנשים לא חולמים על עסק לשטיפת מכוניות.

"נכון, אבל מה לעשות שלמיליונר בדלת ממול יש עסק לשטיפת מכוניות? אנשים לא גדלים באמונה שעליהם לקנות שלוש משאיות ולעסוק בניקוי שטיחים, אבל הבחור שנשר מהתיכון ועשה את זה מרוויח 200 אלף דולר בשנה. אם אתה בעשירון העליון של שחקני הכדורסל, אז אולי תשחק כדורסל מקצועי בתיכון, אבל לעולם לא תרוויח דולר מזה. אבל אם אתה בעשירון העליון של עורכי הדין במיסים - עוד מקצוע שאיש לא חולם עליו - יש סיכוי טוב שתטוס במטוסים פרטיים ויעמדו לרשותך יותר תפנוקים משמגיע לך.

"אז אני לא רוצה לרמוס לאף אחד את החלום, אבל אם אתה רוצה להיות דוגמן או שף או שחקן כדורסל – זה נהדר, רק רצוי שתקבל איתותים ברורים ומוקדמים לכך שאתה באחוזון העליון. אם אתה לא, אני מציע שתמצא תעשייה או דבר שאתה ממש טוב בו, שישלם לך הרבה כסף אם תהיה בטופ 50%".

אתה כותב בספר על מומחיות כאמצעי.

"נכון. אני מבטיח שעם המומחיות תגיע התשוקה. אם תהפכי למומחית בהתקנת וילונות בבתי יוקרה ותפתחי לעצמך מוניטין של אשת המקצוע הטובה ביותר, עם הבדים הטובים ביותר, שיודעת לאצור ולתלות אותם, התשוקה שלך תופנה לעובדה שאת יכולה לפרנס את ילדייך, לתמוך בהורייך ולצאת לחופשות בדרום צרפת. ככל שאת מתבגרת, התשוקה שלך מופנית ליתרונות המומחיות. אז העצה שלי היא למצוא משהו שאת יכולה להיות מומחית בו, ומומחיות היא פונקציה של מספר האנשים בתחום. לכן זה קרוב לבלתי אפשרי להתפרנס בתעשיות הנחשקות".

לך לקח זמן למצוא את הכישרון שלך.

"בשנות העשרים לחיי, רציתי להיות רופא ילדים בגלל היוקרה, אבל שיעור הכימיה הראשון ב־UCLA שכנע אותי לרדת מזה. רציתי להיות ספורטאי, אך הבנתי מה זה כישרון אתלטי אמיתי. רציתי להיות בנקאי השקעות, ואחרי שנתיים במורגן סטנלי הבנתי שלעולם לא אהיה מעולה בזה. ואז גיליתי שאני ממש טוב בלהסתכל על דאטה ולתרגם אותו לתובנות והמלצות, ועכשיו כשאני טס לתל אביב אני ישן בנורמן. זה גרם לי להיות נלהב לגבי ניתוחי מידע, כי הם מאפשרים לי חיים מדהימים. אז הטיפ שלי הוא להשתמש בכישרון כדי למצוא את התשוקה שתתעורר בך דרך מומחיות וביטחון כלכלי".

כיום, תעריפי ההרצאות שלו, לדבריו, מאמירים לכדי 250 אלף דולר. הוא מצדיק אותם בטראש טוק כייפי על בכירי תעשיית הטק וחיזויים מדויקים. ב־2017, למשל, חזה שאמזון תרכוש את הול פודס, ולעומת זאת, את ההנפקה של וויוורק כינה מבעוד מועד ״מטורללת ביותר".

אהבתי שבספר אתה מדבר על מיומנות העמידה בדחיה (rejection). כמי שגדלה בבית דל אמצעים, אני חושבת דווקא על הדברים שקיבלתי מזה: מוסר עבודה, יכולת להעריך דברים, וגם לא להתרגש כל כך מדחיה. אני מנסה להנחיל את אלה לילדיי, למרות שהם גדלים ברווחה. כמי שגדל בעצמו בבית בלי כסף, זה משהו שאתה חושב עליו לפעמים בנוגע לילדיך?

"זו שאלה שאני מקבל לעיתים קרובות מהורים אחרים: איך מנחילים איזו נחישות (grit) לילדים שגדלים לתוך פריבילגיות? התשובה הכנה היא שאינני יודע. המציאות היא - ואני אומר את זה כל הזמן - שאם היה לי את מה שיש לילדיי, לא היה לי את מה שיש לי היום. אילו נולדתי לחיי הפריבילגיה של ילדיי, שני הדברים היחידים שהייתי עושה כאדם צעיר היו ריינג'רובר וקוקאין. כילד חשתי את ההשפלה שבחוסר היכולת לדאוג לאמי כשחלתה, והיא העירה אצלי את השד שנתן לי את הנחישות, הנכונות לפרוץ, ובעיקר את היכולת לספוג דחיות. זה סוד ההצלחה שלי, והכישרון האמיתי היחיד שלי - היכולת לעמוד בדחיות. המשמעות שלה היא שאבקש כסף מזרים, אציע לאנשים מוכשרים ממני לבוא לעבוד עבורי, ואגש ללא מורא לנשים מושכות יותר ממני. להיות עשיר זה דבר כיפי בצורה יוצאת מגדר הרגיל, אבל את יודעת מה היה אפילו עוד יותר כיפי? להתעשר. זה פשוט כיף גדול להכניס סכומים כאלה ולבנות הון ולהיות בר מזל וליהנות מהפירות האלה שמעולם לא היו לי בילדותי".

אז מה אתה עושה לגבי הילדים?

"את מה שאני בטוח שגם את עושה: מנסה לקשר בין כסף למאמץ באמצעות מטלות, דמי כיס וכו'. אבל בשורה התחתונה, אני לא יודע ואני נאבק בשאלה הזו מדי יום. אני נבוך להודות בזה, אבל בחלק מהימים הילדים שלי לא מסדרים את המיטה. זו שאלה עצומה גם מבחינתי, אבל עדיין לא פיצחתי את התשובה".