"

אני מרגיש כמו המסביר הלאומי כבר שנים", אומר הפסנתרן והמנצח להב שני. "אני ישראלי, זאת האזרחות שלי, השפה שלי, כולם יודעים שאני המנהל המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, אז ודאי שאני שמח להסביר, עד כמה שאני יכול, כמה המצב מורכב, להבהיר שמה שקוראים בכותרת אחת בעיתון אחד במדינה כלשהי לא נותן אף פעם את כל התמונה. אבל נהיה מאוד קשה להסביר את ישראל. המצב נהיה מורכב וקשה יותר, בטח מאז כניסת צה"ל לעזה".

ומה אפשר להסביר, חוץ מאת מורכבות המצב?

"התזמורת מסיירת כל הזמן בעולם, ולכן אנו נתפסים כשגרירים של ישראל ומייצגים את החברה והתרבות שלנו. אי אפשר להסביר פוליטיקה דרך מוזיקה, אבל אפשר להציג אנושיות, ואת כל מה שיש לחברה שלנו להציע. אני לא יכול לצייר תמונה אוטופית, ברור שאנחנו בצרות מהרבה מאוד בחינות, ואני מרגיש שאני צריך להיות על המשמר, ולהיות זה שמראה את הצד של החברה והתרבות הישראלית בצורה הכי טובה שאפשר".

שני (35) חי כבר 15 שנה בברלין. משם הוא מנהל ומשמש מנצח ראשי בפילהרמונית הישראלית — ובמקביל אוחז בשני התפקידים האלה גם בפילהרמונית של רוטרדם. ב־6 באוקטובר הוא היה בסיבוב הופעות של רוטרדם באירופה, והתכונן לנסיעה לישראל שלושה ימים אחר כך, כדי לפתוח כאן את העונה של התזמורת בקונצרט חגיגי. ב־7 באוקטובר הוא התעורר בווינה, וכמו כל הישראלים מצא את עצמו במציאות אחרת, ונתקע באירופה. מאז, הוא מספר, הוא זוכה לחיבוק ממושך מקולגות, אבל גם חי עם דריכות חדשה.

"7 באוקטובר ערער לכל הישראלים והיהודים בעולם את הביטחון. נהייתי יותר דרוך. בכל צלצול בדלת לא ידעתי למה לצפות. אתה מזמין אוכל ולא יודע מי יגיע אליך הביתה"

כשמתחילים לפחד מהשליח

"ב־7 באוקטובר עצמו, כשהייתי עם התזמורת של רוטרדם, כל הנגנים הביעו דאגה וחיזקו אותנו. באופן כללי לאירופאים היה איזשהו פחד שמשהו כזה עלול להתרחש אצלם, ומכל עבר היתה הזדהות עם הכאב שלנו, עם מה שנחת עלינו ועם הקושי שלנו להתמודד. כל מיני ידידים של התזמורת הפילהרמונית הישראלית — המנצחים והסולנים הגדולים בעולם, מנהלי תזמורות, מנהלי האולמות הגדולים — שלחו ושולחים מאז מילים חמות והערכה לתזמורת ולישראלים".

וחלק גם פשוט ביקשו לבוא. "שני אמנים יהודים, מהמצליחים והבולטים בזמננו, לא חיכו שנייה ופשוט הודיעו שהם באים לישראל — הכנר מקסים ונגרוב והפסנתרן איגור לויט. איגור כתב לי בשבוע הראשון: 'אני רוצה לבוא ולתת מעצמי'. השבתי לו שזה יפה מצדו אבל אין כרגע אפשרות לנגן מול קהל כי יש אזעקות וטילים, וברגע שמשהו יתאפשר אני מבטיח לעדכן אותו. אז הוא התקשר ואמר: 'אני לא חושב שהבנת. קניתי כבר כרטיס טיסה, הזמנתי מלון, ואני מגיע מחר לישראל. אני לא רוצה כסף, ומבחינתי שלח אותי לכל מקום. אם צריך אנגן גם מול שלושה אנשים, או שאפתח איתכם את העונה שנדחתה'. בסוף הוא ניגן איתנו בקונצרט הראשון הגדול מול קהל, בתחילת דצמבר. מדהים אותי לראות כמה חברים טובים יש לתזמורת הפילהרמונית, שחשוב להם לבוא במשבר הכי גדול שעברנו אי פעם ולהראות שהם קרובים אלינו, מזדהים איתנו ומבינים אותנו. רובם מתמודדים היום לא רק עם הסכנה של להיות בישראל תחת מלחמה אלא גם עם הפחד מה יגידו עליהם בחו"ל, כשדעת הקהל הרבה פעמים נגדנו".

במקביל, הוא הרגיש את הרוח הנגדית הזאת. "7 באוקטובר ערער לכל הישראלים והיהודים בעולם את הביטחון לתקופה לא קצרה, וזה לצערי הישג גדול מאוד של האויבים הכי איומים שלנו".

מה זה אומר, ברמה האישית?

"הפכתי אז להיות הרבה יותר דרוך. בשבועות הראשונים בכל צלצול בדלת לא ידעתי למה לצפות. אתה מזמין אוכל ולא יודע מי יגיע אליך הביתה. תחושה שהכל יכול לקרות".

ואיך אתה חווה את השינוי ביחס לישראל בעולם?

"אנחנו מאבדים את המנדט שקיבלנו בהתחלה ורואים איך דעת הקהל משתנה מהר. אישית אני אומנם לא מרגיש גילויי אנטישמיות או שינוי באופן שבו אנשים תופסים אותי או את התזמורת, אבל דווקא אנשים מאוד אינטליגנטים, שאני מאוד מעריך, לא מבינים את המורכבות של המצב, לא יודעים את כל הפרטים ולא מבינים את ההיסטוריה של הסכסוך שלנו. הם לא מבינים מה נחת עלינו פתאום, ויש איזו נטייה לערבב הרבה דברים ולפשט, ולצערי הם הרבה פעמים נופלים במלכודות האלה, בסיסמאות, בדמגוגיה".

בהפגנות אנטי־ישראליות הוא אומר שלא נתקל, גם כשביקר עם התזמורת של רוטרדם בארצות הברית במרץ וחשש מהפרעות לקונצרט או קריאות נגדו. "אני מקווה שזה לא יקרה, אבל אם כן, אני מרגיש שאדע להתמודד. כמו זובין מהטה, שעם הכריזמה האדירה שלו עמד פעם בקונצרט של הפילהרמונית בלונדון, מול הקריאות מהקהל נגד ישראל, ובעזרת איזשהו כוח מסתורי גרם לכל ההפרעות להפסיק" — הוא נזכר במפגינים פרו־פלסטינים שקטעו קונצרט ברויאל אלברט הול בספטמבר 2011.

העונה של הפילהרמונית נפתחה לבסוף כסדרה רק בסוף נובמבר; עד אז היא קיימה קונצרט מיוחד אחד תחת השם "תרועה לישראל", ששודר אונליין שבועיים אחרי תחילת המלחמה, הופיעה במשדר של כאן 11 לגיוס תרומות למפונים, קיימה קונצרטים נוספים אונליין, אירוע למשפחות מהעוטף ועוד, "והנגנים נרתמו מרצונם לנגן למפונים, בגני ילדים ולפצועים".

ומה קורה עם שיתופי פעולה עם העולם? תזמורות מבוססות על אירוח אמנים ועל ביקורים בחו"ל, אבל בתקופה האחרונה בכל ענפי התרבות מדברים על קושי בשימור הקשרים הבינלאומיים ויציאה לחו"ל, במקרה הטוב, ועל כתף קרה או ניתוקי קשרים במקרים פחות טובים.

"היו אורחים שהיו אמורים להגיע וביטלו, אבל אי אפשר לדעת אם מכיוון שלא היו טיסות, או שפתאום מישהו נהיה אנטישמי או שלחצו עליו לא לנסוע לישראל. והיו נסיעות שלנו לחו"ל שהתבטלו, אבל בעיקר מסיבות לוגיסטיות. וקיבלנו הזמנות חדשות וההזמנות העתידיות לא נפגעו, למשל לפתוח בעוד שנתיים את עונת הקונצרטים בקרנגי הול בניו יורק, עם שלושה קונצרטים שאני אנצח עליהם — דבר שתזמורות בודדות בעולם זוכות לעשות. זה מוכיח את המוניטין של התזמורת ואת מה שהיא מייצגת — את כל החברה הישראלית, ולא משהו צר או פוליטי".

במרץ 2023 הוא חרג מהממלכתיות הזאת אל הפוליטיקה. כשבחוץ החלו ההפגנות של "ליל גלנט", שני אמר על במת היכל התרבות רגע לפני קונצרט: "כולנו כאן על הבמה שומעים את הקולות בחוץ ואנחנו דואגים וחרדים לעתיד של המדינה שלנו. הדמוקרטיה שלנו היא נס, וחיי התרבות שבנינו פה בעשרות השנים האחרונות הם נס, ואסור בשום פנים ואופן שנאבד את מה שבנינו. אני מקווה שנמצא פתרון ואיחוד מהר". "דיברתי מתוך פחד אמיתי מהכיוון שהמדינה הולכת אליו", הוא אומר כעת. "קודם כל כאזרח שרואה את ההפגנות ושומע מה אנשים אומרים ומרגיש את מה שהם מרגישים. לא כמחאה פוליטית אלא כפחד אנושי, אזרחי, מהפילוג שנוצר. דווקא ברגע הזה, בתור מי שיש לו הזכות לנהל את הפילהרמונית, הרגשתי שזה אחד הדברים הכי חשובים היום — לאחד בין אנשים שיש להם הרבה יותר משותף ממקטב. בקהל ישבו אנשים עם דעות לכאן ולכאן, אבל צמאים לאיחוד ושותפות, והמוזיקה היא התחלה של זה".

"כשאני יכול אני מנגן בלי פרטיטורה. כך אתה יכול להתקרב יותר לאיך שהמלחין הרגיש עם המוזיקה, להיות ספונטני, ואז קורים באוזן דברים מעניינים מאוד"

כשדור הטיקטוק מכוון כלים

שני נשוי לנגנית הקלרינט מירי סעדון, והם הורים לים, בת חודש. לידתה הובילה אותו לעצור לרגע מרוץ שנדמה שמתנהל כל חייו. "אני תמיד בנסיעות, אף פעם לא בבית, אבל ביטלתי את כל ההתחייבויות שלי לחודשיים, לקראת הלידה ועד סוף מאי". כמו ים, גם הוא נולד אל עולם המוזיקה הקלאסית: אביו הוא המנצח מיכאל שני. הוא עצמו ניגן בפסנתר וקונטרבס, למד בתלמה ילין וכבר כנער למד גם באוניברסיטת תל אביב. בגיל 15 הוא התגלה בידי זובין מהטה, ששמע אותו מנגן בקונצרט של הפילהרמונית לנוער, בגיל 17 צירף אותו לתזמורת כפסנתרן אורח ובגיל 20 לקח אותו לסיור שלה בחו"ל כפסנתרן ועוזר מנצח. "הוא הרגיש את האינסטינקטים שלי לנגינה בתזמורת ובהובלה, ואמר לי: 'יש לך את כל התכונות של מוביל. אתה צריך לנסוע לווינה, להיות מוקף במוזיקה ותרבות'".

בצבא הוא שירת כמוזיקאי מצטיין, ומיד אחריו, עם העצה של מהטה, נסע לאירופה. אומנם לא לווינה, אבל לברלין, כדי ללמוד ניצוח. מאז הוא שם, ובעצם, על הקו, בין טיסות. ב־2013, בגיל 24 בלבד, נקרא לראשונה לנצח על הפילהרמונית; כמו בסיפורים קלאסיים, זה פשוט קרה כי המנצח קורט מאזור חלה. שני היה כך למנצח הצעיר אי פעם על במת הפילהרמונית. זו היתה תחילת הדרך לתפקיד הקבוע. "מאז ניצחתי עליהם בכל שנה, והיה קשר קרוב, אז ידעתי שיש אופציה כלשהי והסיכוי לא אפסי", מסביר שני.

ב־2016, בגיל 27, נבחר למנצח הראשי של רוטרדם, וב־2018, כאשר מהטה הודיע על פרישתו אחרי 50 שנה, שני קיבל לידיו גם את הפילהרמונית הישראלית. הוא החל בתפקיד רק כעבור שנתיים, וכבר בעונה הראשונה שלו הגיעה הקורונה, "ואחר כך כמה סבבי טילים ועכשיו מלחמה. אני מרגיש שעברתי הרבה יותר מחמש שנים עם התזמורת".

אף שבלט בסצנה המקומית מגיל צעיר, הוא אומר ש"לא הרגשתי ילד פלא, אף שמה שקורה סביבי מרגיש לפעמים כמו פלא". המעבר לקריירה של כוכב בוגר, לדבריו, היה הדרגתי, ואת הביטחון לקח לו זמן לצבור. "כשבאתי בגיל 24 לתזמורת ניצחתי על הסימפוניה הראשונה של מאהלר — זו היתה כמעט המוזיקה היחידה שידעתי לנצח עליה. הייתי כל כך ירוק, למרות שהרגשתי שאני יודע מה לעשות ויש לי האינסטינקטים. עם השנים אתה צובר ניסיון, ניצחתי על עוד תזמורות בעולם והיה לי מזל לעבוד עם חלק מהמוזיקאים הכי גדולים, ללמוד מהם ולקבל השראה".

שני נחשב מנצח כריזמטי מאוד, ועם חיבור חזק הן לקהל והן לנגנים. זה מאפיין את הדור הנוכחי של המנצחים, והוא מסביר שזו נגזרת מתבקשת בעולם המשתנה. "העניין של דיסטנס של המנצח לא קשור לתזמורות, אלא להיררכיות. טוסקניני ומאהלר גדלו בעולם של אצילים, מלכים ורוזנים ובחברה היתה היררכיה מובנית, לכן היה הגיוני שתשב תזמורת ומעליה מישהו שמנצח, ולא יכולה להיות חברות ביניהם. זה השתנה, העולם היום יותר שוויוני ויש דרך אחרת לדבר עם אנשים. היום יש לי חברויות עם נגנים צעירים ועם נגנים בני 80, אבל אני מניח שכשאהיה בן 70 לא תהיה לי אותה קירבה עם נגנים בני 20. ומעבר לשינוי התרבותי, זה עניין של איך אתה תופס את עצמך במובן הבינאישי, ואני לא מרגיש שדיסטנס עוזר לי באיזושהי צורה. יש מנצח, שמעצם תפקידו קובע דברים מסוימים, וכולם מקבלים את זה וסומכים עליו ועל הדעה שלו".

אתה לא רק מייצג את שינויי הדורות בתזמורת, אתה גם חווה את זה כמנהל המוזיקלי. מתוך 100 נגנים שלכם, יותר משליש בני פחות מ־40.

"בערך במקביל לכניסה שלי לתפקיד התחלף בתזמורת דור שלם, כשני שלישים מהנגנים יצאו לפנסיה. כשמתחלף דור משהו משתנה בסאונד של התזמורת, באיך שהיא מצלצלת, בזיכרון הקולקטיבי שלה — והיה לי חשוב להיות עם התזמורת ברגע הזה כדי להשפיע על העתיד שלה, ומצד שני גם להספיק לחוות קצת את הדור שגידל אותי ושלמדתי ממנו המון".

איך הצעירים?

"מדהימים, מוכשרים, מקצוענים. אלה אנשים שהסתובבו בעולם, ניגנו עם התזמורות הגדולות באירופה ובאמריקה, ואז הם חוזרים לישראל, כי חשוב להם להיות בה עם החברים בתזמורת, וזה נפלא".

וזה ממשיך אצל הצעירים עוד יותר, הוא אומר. שני מנצח מדי פעם גם על הפילהרמונית הצעירה, בני 14 עד 18, כדי להכיר מקרוב את הדור הבא. "בפעם האחרונה שניצחתי עליהם היו נגנים שסיפרו לי שההורים שלהם במילואים, נלחמים בעזה", הוא מספר. "לכאורה הייתי מצפה לדור תזזיתי, לנערים שמאבדים סבלנות ואי אפשר להחזיק איתם חזרה של שעתיים — אבל זה ההפך הגמור! אלה אנשים רציניים וחדורי מטרה שיודעים מה הם רוצים לעשות ויש להם שאלות נבונות ובוגרות, על המשך הדרך ומה הם יכולים לעשות מבחינת הנגינה ברמה הכי גבוהה שאפשר לדמיין. הם ממלאים אותי בגאווה ואני יודע שהעתיד שלנו בתרבות הישראלית מובטח ב־100%. יש כל כך הרבה במה להתגאות בדור הזה, ומ־7 באוקטובר ראינו את זה בהמון תחומים. לחלוטין אי אפשר להספיד את דור הטיקטוק".

את התזמורת הבוגרת הוא מלווה בסיורים בעולם, ובכל שנה שוהה בישראל שלושה חודשים במצטבר כדי לנצח עליה במשך חלק מהעונה, שכוללת מאות קונצרטים. מהתזמורת של רוטרדם הוא ייפרד ב־2026, ואז ייכנס לתפקיד המקביל בפילהרמונית של מינכן. כמו כן הוא מנצח אורח בתזמורות ברחבי אירופה. והן עובדות אחרת מזו שיושבת בתל אביב. "כמו שאפשר לזהות ישראלי בחו"ל לפי המבט או הלבוש, כך יש הבדלי מנטליות. בפילהרמונית של מינכן, למשל, יש היררכיה, עבודה באופן מסוים. בישראלית, לעומת זאת, מנהלים חזרה —

ולכל אחד יש רעיון והוא רוצה להגיד מה הוא חושב, ומול כולם. יש מנצחים שזה קשה להם, הם מרגישים שבודקים את הסמכות שלהם. אבל זו המנטליות שלי, אז אני שמח לעבוד ככה, זה לא מאיים עליי. אני גם מעודד את הנגנים להגיד לי מה הם חושבים, כדי שאלמד מהם. בסופו של דבר אנחנו עושים את הדברים יחד".

מחיר הכרטיס תלוי גם בממשלה

אחד הדברים שהם עושים יחד הוא לדאוג לחילופי הדורות לא רק על הבמה אלא גם בקהל. זהו יעד מרכזי של הפילהרמונית בשנים האחרונות, והיא מנסה למשוך צעירים באמצעות כרטיסים מוזלים (65 שקל עד גיל 35) ותוכניות מיוחדות, "קונצרטים לנוער, ערבים שבהם התזמורת מנגנת סרטים — 'פנטזיה', 'הארי פוטר', 'הנסיכה הקסומה'", מסביר שני. "ויש 'קונצרט בקטנה', פורמט קצר יותר, עם מוזיקה נגישה יותר והסברים בגובה העיניים, וגם זה מושך צעירים. ויש שיתופי פעולה עם זמרים מוכרים (מתמיר גרינברג דרך קרן פלס ומירי מסיקה ועד שלומי שבת). עשינו לא מזמן קונצרט בתדר (מתחם תרבותי בבית רומנו בתל אביב), עם תזמורת קטנה מהרגיל והסברים על היצירות, וברחוב עמדו 1,500 אנשים שלא יכלו להיכנס מרוב ביקוש".

הביקוש ניכר גם באולמות המסודרים: בעונה שעברה היו 14 אלף מנויים, ונמכרו עוד 75 אלף כרטיסים מחוץ למנוי. כ־65% מתקציב התזמורת, שהוא כ־80 מיליון שקל בשנה, מגיע ממכירת כרטיסים ומינויים, עוד כ־25% מתרומות, ורק כ־10% מתמיכה ממשלתית. זו נקודה מורכבת: שני גאה ביכולתה של התזמורת להישען על מימון עצמי ולממן כך גם תוכניות חינוכיות לילדים, אבל מודה ש"החלום הכי גדול שלי הוא שנוכל להגדיל את התקציב באמצעות עלייה בתמיכה הממשלתית — מה שיעזור לנו להוזיל משמעותית את הכרטיסים. שכל אחד יוכל להגיע, בלי לחשוב על המחיר".

חלום אחר הוא לגייס לתזמורת נגן ערבי, לראשונה. "זה היה החלום של מהטה במשך שנים", הוא אומר. "לפני שנתיים הזמנו את הכנר יאמן סעדי מנצרת לנגן כסולן, הוא ניגן קונצרטים מדהימים ורצינו לעשות לו אודישן כדי שיצטרף כנגן ראשי. אבל לא הספקנו — בתוך שבועיים הוא התקבל להיות נגן ראשי בפילהרמונית של וינה".

ובין לבין, השאיפה היא להמשיך להשתעשע בדרכים השונות להגיש מוזיקה קלאסית, ולא רק כדי להגיע לקהלים חדשים. מבחינת שני, זה חלק מהחקירה האישית שלו את גבולות האמנות שבה הוא פועל. "חשוב לי לנגן מוזיקה ביותר מפורמט אחד. 3,000-2,000 אנשים שנכנסים להיכל תרבות, שומעים חלק ראשון, יוצאים להפסקה, חוזרים לחלק שני — הפורמט הזה קיים 100 שנה. יש איזה קיבעון היום שזאת הדרך היחידה, אבל זה לא תמיד היה ככה. בטהובן, למשל, עשה קונצרטים של ארבע־חמש שעות עם קהל של 40־30 אנשים והפסקות בין הפרקים, והנגנים היו מדברים עם הקהל באווירה פחות פורמלית".

את החופש הוא מוצא גם כשהוא מנצח לעתים בלי פרטיטורה, "כשאני מרגיש שאני יכול אני מעדיף כך, בעיקר בשל הקשר שזה מאפשר ביני לבין הנגנים. כשאתה מתנתק מהנייר והתווים ומכל הסימנים והכל נהיה מופשט במוח — אתה יכול להתקרב יותר לאיך שהמלחין הרגיש עם המוזיקה. המוח עושה הקשרים בצורה אחרת מאיך שהדברים מופיעים על הנייר, וכשאתה עומד מול הנגנים ואתה מכין בראש שלך את מה שהולך להישמע — קורים באוזן דברים מעניינים מאוד. זה מאפשר להיות ספונטני בצורה אחרת, כאילו להמשיך את התהליך של המלחין, לא למצות את היצירה אלא לגלות עליה בכל פעם דברים חדשים".