המשוגעים לדבר

שיר רייטר

צילום: שלו שלום, מאור שלום סויסה

המשוגעים לדבר

//

שיר רייטר

//

צילום: שלו שלום, מאור שלום סויסה

"הפיסול בבוץ הוא כמו דיאלוג עם גוף חי"

רו (רות) בועזסון,בת 43 מאורה, מפסלת תבליטי בוץ

מוסף כלכליסט | 16.05.24

רו, למה לפסל דווקא בבוץ?

יש לי חיבור חזק לטבע וכמיהה להעביר אותו הלאה. הדרכתי טיולים, אבל זה לא בדיוק התיישב לי. התעסקתי גם בדו־קיום ובמפגשים של יהודים וערבים, מתוך חיבור לארץ. ועדיין חיפשתי משהו מהדלת האחורית, שנוגע בלב ופותח את הראש מעבר לתבניות הרגילות של היומיום. וכשהגעתי לבוץ הכל התחבר לי. כשאני מפסלת אני מרגישה חיבור לאדמה שבה אני חיה.

"באמצעות תבליטי חיות אני מצליחה להנגיש לאנשים את הטבע בלי מילים. הפיסול על קירות גם מחבר את החיות לנוף, כי לרוב אנו רואים אותן רק בכלוב או בתמונות. התבליטים הם תזכורת לכך שהחיות נמצאות סביבנו כאן כל הזמן"

למה את מפסלת חיות?

אני אוהבת פיסול פיגורטיבי, אבל לא מתחברת לפיסול של בני אדם. חיות מביאות המון אופי, יש להן איכויות ומערכות יחסים שאנחנו מבקשים, גם בינן לבין עצמן וגם עם הטבע. באמצעותן אני מצליחה להנגיש לאנשים את הטבע בלי מילים. יש משהו בפיסול על קירות שגם מחבר את החיות אל הנוף. כי בדרך כלל לא יוצא לנו לראות את החיות בנוף, אלא בכלוב או בתמונות. אני רוצה להביא את התזכורת הזאת — שהחיות נמצאות כאן סביבנו כל הזמן, ויש להן המון משמעות עבורנו.

ממה עשויה תערובת הבוץ?

אני מכינה תערובת שנקראת קוב פיסולי, מאדמה מקומית, שאני מוסיפה לה חול ים מסונן וחול מחצבה מסונן שאני קונה. התערובת צריכה סיבים שיוצרים בתוכה מעין רשת חיבור, אז אני מוסיפה לה קש קצוץ, שאני אוספת מגללי סוסים שמתייבשים ומתפוררים.  

איך את יוצרת תבליטים?

אני מתחילה בשיחה עם הלקוחות על הערכים והמסרים שהם רוצים להעביר, כמו למשל חופש, מגוון או חיבור למקום, ואז מייצרת סקיצה בהתאם. בשלב השני אני מכינה את  הקיר לעבודה: אם זה קיר אדמה, אני רק מרטיבה אותו ועושה בו חריצים, אם זה קיר רגיל, אני מורחת שכבה של דבק אריחים וחורצת בו פסים.

על הקיר אני מורחת שכבה ראשונה של אדמה, ואז שכבה שנייה שאותה אפסל. חייבים לוודא שהחומר יהיה דחוס, אחיד ומהודק, אחרת ייווצרו בו סדקים: את השכבה הראשונה אני מחליקה ומאחדת את החומר עם מאלג', כלי של טייחים שמחליק ודוחס את החומר, ואחר כך מהדקת עוד בידיים וגם עם ספוג. אחרי כל זה אני עושה חריצים בבוץ, כדי שהשכבה הבאה תיתפס בו היטב.

גם בשלב הפיסול חשוב להקפיד על אותם עקרונות — כל גוש קטן שאני מניחה על אוזן של צבי חייב להיות מוצמד ממש טוב, ולכן תוך כדי שהתבליט מתייבש אני ממשיכה לדחוס פנימה את החומר לתוך עצמו. כך הוא נהיה ממש חזק. את הפיסול הראשוני אני עושה עם היד, ואת הפרטים עם כלי ציור כמו שפכטלים.

את מכינה גם את הצבעים?

כן. כולם מבוססים על קרקעות צבעוניות, חרסיות שקניתי או שאספתי, כתשתי וסיננתי. צבע סגלגל, למשל, אני מלקטת במכתש הגדול, ורדרד וכתמתם בערבה, צהוב באזור אורה־עמינדב, ירקרק בנגב, וחום כהה בגולן. אם אני מוסיפה לו פחם זה הופך ממש לשחור. לבן בוהק אני משיגה מחרסית לבנה או גיר טחון או קרטון. בשילוב עם מים החרסית יוצרת משחה צבעונית, ואני מוסיפה לה מי אורז, שמקבעים אותה ומונעים מהצבע להימחות מהקיר כמו גיר.

תבליט אדמה

"הצבעים של התבליטים מבוססים על קרקעות צבעוניות, חרסיות שקניתי או שאספתי, כתשתי וסיננתי. צבע סגלגל, למשל, אני מלקטת במכתש הגדול, ורדרד וכתמתם בערבה, צהוב באזור אורה־עמינדב, ירקרק בנגב, וחום כהה בגולן. בשילוב עם מים החרסית יוצרת משחה, ואני מוסיפה לה מי אורז, שמקבעים אותה ומונעים מהצבע להימחות מהקיר כמו גיר".

איך התחלת לפסל בבוץ?

תמיד הייתי מחוברת לאמנות, ובתיכון גיליתי את הפיסול והתאהבתי בו. היכולת להגיע לעוד ועוד פרטים, לריאליסטיות, לתלת־ממד, למרקם... זה כמו לנהל דיאלוג עם גוף חי, שנוצר מתוך המגע של הידיים שלי. זה ריתק והקסים אותי. אבל הנחתי לעיסוק הזה, כי לא רציתי לייצר פסלים. מה אנשים עושים איתם? שמים באיזו פינה, שיתפסו מקום ויעלו אבק.

אני הייתי בכלל בקטע סביבתי ואידאליסטי, עם מחשבות על איך אני מצילה את העולם. עברתי מסלול ארוך ומפותל בתחומי הקיימות והסביבה. עשיתי תואר ראשון ביזמות חינוכית סביבתית ותואר שני בלימודי סביבה. הכי עניינה אותי בנייה ירוקה — מחשבות על איך המבנים שאנחנו בונים והעיצוב של המרחב משפיעים על הסביבה ועלינו.  

איך מזה הגעת לפיסול?

בשנות העשרים המוקדמות שלי נחשפתי לעבודה בבוץ, כשהתוודעתי לקהילה האקולוגית. מדי פעם הם היו בונים משהו בבוץ, והייתי מצטרפת כי זה כיף. שם צברתי ניסיון בלי לחשוב על זה בכלל, כי מבחינתי זה היה משהו שאספתי על הדרך.

בין התואר הראשון לשני הייתי במשך תשעה חודשים בניו יורק ובדרום אמריקה, והתהליך של חזרה לידיים, לפיסול ולחיבור לאדמה התחיל להירקם. אני זוכרת את עצמי מחפשת אדמה חרסיתית בסנטרל פארק — ואין. האדמה שם חולית. עשיתי ניסויים עם דבק קמח ועיסת נייר ויצרתי תבליט על קרש. אחר כך התחלתי לפסל חיות בחול על חוף הים בדרום אמריקה, וזה משך אנשים סביבי. בסוף הטיול הגעתי לבוליביה, לחווה שיש בה בית בוץ, ומכיוון שכבר הכרתי את התערובות הצעתי להם לעשות תבליט על אחד הקירות. החלטתי לפסל עליו סיכום של הטיול שלי — כמו איזה טוטם, פיסלתי חוויות שעברתי, מפגש עם נמר במקום שבו התנדבתי, ונשר ממקום אחר.

כשחזרתי ארצה והתחלתי תואר שני, הצטרפתי לקבוצת בוץ. הייתי לוקחת הביתה שאריות של חרסית ומשחקת בתערובות. מיד יצאו ממני חיות או דמויות, איזה סיפור.

בשלב מסוים מישהו חיפש עזרה בבנייה באדמה סביב קמין בבית בטבעון, אז הגעתי לשם ופיסלתי על הקיר, ומשהו הקליק ונדלק בי. הבנתי שזה מה שאני צריכה לעשות. הרגשתי ממש עונג בגוף, לא ידעתי בכלל איך זה יתחבר למציאות, אבל ידעתי שזה זה. לכן אחרי התואר טסתי להתמקצע בתחום בקליפורניה ובאריזונה, ובארץ אצל דפנה ילון.

איך זה הפך לעסק?

בשלב הראשון ייצרתי אריחים מפוסלים, ואז פנו אליי מבית חינוך עיוורים בירושלים וביקשו שאעשה שם פרויקט. זה משהו שחלמתי עליו עוד לפני כן, כשרק חשבתי על התבליטים כרעיון, חשבתי עליהם כהנגשה של הטבע לעיוורים. הם לא יכולים לראות את החיות, אבל כן למשש תבליטים בדמותן. שם נולד הרעיון לעסק.

מה מרגש אותך בעבודה?

העבודה לוקחת זמן. אני יכולה לעבוד על קיר שבועיים־שלושה, שבהם אני מגיעה למקום, ישנה שם ועובדת מהבוקר עד הערב. זה מחבר אותי לאנשים, והמפגש עמם הכי מרגש. במקומות קהילתיים, כמו בתי ספר, העבודה נעשית לרוב בשיתוף האנשים, ותוך כדי נוצרות עמם שיחות וזה חזק נורא. זה לא כמו להביא מוצר מוגמר, להתקין אותו וללכת. האנשים של המקום מעורבים בתהליך, הם רואים אותו מההתחלה עד הסוף ומרגישים שהם חלק ממנו.

עוד משהו שמאוד משמעותי לי בעשייה הוא ליצור חיבור לאנשים ולמקום, הכרה במסורת המקומית הפלסטינית ורצון למצוא עשייה משותפת, בשאיפה לחיים שפויים וטובים כאן עבור כולנו. העבודה בבוץ מציעה חיבור פשוט של כולנו לחיים יחד על פני האדמה ובמקום הזה.