ישראל חוגגת 76

גם ניר עוז הוא מורשת

בשבוע שעבר ביקרתי בניר עוז, קיבוץ שהוא אנדרטה דוממת ענקית לקריסה המוחלטת של מדינת ישראל ב־7 באוקטובר. אין דרך אחרת לתאר זאת: יישוב בן 400 תושבים, שקיים כמעט 70 שנה, ונכחד למעשה ביום אחד. 51 איש נרצחו בו — ילדים, נשים, גברים, זקנים — 77 נחטפו, וכמעט כל בתיו נפגעו. חלקם נשרפו עד עפר, חלקם עומדים על תילם, אבל עברו ביזה אלימה וחוללו בידי פולשים ומחבלי נוח'בה שחדרו אליהם. עשר שעות של פוגרום עברו על ניר עוז, ובמשך כל הזמן הזה, שעות ארוכות של סיוט, של מאבקים על דלתות ממ"ד וריצות בהולות בין הבתים וזעקות אימה ואש משולחת והודעות ווטסאפ מהפכות קרביים – במשך כל השעות האלה אף חייל ישראלי לא הגיע לקיבוץ. ירייה אחת של צה"ל לא נורתה שם בניסיון להגן על התושבים שהופקרו למותם, לחטיפתם, להתעללות האיומה בהם. עשר שעות של מחדל, שהסתיימו רק משום שהרוצחים והפולשים החליטו לסגת מרצונם החופשי, בנחת, עם שללם האנושי והפיזי בידיהם, ולהיעלם במחילות של עזה.

נציג הקיבוץ שהדריך את הסיור מבטיח שהיישוב יקום ויהיה, נכון וגדול יותר מבעבר. הלוואי. על רקע ההרס והזמן החולף זו עשויה להיראות כמשאלת לב שיהיה קשה להגשים. תהליך הבנייה מחדש של ניר עוז מורכב מאין כמותו וידרוש תעצומות נפש אדירות מכל מי שיהיה מעורב בבנייה, בשימור הקהילה וביישובה מחדש בקיבוץ הפצוע.

ב־7 באוקטובר מדינת ישראל הפרה את מחויבותה הבסיסית לשמור על חיי אזרחיה, ובניר עוז ההפקרה הגיעה לשיא. הלוואי שזה היה נגמר שם. השבוע חשף "כלכליסט" שהתקציב לשיקום ההרס ביישובי העוטף קמצני ועלול שלא להספיק אפילו כדי לשחזר את מה שהיה קיים. והשבוע חשף ראש הממשלה בנימין נתניהו, שוב, שמחויבותו להחזיר את החטופים מניר עוז ומיתר היישובים פחותה ממחויבותו לשימור שלטונו. החטופים עוד ממתינים מאז 7 באוקטובר להגעתה של מדינת ישראל להציל אותם, והיא לא באה.

ערב יום העצמאות ה־76, חובה לארגן סיורים לכלל הציבור בין שרידיו המפויחים של קיבוץ ניר עוז, שאיש לא נגע בהם מאז הטבח. בין בובות המשחק השרופות בחדרי הילדים, המגירות שתכולתן נשפכה על הרצפה, והמקררים שדממו בחדר האוכל המנופץ ומפיצים ריח חמוץ של רקבון מוות. לא רק כדי לחשוף את אכזריותו הבלתי נתפסת של האויב. שובר לב ככל שיהיה, ניר עוז המדמם גם הוא חלק מהמורשת של מדינת ישראל, בוודאי חלק מהמורשת המתבססת של מחדלי הממשלה הנוכחית.

אז בין טקס משואות ללא קהל לנאום מוקלט של ראש ממשלה מבוהל, בין חגיגות גבורה מוצדקות לסיפורי העוז שבוודאי ייוולדו ברפיח, צריך למצוא מקום גם לקיבוץ הקטן. אולי כוחות היו בו מעט, אבל אנשים הרבה, וחלק מהם עוד חיים. חייבים להחזיר אותם. קודם מעזה. אחר כך הביתה.

/// אמיר זיו

השקעות זרות

הפוך מהרעש בקמפוסים

זה כמובן לא היה מכוון, אך דווקא בשבוע של כניסת צה"ל לרפיח וחידוש הלחימה האקטיבית נחשפו שתיים מהעסקאות הגדולות ביותר שידע המשק הישראלי זה שנים: כוכבת הסייבר Wiz הכריזה על גיוס חסר תקדים של מיליארד דולר, הגדול ביותר אי פעם של חברה ישראלית; ובלקסטון, קרן ההשקעות הפרטיות הגדולה בעולם שמנהלת טריליון דולר, רכשה את חברת המחשוב פריוריטי בחצי מיליארד דולר.

מעבר לסכומים הדרמטיים, החשיבות בעסקאות טמונה בזהות המשקיעים: דווקא בעיצומה של המלחמה החליטו גופי השקעה מהגדולים בעולם להעלות כאן הילוך. עבור בלקסטון זו ההשקעה הראשונה בחברה ישראלית בסכום כזה, וגם אנדריסן הורוביץ, אחת מקרנות ההון סיכון הגדולות והנחשבות בעולם, שהובילה את הגיוס לוויז, לא הרבתה להשקיע בארץ. אף ששני הגופים לא יצאו בהכרזות דרמטיות (בדומה לקרן ההון סיכון סקויה שחזרה לפעול בישראל בחודשים האחרונים) — הפעולות שלהם מדברות חזק בעד עצמן. בזמן שעל מדשאות האוניברסיטאות צועקים בקולי קולות "DIVEST", איפה שבאמת סופרים את הכסף (וגם קובעים לא אחת את עתידם הכלכלי והמקצועי של אותם סטודנטים צווחניים), עושים את הפעולה ההפוכה.

/// סופי שולמן