מריק: "חיה בהיריון מתקדם וצפויה ללדת ביוני. תכננו ללדת בארצות הברית ולחזור חודשיים אחר כך, באוגוסט. כשהתחיל המשבר התלבטנו אם להקדים את החזרה או לא, והשתכנענו להישאר שם. אבל ככל שהמצב החמיר, הבנו שהדילמה היא אם לחזור במטוס מלא וירוסים כשאנחנו בהיריון, או כשאנחנו עם תינוקת בת חודשיים".

חיה: "מאוד רציתי ללדת בארצות הברית. לא רק בגלל האזרחות לתינוקת, אלא כי התנאים ללידה שם מדהימים. בסוף, מה שהכריע את הכף היה העובדה שהביטוח שלי מכסה את הלידה, אבל לא פגות או ניתוח קיסרי. פחדנו שאם אדבק ונצטרך לעשות לידה מוקדמת, פשוט נפשוט את הרגל. בארץ, אם יאמרו לי 'חיה, את חולה, צריך ליילד אותך בשבוע 34', אני אומר, 'אם זו טובת הילדה, ניילד'. בארצות הברית זה להוריד 40 אלף דולר על אשפוז. והדבר האחרון שאת רוצה זה שחרדה כלכלית תשפיע על ההחלטות שלך לגבי בריאות הילדים".

מריק: "עוד שיקול היה שכשחיה יולדת, אני לא יכול לבוא איתה. אני צריך להישאר עם הילדים בבית. אין משפחה מסביב, והחברים הטובים שלנו לא יכולים להיות איתנו, כי בקליפורניה הוכרז ריחוק פיזי.

"מעבר לזה, הסתכלנו מהצד על איך ארצות הברית מתמודדת עם המצב, וזה נראה יותר ויותר כמו אסון מתגלגל. קליפורניה הגיבה יחסית טוב ומוקדם, אבל הרגשנו פחות ופחות בטוחים שהרשויות הלאומיות יודעות מה הן עושות. במצב חירום אתה רוצה להיות במקום מוכר, שבו תוכל להתמודד עם מה שלא יהיה, וחששנו שאם יתערער הסדר החברתי בארצות הברית לא נהיה במצב בטוח".

חיה: "לא רצינו לראות חדשות, כי בכל מהדורה אתה מרגיש שהאפוקליפסה מתקרבת".

מריק: "בהתחלה תכננו לטוס במאי, אבל ראינו שכל רגע מבטלים טיסות. אמרנו, יש מצב שנחכה לראות, ובסוף לא יהיה איך לטוס. בארץ התחילו להחמיר את הטון כלפי מי שחוזרים, והתחלנו להילחץ משני הצדדים. ברגע שהתאפשר לי ללמד באמצעות זום, זה הקל עלינו לקבל את ההחלטה. ברגע שהחלטנו, קנינו כרטיסים לחמישה ימים אחר כך. מחירי הטיסות היו הזויים, שליש מהמחיר הרגיל.

"ארזנו הכל במהירות, עם ילדים בבית. בחמישה ימים נפטרנו מכל מה שרכשנו בארצות הברית, מכל הצעצועים של הילדים, ועלינו על מזוודות. לילדים לא היתה אפשרות להיפרד מהחברים בגן, אז עשו לנו פרידה מרגשת במגרש חניה: כולם עמדו בשורה, כל אחד ליד האוטו שלו, במרחק זה מזה. אנחנו עברנו לאורך השורה, והילדים הסתכלו מהחלון ונפרדו. מרוב התרגשות, מיכאל אמר ‘הצילו’. המחווה הזו חיממה את הלב, ושמחנו שהתאפשר לילדים לסגור את התקופה הזו, אבל זה גם היה רגע מאוד טעון: שילוב של הכרת תודה, עצב עמוק שכך עוזבים, ושאלה מודחקת של מתי יהיה אפשר לחזור או אפילו לבקר. זה היה מאוד דרמטי. הרגשתי כאילו אנחנו עוזבים את וייטנאם במטוס האחרון לפני שמשתלטים עליה הקומוניסטים, או כמו ביציאת מצרים".

חיה: "רק שסן דייגו היא לא מצרים בשבילנו, זה מקום שאנחנו אוהבים.

"החוויה בשדה התעופה של לוס אנג'לס היתה מפחידה. אני טסה המון במסגרת העבודה, ושדות תעופה הם תמיד מקום עמוס. הפעם זה היה כמו בסצנה ההיא של 'ונילה סקיי', כשטום קרוז יוצא לטיימס סקוור והיא ריקה. הילדים רצו קדימה ולא דאגנו, כי אף אחד לא הסתיר אותם עד קצה הטרמינל. את מסתובבת בשדה ומרגישה אימה. העובדים היחידים הם מהגרים שחייבים להביא הביתה אוכל. אין להם פריבילגיה לומר 'אני לא בא לנקות', זה או למות מקורונה או למות מרעב, ורעב מרגיש יותר קיומי מקורונה".

מריק: "באותו יום יצאו מהשדה רק שלוש טיסות (לשם השוואה, ביום ממוצע מטפל השדה הזה ביותר מ־1,600 טיסות, דב"נ), וגם אז, המטוס שלנו היה בתפוסה של 40% לכל היותר. כל הישראלים שהמתינו לטיסה היו ממוגנים: כולם עם כפפות, מסכות, חליפות ניילון מלאות. בהמתנה אף אחד לא מדבר, כל אחד מכונס מעצמו. אנשים חוששים אחד מהשני, וזו תחושה מדבקת. כל שיעול באוויר הקפיץ אותנו. כשהטיסה יוצאת, אתה מרגיש הקלה.

"ברקע ריחף האיום שאם ימצאו אותך עם חום בכניסה לארץ, ישליכו אותך לאיזה בית מעצר של שבים מחו"ל. אבל כשירדנו מהמטוס ומדדו לנו חום, כל כך שמחנו. כולם היו מאוד נחמדים: אנשי משרד הבריאות, מד"א, ביקורת הגבולות. הרגשנו בבית. תחושה של סולידריות".

חיה: "בגלל הסולידריות העמוקה, כולם בישראל בתודעת משבר. בסן דייגו הצעירים לא בתחושת חירום, לכל היותר מוטרדים מזה שאין בתי קפה ושיעורי יוגה. בארץ אנשים עשו לנו קניות, קיבלנו הודעות שאמרו 'מה שאתם צריכים, רק תגידו', אנשים שכרגע אין להם פרנסה בשביל עצמם שלחו לנו ארגז ירקות ענק. הרגשנו מעגל אנשים שעומדים סביבנו, מחזיקים אותנו ומעבירים אותנו מיד ליד. תחושה מדהימה, שאתה בבית".

מריק: "עכשיו אנחנו בבידוד באזור ירושלים. בינתיים מרגישים בריאים, ומקווים שזה יימשך כך. לא היינו אמורים לחזור עכשיו, אבל הנה, אנחנו פה. אם לא ההיריון, השיקולים היו אחרים: 'מה, אני אחזור לדירה קטנה בהסגר בישראל, עם כזו אבטלה?'. גם בשיקולים כאלה יש היגיון. הם לא מופרכים. לנו היו נסיבות אישיות שהפכו את הלידה לשיקול יותר קריטי".

"הגענו ללונדון כדי לעשות MBA. כמו כל הישראלים, תכננו להישאר מקסימום חמש שנים, אבל איכשהו זה התגלגל לשמונה, עד עכשיו. עשיתי תואר, אחר כך הקמתי סטארט־אפ עם שני חברים מהתואר, מכרתי אותו, וב־2016 הצטרפתי לחברת TouchNote, שאני המנכ"ל שלה.

"בהתחלה חשבנו שהקורונה זה סיפור של שבועות. לונדון התנהגה אחרת לחלוטין משאר העולם. בוריס ג'ונסון, ראש הממשלה, עוד הלך לבית חולים ולחץ ידיים לחולים וקרא לאנשים להמשיך את החיים כרגיל. אבל חברים שלנו מאיטליה אמרו לנו, 'אתם לא יודעים מה הולך להיות פה'.

"בשבועות הראשונים התלבטנו. זאת היתה החלטה לא פשוטה. מרכז החיים שלנו כרגע בלונדון — העבודה, הבית. מצד שני, השיקול הכי חשוב היה המשפחה, ובעיקר המבוגרים. ידענו שלא נמות מקורונה, טפו טפו, אנחנו לא בקבוצת סיכון, אבל ההורים שלי בני 70 פלוס. פחדנו שאם קורה משהו, לא נהיה בסביבה כדי לעזור.

"חששנו גם מקריסת מערכת הבריאות באנגליה, בישראל דיברו על יש־או־אין מספיק מכונות הנשמה, אבל קריסת מערכת הבריאות, מצב שבו אין לך למי ללכת עם דלקת אוזניים, לא היה על הפרק. ידענו שבישראל, מה שלא יקרה, תוכל לקבל שירות רפואי בסיסי.

"כשראינו איך ישראל פועלת במהירות, ואיזה פער נפתח בין האג'נדה הישראלית לאג'נדה הבריטית, החלטנו לאמץ את האג'נדה הישראלית. את הבן שלי הפסקתי לשלוח לבית הספר, שבוע לפני שזה הוחלט רשמית. את החברה, על 50 העובדים שלה, העברנו לעבודה מרחוק. אין רלבנטיות לאיפה אתה יושב בעולם, אז עדיף עם המשפחה.

"מרגע שהחלטנו לחזור, לקח לנו 24 שעות. לא הרגשתי שאנחנו בורחים, אבל זו כן תחושה של יציאה בפניקה. הדבר הכי קשה היה למצוא דירה שאתה רוצה להיות בה שבועיים בבידוד. שבועיים כלא זה קשה. בתוך 12 שעות חתמנו על דירה במתחם שרונה. מקסים פה. בתל אביב יש לך חנויות מזון עם משלוח של שעתיים; בלונדון זה לוקח עכשיו שבוע.

"כשהגענו לפה גילינו שהמשפחה והחברים מילאו לנו את המקרר, ואפילו קנו את העציצים שאשתי אוהבת. אתה מרגיש פה בבית. אפילו המוכר בחנות היין, שאמר בהתחלה שהוא עמוס ולא יוכל לעשות לנו משלוח — כשהוא שמע שהגענו מחו"ל ואנחנו בבידוד, אמר 'אני אדאג לכם'. בלונדון יש לנו את כל הנוחות, אבל לקהילתיות שיש לנו פה אין תחליף".

ענבר: "עברנו לגואה בגלל יוקר המחיה בארץ. בישראל לפחות אחד מאיתנו חייב לעבוד במשרה מלאה, ואז הוא לא שותף לגידול הילדים. יצא שדולב הוא זה שעובד, ואז הבאנו מטפלת שעלתה חצי מהמשכורת שלו, ובעצם החליפה אותו כבן זוג שלי. חשבנו שהודו תהיה זולה, ונתפרנס מעבודה מרחוק. יצא שהספקנו לגור שם רק חמישה חודשים.

"השבוע האחרון היה הארוך בחיינו. הכל קרה נורא מהר. פתאום הוחלט על סגר של יום אחד בגואה. לא הבנו מה זה ייתן. בסוף הסגר הוחלט על עוד שלושה ימים של סגר. כשגם הם נגמרו, אמרו 'בעצם 21 יום', בלי לתת לאנשים זמן להתארגן. הכל נוהל בצורה טיפשית ולא עקבית: רגע מותר לצאת ורגע אסור. בארץ אולי לא מגניב, אבל בטח לא תוהו ובוהו.

"ברגע הראשון, פשוט סגרו הכל ולא יכולת לקנות כלום. למזלנו, יום לפני שהתחיל הסגר המופרך הזה עשינו קניית פניקה, כך שהאוכל הספיק לנו לשבוע וחצי. הבעיה היא שאנחנו לא ממונעים: ביומיום אנחנו מסתמכים על ריקשות, ומרגע שהן נמוגו, לא יכולנו להגיע לחנויות ולקנות אוכל. אנחנו גם לא כמו ההודים ששותים מי ברז, ולא היינו בטוחים מה יהיה עם מי שתייה 'תיירותיים'. זה לא שאין אוכל, לא הגענו לרעב, אבל נמאס לנו הלחץ של לתור אחרי מזון. בישראל אני לא צריכה לצוד פלפלים.

"חוץ מעניין האוכל, כמי שגרים במדינה מתפתחת אמרנו 'לפחות יש רפואה פרטית להסתמך עליה'. ואז הודיעו שתיירים והודים כאחד ילכו רק לרפואה ציבורית. פתאום אין רפואת חירום אמינה. חשבנו מה נעשה אם חלילה מישהו דופק את האף בקיר, מה שלא מופרך עם ארבעה ילדים קטנים. זה הלחיץ אותנו הרבה יותר מהקורונה. עם כל הכבוד לקורונה, בסך הכל אנחנו לא בקבוצת סיכון. בישראל אני יכולה לסמוך על רפואת החירום. אז קנינו כרטיסי טיסה יומיים לפני הטיסה, והתלבטנו עד העלייה למטוס.

"כשחזרנו לארץ חשבנו על זה שגננות שנתקעו עם גנים לא בשימוש, אז שכרנו גן כזה בכפר ויתקין ואנחנו גרים בו. אנחנו ישנים על מזרנים, וזה קצת חורני, אבל המטבח מאובזר הרבה יותר מזה שהתרגלנו אליו בהודו, ואפילו השאירו לנו משחקים תואמי גיל. זה גאוני. במגפה הבאה אני אמליץ על זה לכולם.

"השאיפה שלנו היא לחזור להודו בספטמבר, ובינתיים להמשיך בקו המקורי ולעבוד מהבית. אני לא יכולה לגור בהודו כרגע, כי השלטונות המקומיים מנהלים את הקורונה בצורה מחורבנת, אבל אני גם לא יכולה לגור בישראל בשגרה, כי יקר לי כאן. הסטרס פה הוא אחר. חיי היומיום בהודו של הטרום־קורונה ממש נטולי סטרס. מי שנשארו שם לא טיפשים, פשוט תפיסת הסטרס שלהם אחרת משלי".

"אני גר בטקסס מגיל 13. אבא שלי עובד באלביט ועשינו לכאן רילוקיישן. לפני שלושה חודשים ההורים שלי החליטו לחזור לארץ. מצאו להם זמן. אני לומד רפואה כבר שנתיים באוניברסיטת טקסס וגר בקמפוס.

"הבנתי שיש פה בעיה רצינית לפני חודש, כשהאוניברסיטה הודיעה על ביטול השיעורים בכיתות ועל מעבר ללימודים אונליין. זה היה מדהים: בתוך 24 שעות, הקמפוס התרוקן. כולם ארזו ועזבו הביתה. בבת אחת הורגשה הבהלה. אבל ההורים שלי בארץ, ואני גר בקמפוס, אז נאלצתי להישאר, ויחד איתי עוד חברים מישראל. בהתחלה חשבתי, יופי, נישאר יחד, אבל זה נהפך יותר ויותר גרוע: גם הספרייה וחדרי הכושר נסגרו, והבנתי שצריך להסתכל על הכל מזווית אחרת. התקווה עכשיו היא שלפחות הסמסטר הבא, באוגוסט, יתחיל כרגיל.

"לא דאגתי מהסיטואציה הרפואית, אלא יותר מהבלגן שיכול להתפתח. לנהל משבר של 300 מיליון איש, עם מאבקי כוח בין נשיא ארצות הברית למושלים, זה מתכון לצרות. כשדיברתי עם אמא שלי שבארץ, הבנתי שארצות הברית נמצאת בדיליי של לפחות שבועיים מאחורי ישראל. אמא שלי כאילו דיברה איתי מהעתיד: 'תקנה אוכל לפני שיהיה מחסור בחנויות'. התחלתי לחשוב, מה יקרה כשיגיע המחסור ויתחילו מהומות ברחובות? אני לבד שם. הבנתי שבמצב כזה אני רוצה להיות בבית, עם המשפחה, בארץ.

"חזרתי לפני שלושה שבועות בטיסה שמצאתי ברגע האחרון. למזלי עוד היו טיסות. זה מפחיד, כי אתה יודע שבטיסה אתה חושף את עצמך. כשנחתנו, השדה היה ריק, בייחוד מתיירים. אתה שומע בו רק עברית.

"עכשיו אני עם המשפחה בקיבוץ שריד. חגגנו ליל סדר עם גפילטע פיש וקניידלך. אני ממש שמח שאני כאן. ידעתי שכשאחזור אכנס לשבועיים בידוד, אבל זה לא נורא, בגלל שאני עסוק בלימודים. עד שייגמר הסמסטר, בתחילת מאי, אני צריך להמשיך לחיות בשעון טקסס, כי יש שיעורים בשידור חי שצריך להשתתף בהם ומבחנים שעושים אונליין, אז חצי לילה אני ער. פיזית אני לא בטקסס, אבל הלב שלי חצי שם. אחרי שייגמר הסמסטר אוכל להיות מנטלית בישראל. מה יקרה בהמשך, את זה אני עוד לא יודע".

אנה: "מיד כשהתחיל המשבר התחלנו להשוות את המצב בארצות הברית למצב בישראל. טראמפ אמר שזו רק שפעת, אתה יורד לרחוב וכולם עושים פיקניקים וספורט בכיף שלהם, אבל הסתכלנו על מדינות כמו איטליה וספרד והבנו שארצות הברית היא הבאה בתור.

"אין חברה אחת שלי בניו יורק שלא היתה ב'לחזור או לא'. הדילמה הגדולה היא כלכלית: אם אתה טס, אתה משלם שכירות על הדירה בניו יורק — וגם על הדירה בארץ, כי לא תחזור להורים ותסכן אותם”.

עמנואל: "למזלנו, מצאנו פתרון: יש לנו חבר, רופא מישראל שעושה מחקר בניו יורק, שנכנס לדירה שלנו.

"יש גם עניין של נוחות. יש לנו נני, ואתה אומר, וואלה, בניו יורק לפחות יש לנו עזרה. לחזור לארץ זה להמשיך לעבוד בשתי העבודות מרחוק, ללא עזרה. להישאר בניו יורק יותר נוח כלכלית, ויש לנו ביטוח רפואי מצוין, אבל כשהמערכת קורסת שום ביטוח לא יעזור לך. גם הפחיד אותי לשמוע שאנשים שם מתחילים לקנות נשק. אמרנו, אם לא יהיה מספיק אוכל ובבנקים ייגמר הכסף, אנשים יתחילו לירות. בניו יורק נוח יותר, אבל בישראל בטוח יותר".

אנה: “כל יום התעוררנו ואמרנו, טסים, לא טסים. לפעמים שינינו דעה בתוך שעות. ככה שבוע וחצי. הדבר שהכי השפיע היה העבודה, זו היתה עננה רצינית, אבל הבוס שלי התקשר ואמר 'אנה, גם ככה אין פגישות פנים אל פנים. קפלו את הדברים, סעו הביתה ותעבדי מישראל'. לא כל בוס היה עושה דבר כזה.

"נכנסנו למירוץ נגד הזמן: להשיג מזוודות, למצוא כלוב לכלבה. מילאנו את המזוודה בפורמולה לחלב של התינוקת כמו סוחרים בשוק האפור. השארנו את החיים שלנו שם, ועזבנו. בתוך שלושה ימים היינו על המטוס".

עמנואל: "כשהגענו לארץ, חבר שלנו עבר לגור אצל ההורים שלו והציע לנו את הדירה שלו. לקחנו בשמחה, אבל כשהשכנים שמעו שהגיעו אנשים מניו יורק הם עשו לנו בלגן והזמינו משטרה. היינו צריכים להתקשר למשרד הבריאות ולהסביר את המצב. חתמנו על מסמך שאנחנו לא זזים מהדירה 14 יום".

אנה: "כאילו היינו מצורעים. אנחנו לא חולים, למיטב ידיעתנו, וקורונה לא עוברת דרך קירות.

“מצד שני, מלא חברים שלחו לנו משלוחים, עזרו עם הקניות, הביאו משחקים לילדה, הליכונים, כיסא אוכל, מה לא. בקטע הזה אין על ישראל”.

עמנואל: "עכשיו כבר נגמר הבידוד, ושכרנו דירה בתל אביב. אם צריך להיות כאן חודש או חצי שנה, זה מה שנעשה. מעבר לזה, יהיה קשה להישאר פה, בגלל העבודה. בסוף נצטרך לחזור לניו יורק".