/// הקיצוצים בעצם לפנינו /// סולידריות ריקה מתוכן במבחן האמיתי /// בג"ץ נדרש לאפליות קורונה /// הביצים מזכירות מקום אחר וזמן אחר
משבר הקורונה ייצר בישראל כ־400 אלף מובטלים שיישארו בלי עבודה גם אחרי הסגר, לפי הערכות שונות. זה כמו זינוק של פי 2.5 במספר החולים קשה, ואם להישאר עם ההקבלה לרפואה — אסור לשכוח גם את החולים קל, שבלי טיפול מצבם יידרדר מהר. כל חבילת חילוץ צריכה להביא בחשבון גם אותם.
קחו למשל את חברת ההייטק סולברייט, שרק לפני כמה חודשים גייסה 110 מיליון דולר. השבוע היא הודיעה על תוכנית קיצוצים, על הוצאה לחל"ת, על קיצוצי שכר למי שממשיך לעבוד. קיצוצים הם הגל השני, ואנחנו רק בפתחו. גם מי שעובד עכשיו עלול לגלות בקרוב שאף שנרתם לעבודה קשה מהבית בעיצומו של המשבר, השכר שלו נחתך כדי שמקום העבודה ישרוד. ואז גם אצל "החולים הקלים" יתחילו קשיי נשימה. מספרם של משקי הבית הנחנקים יזנק, והמשק כולו ייכנס להאטה גדולה בגלל הקטנת הצריכה. אם את הגל הראשון של חל"ת והידוק עוד אפשר לעבור ולקוות לטוב, גל נרחב אחרי החגים — קיצוצי שכר ופיטורים בחברות שמנסות לשרוד — יוליד מיתון ממושך וקשה הרבה יותר.
/// גולן פרידנפלד
מסיבות מרפסות. ליל סדר במרפסות או ברחוב. מחיאות כפיים לרופאים. שרים יחד. תולים שלטים. וגם מתגייסים, למשל לחלוקת מזון. הישראלים סולידריים מאוד פתאום. אנחנו מתורגלים בזה מימי חירום ומלחמה. כולנו מאוחדים, נצא מחוזקים. לכידות, עזרה הדדית. נעבור את זה יחד.
זו נחמה, אבל היא לא תחזיק אותנו להרבה זמן. כי עתות משבר גם חושפות היטב את החורים בלכידות. מוחאים כפיים לרופאים, אבל הם עדיין עובדים בתנאים מחפירים (כולל אלימות), ואנחנו לא נהנים מטיפולים מיטביים. הורים מודים שהלמידה מרחוק היא הצלה, אבל בשאר הזמן לא אכפת להם מתנאי ההעסקה של המורים, או שהם תוקפים אותם. לעצמאים אין רשת ביטחון. בשוק הביצים אין תחרות. ושיעור ההצבעה בישראל גבוה יחסית כל השנים, אבל לפוליטיקאים אכפת פחות ופחות. אנחנו יודעים את כל זה, אבל כעת זה מורגש היטב.
ותכף זה יהיה כואב. ואז הלכידות והסולידריות ואחדות המרפסות ייעלמו. האנשים שיצאו למרפסת בהמוניהם כדי שנעבור את זה יחד כנראה לא ייצאו לרחובות כדי לדרוש את הגדלת התקציבים לבריאות או למחות נגד הפגיעה בדמי האבטלה, פיטורים רחבים וקשישים שנזנחים. הם אפילו לא ימחו נגד עליית המע"מ, שכולם ישלמו עליה. כל אחד יתכנס שוב בצרותיו. כל הסולידריות הנוכחית היא סמל כמעט ריק מתוכן, כמוסת מצב רוח, ולא באמת קהילה שמספקת רשת ביטחון חברתית במובנה האמיתי, שיכולה להיאבק על מה שחשוב.
/// גלית חמי
קשישים הם קבוצת הסיכון המרכזית במשבר הקורונה, מסיבות בריאותיות מובנות, אבל גם חרדים הם קבוצת סיכון, מסיבות סוציולוגיות. ונציגים של שתי הקבוצות האלה עתרו לאחרונה לבג"ץ בניסיון לשנות את האופן שבו המדינה מטפלת בהן. עתירת חרדים נגד הסגר על בני ברק נדחתה בשבוע שעבר, ואילו היום (חמישי) אמור בית המשפט לדון בעתירה של איגוד הדיור המוגן, הדורשת לחייב את המדינה לבדיקות מהירות ומקיפות יותר במוסדות הללו ולמתן מענה למחסור בתקציב ובאנשי צוות בריאים.
במילים אחרות, עתירה אחת התנגדה לעשיית־יתר של המדינה, האחרת דורשת לתקן עשיית־חסר. באחת מדובר באוכלוסייה שחיה כך מבחירה, באחרת — באנשים במצב של אין־ברירה. אבל שתיהן טוענות לאפליה מכוונת נגד קבוצת האוכלוסייה המדוברת, ושתיהן מצביעות על פגיעה מהותית בזכויות אדם. האם גורלן יהיה זהה? עתירת החרדים נדחתה משום שבג"ץ הסביר שאין לו כלים לאתגר את המדיניות שבחרה הממשלה. בעתירת הקשישים, לעומת זאת, מדובר באזור אפור, ללא מדיניות — ואז חלון ההתערבות המשפטית רחב הרבה יותר.
/// משה גורלי
תורים בכניסה לחנויות, מחסור במוצרים, הקצבת כמויות, אגירת מזון אובססיבית. בהתחלה זו היתה רק תחושה עמומה, אבל ככל שהשבועות חלפו היא התחדדה. אחרי עשרות שנים של הדחקה, עכשיו אני מזהה אותה. זו אותה תחושה שהכרתי בברית המועצות, השילוב של מחסור, כל פעם של מוצר אחר, והסיפוק שבלהשיג את מה שצריך בזכות קשרים עם החנווני ששומר מתחת לדלפק. היום זו גבינה צהובה, מחר נייר טואלט, ביום טוב אלו בננות. גם אם בכלל לא אהבת בננות, אם יכולת להשיג אותן פתאום, קנית כמה שיכולת. ופתאום זה שוב כך: בהיעדר ריגושים אחרים, השגת ביצים היא סיפוק עצום, והקשרים עם בעל המכולת השכונתית הם מקור לגאווה, שווים את המחירים המופקעים ששילמת שם כל השנים. אולי את אפילו בחוג המצומצם שמקבל סמס כשהביצים מגיעות.
איך קרה שאומת הסטארט־אפ חיה את המציאות הסובייטית של שנות השמונים? הבעיה לא נעוצה בשיטה, אלא בשלטון ובניהול. האדרה עצמית, טפיחה מתמדת על השכם של עצמנו, בעיקר תוך השוואה למדינות כושלות יותר; הטלת משמעת גורפת על אזרחים שמתורגלים מדי בכניסה למצבי חירום ומילוי הוראות חירום; פוליטיקה שמתבססת על טיפוח מקורבים, שנהנים מתנאי מחיה שונים לגמרי מאלה של כל השאר; ומעט מאוד דאגה לציבור הרחב. ראינו את זה שם אז, אנחנו רואים את זה כאן עכשיו.
/// סופי שולמן
"אסטרטגיית היציאה" היא המושג האופטימי של הימים האלה. רמז לאופק. ו"יציאה" פתאום נצבעת כולה בצבעים טובים. כמו יציאת מצרים, גם אנחנו בדרך לארץ המובטחת, נטולת הסגר. אבל האופטימיות מתפוגגת די מהר. אסטרטגיית היציאה של משה רבנו לא היתה ממש תוכנית סדורה, והסתבכה מעבר לכל שיעור. ועוד קודם, הרבה לפני יציאת מצרים, האדם הראשון בעולם שיצא, לפחות לפי התנ"ך, היה קין; מיד אחרי שרצח את אחיו וסומן, הוא "יצא מלפני האל". ובמילים של ימינו — הוא לא התנהל איתו בשקיפות הראויה.
נשמע מוכר. בין כל הדיווחים על אסטרטגיות אפשריות שונות והכאוס בקבלת ההחלטות כאן, התחושה היא יותר של ספרי "עשה לעצמך צמרמורת", שבהם אתה בוחר איך תתקדם העלילה ובדרך כלל גומר מת. זה מבוך של קומבינציות רעות: איך אנשים ייצאו לעבודה אם הילדים נשארים בבית? איך אפשר למנוע הדבקה אם שולחים ילדים לגנים? לכמה אנשים מותר לרוץ בפארק באותו זמן, ולמשך כמה זמן? ומתי, בסוף, אפשר יהיה לפגוש הורים מבוגרים?
כך, היציאה נהפכת מסמל של שחרור ותקווה לאוסף חרדות ואי־בהירויות חדשות. קל להיכנס, קשה לצאת, ועל אסטרטגיה אין מה לדבר בתוך הפוליטיקה שבין האינטרסים של נתניהו, בנט, ליצמן, בר סימן טוב והאוצר (ספק אם לכחלון עצמו נותרו אינטרסים כלשהם. ספק אם נותר כחלון עצמו בכלל). יציאה קשה.