המחסור

הדהוד משלטון אחר

תורים בכניסה לחנויות, מחסור במוצרים, הקצבת כמויות, אגירת מזון אובססיבית. בהתחלה זו היתה רק תחושה עמומה, אבל ככל שהשבועות חלפו היא התחדדה. אחרי עשרות שנים של הדחקה, עכשיו אני מזהה אותה. זו אותה תחושה שהכרתי בברית המועצות, השילוב של מחסור, כל פעם של מוצר אחר, והסיפוק שבלהשיג את מה שצריך בזכות קשרים עם החנווני ששומר מתחת לדלפק. היום זו גבינה צהובה, מחר נייר טואלט, ביום טוב אלו בננות. גם אם בכלל לא אהבת בננות, אם יכולת להשיג אותן פתאום, קנית כמה שיכולת. ופתאום זה שוב כך: בהיעדר ריגושים אחרים, השגת ביצים היא סיפוק עצום, והקשרים עם בעל המכולת השכונתית הם מקור לגאווה, שווים את המחירים המופקעים ששילמת שם כל השנים. אולי את אפילו בחוג המצומצם שמקבל סמס כשהביצים מגיעות.
איך קרה שאומת הסטארט־אפ חיה את המציאות הסובייטית של שנות השמונים? הבעיה לא נעוצה בשיטה, אלא בשלטון ובניהול. האדרה עצמית, טפיחה מתמדת על השכם של עצמנו, בעיקר תוך השוואה למדינות כושלות יותר; הטלת משמעת גורפת על אזרחים שמתורגלים מדי בכניסה למצבי חירום ומילוי הוראות חירום; פוליטיקה שמתבססת על טיפוח מקורבים, שנהנים מתנאי מחיה שונים לגמרי מאלה של כל השאר; ומעט מאוד דאגה לציבור הרחב. ראינו את זה שם אז, אנחנו רואים את זה כאן עכשיו.
/// סופי שולמן