המשוגעים לדבר

//

יוגב כרמל

//

צילום: אוראל כהן

"אני כמו סנדלר יחף. מקורקע שמת להפליג"

כרמל גלובה,בן 51 מפרדס חנה, נשוי + 3, מייצר ומתקן מפרשים לכלי שיט

המשוגעים לדבר

יוגב כרמל

צילום: אוראל כהן

כרמל, בעידן ההייטק יש עוד חשיבות למפרשי בד?

כמובן. המפרשים הם המנוע של הסירה. המנוע המכני הוא בסך הכל עזר ליציאה מהמרינה או כשממש אין רוח ואתה תקוע באמצע הים. אבל למפרשים יש בלאי גדול בגלל מזג האוויר: סערות, שמש חזקה, רוחות, גשמים והרבה מלח. לכן חייבים לתפור אותם מבדים מיוחדים. ושם נכנס הייטק.

באילו בדים מדובר?

הם מתחלקים לשתי משפחות. הראשונה היא בדים ארוגים על בסיס בד דקרון (שהוא בעצם פוליאסטר), רק עם סיבים דקים וחזקים יותר. המשפחה השנייה היא בדי למינציה. אלה לא בדים ארוגים אלא יריעות שמודבקות זו על זו: שכבות של בד סיבים סינתטיים משולבות במיילר, שהוא חומר פלסטי שקוף, סוג של ניילון מאוד חזק, ובסיבים מחזקים מפחמן או מקוולאר.

איך מעצבים מפרש?

כל שייט שבא להזמין מפרש אני חייב לדעת מיהו, מה דרישות השיט שלו, לאן הוא מפליג, כמה הוא מפליג ואם הוא מתחרה או לא מתחרה. אני עושה ממש תחקיר שלם, שמתחיל בקבלת נתוני הסירה, סוג הסירה וסוג השייט ורק אז אני ניגש למדידת הסירה. ללקוח מבוגר עם סירה יחסית קטנה, למשל, שכל מה שמעניין אותו זה רק להפליג לכמה שעות מתל אביב לעכו, לאכול חומוס ולחזור, אני אייצר מפרש מבד פשוט מאוד עם בטן יותר "שמנה", כי הוא לא הולך להילחם ברוחות. בטן כזו, שמתפקדת כמו סוג של מצנח, נותנת לו יותר כוח שנשאב מהרוח, שבא על חשבון המהירות. לעומת זאת לקוח שמפליג הרבה לחו"ל יקבל מפרש "התקפי" יותר, שבו הבטן יותר קטנה ויותר קרובה למרכז הכנף.

"מתסכל נורא שאין בארץ תרבות ימית. אפשר רק להתקנא בטורקים וביוונים. יש סטיגמה שמי שיש לו סירה הוא מיליונר, אבל 80% מבעלי הסירות הם אנשי מעמד בינוני, ויאכטה ממוצעת עולה כמו מכונית מנהלים, זה לא בשמים"

בטן, כנף... לא הבנתי.

מפרש עובד כמו כנף של מטוס, יש לו שפה קדמית, שנקראת שפת "תקיפה", ושפה אחורית שנקראת "יציאה". בין שתי השפות צריך לייצר קשת אווירודינמית. לכן המפרש הוא לא בד שטוח אלא תלת־ממדי עם בטן הנוצרת על ידי גזרות הנתפרות זו לזו.

עם אילו כלי שיט אתה עובד?

הכל. מגלשני רוח וקיאקים, דרך סירות ועד יאכטות ענק.

בישראל אין ממש תרבות ימית, אז עם מה עובדים?

זה מתסכל נורא. במדינה של8 מיליון איש עם קו חוף באורך כמו שלנו אתה יוצא לים ולא רואה סירות. אפשר רק להתקנא בטורקים וביוונים. לדעתי זה קשור לסטיגמה שמי שיש לו סירה הוא מיליונר, אבל 80% מבעלי הסירות הם אנשי מעמד בינוני, פשוט אוהבי ים שמחזיקים סירה בשותפות כדי לממש את האהבה שלהם. היום יאכטה ממוצעת עולה כמו מכונית מנהלים, זה לא בשמים. מה שעוצר את התפתחות הענף זה מחסור במקומות עגינה, כל המרינות בארץ מפוצצות עם רשימות המתנה.

כמה עולה מפרש?

מפרש של יאכטה קטנה יעלה בערך 6,000 שקל ומפרש של יאכטה גדולה יגיע גם ל־20 אלף ויותר מזה.

איך אתה מייצר עבודה בנישה כזאת?

אין הרבה קולגות, אז יש פרנסה. אני לא יכול לבכות. וכאמור, במוצרים שקשורים לים יש בלאי גדול, כך שיש לא מעט עבודה בתיקונים. חוץ מזה אני גם מייצר כיסויים. כך אנחנו קוראים לכל חתיכות הבד השונות שנמצאות בכלי השיט, כולל סככות, וילונות וריפודים למושבים. כל הבדים חייבים להיות עמידים בפני פגעי המים ומזג האוויר.

איך בכלל הגעת למפרשים?

זה קרה לפני 15 שנה כשהייתי במה שנקרא "בין עבודות". הייתי קצת אבוד וחיפשתי מה אני רוצה לעשות עם עצמי. אז התחלתי להתגלגל. טיילתי במזרח שנתיים ואחר כך עברתי בארץ כל מיני עבודות, אחת מהן כאיש אחזקה בחוות סוסים בהדסה נעורים, ממש על הים. אני זוכר שהייתי יושב שם צמוד לגדר, צופה בים ורואה יאכטות עוברות. אז אמרתי לעצמי שדי, אני חייב להינעל על משהו, להתמקצע במשהו סוף־סוף. שם החלטתי שמה שאני רוצה זה לתפור מפרשים.

מפרש של גלובה.

"מפרש עובד כמו כנף של מטוס, יש לו שפה קדמית שנקראת שפת "תקיפה" ושפה אחורית שנקראת "יציאה". ובין שתיהן צריך לייצר קשת אווירודינמית. זו בטן המפרש, שמתפקדת כמו סוג של מצנח, נותנת לו כוח שנשאב מהרוח"

ככה זה בא משום מקום?

לא בדיוק. גדלתי בחיפה ואבא שלי החזיק סירה, כך שביליתי איתו הרבה בים, וזה היה טמון בי עוד מאז, קצת מודחק כנראה. חוץ מזה תמיד הייתי איש טכני, עם חיבה לתפירה. עוד לפני הצבא הייתי תופר תיקים לטיולים של התנועה ובצבא הייתי מומחה שיפצורים.

אז מה עשית עם ההבנה החדשה על ייעודך בחיים?

רדפתי אחרי חתולי. ככה כינו את נחום בן־גל, שהיה תופר המפרשים הכי ידוע בארץ ואישיות מרתקת. הוא היה לוחם פלי"ם לשעבר, שהביא לארץ מעפילים והיה מעורב בקרב נגד האלטלנה. אחרי המלחמה היה ממייסדי מכמורת והקים בה את בית הספר מבואות ים.
הוא היה יורד ים קשוח שלא כולם באו לו בקלות. בכל פעם שבאתי אליו, היה אומר לי "דבר איתי עוד חודש" וכך שנה ומשהו הוא דחה אותי, עד ששברתי אותו. הוא היה כבר בפנסיה לפחות חמש שנים ולא היה לו כוח להתעסק איתי, אבל הוא העריך את העקשנות שלי. אז הוא לקח אותי למקום שלו על גג ביתו במכמורת, והתחלתי ללמוד את העבודה. עבדתי כשוליה שלו ולמעשה גרמתי לו להתניע את העסק מחדש. אחרי כמה שנים חתולי פרש סופית, השאיר לי את העסק, והעברתי אותו ממכמורת לכאן, לפרדס חנה.

כיום אתה מעצב מפרשים, אבל ספק מייצר אותם עבורך. אתה לא מתגעגע לרומנטיקה של עבודת יד?

לעשות מפרש שתפרתי מאפס זו גאווה גדולה ועוד יש כמה כאלו שנותרו. זה קצת צובט בלב כי זה היה החלום שלי ומבאס שיצא החלק של האומנות מהמקצוע. אבל זה לא חסר לי. אני עושה התקנות בספינות ובונה שבלונות. נכון שלא אשב יום שלם על מכונת תפירה, אבל אם צריך, אני תופר ועושה הכל. אני אוהב את זה.

לך יש בכלל סירה?

לא. אני עוד לא בגיל. עם העסק והילדים פשוט אין לי זמן לזה. אני בגדר סנדלר שהולך יחף. כשחתולי היה בחיים, הייתי מפליג איתו, ומאז שנפטר זה חסר לי. אני לא שט מספיק. זה קצת מתסכל, כי ברגע שזה נהיה מקצוע, אתה צריך להיזכר למה התחלת בכלל לעבוד בזה, וזו בעיה גדולה. אני כבר לא אקיף את העולם, אבל לפעמים פשוט בא לי לעלות על סירה ולהפליג.