תרבות הצריכה האמריקאית מוצאת ביטוי מובהק בערמות שמתגבהות על  מדרכות ניו יורק בימי איסוף האשפה: המוני ארגזים ריקים של מוצרים חדשים, ולצדם מסכי הטלוויזיה שהתיישנו, הספות שהוחלפו, ארונות שצרים מלהכיל את הרכישות החדשות, ואינספור מזרנים, שנעטפים בשקיות ניילון ענקיות (בהוראת החוק, מחשש לפשפשי מיטה). אבל בשבועות האחרונים נפח הערמות הצטמצם פלאים. יש הרבה פחות מזרנים עטופים, טלוויזיות, ספות וארונות. העיר שנהפכה למוקד המגפה באמריקה נאלצה לחדול לרגע מטרפת הצריכה. בכלל, בניו יורק שאינה נחה כמעט אף פעם, מרץ ואפריל נהפכו ליום ראשון אחד ארוך, על סטרואידים. אין יותר תורים של תיירים שמנסים לשמוע קצת גוספל בכנסיות הארלם, נעלמו נחילי המטיילים בסנטרל פארק באביב, מדרגות הטיימס סקוור שוממות ואפילו גינות הכלבים ננעלו.

אין גם ילדים. עד לפני שבועיים הם עוד שיחקו במגרשי המשחקים הציבוריים, כשברקע שלטים כתומים בוהקים הזהירו מפני המתקנים שלא עברו חיטוי וש"השימוש בהם באחריות ההורים". בבחינת "אנחנו הזהרנו". כעת כל גני השעשועים סגורים לחלוטין, והילדים נשלחים לרכוב הלוך ושוב על המדרכות ולהפריע להמוני המתאמנים הבוגרים, שסגרו להם את מכוני הכושר.

גם הנשיא דונלד טראמפ הזהיר. לפני עשרה ימים הודיע בתדרוך היומי שלו, שזוכה לרייטינג "עד השמים", כי המרכז למניעת מחלות והפצתן קבע שיש להסתובב עם מסכות. הוא עצמו כמובן לא יעשה זאת, כי ככה, אבל אנחנו מוזמנים למלא אחר הוראות ארגון הבריאות החשוב במדינה. אם נרצה. למה לא. מה יש לנו להפסיד. בכל מקרה "אנחנו הזהרנו".

קלישאה ניו יורקית גורסת שנדרשת לא יותר מחצי שעה כדי להגיע מכל מקום לכל מקום ברחבי העיר, בזכות התחבורה הציבורית המפוארת והמתפוררת שלה. אבל בשבועות האחרונים אף אחד כמעט לא רוצה להגיע משום מקום לשום מקום. כולם מסוגרים בשכונות שלהם, והידיעה שיותר מ־50 מעובדי הסאבוויי מתו מהקורונה הביאה לירידה אדירה של 92% בנסיעות בתחתית. מי שממשיך לנסוע ברכבת הם כמובן החלשים והמוחלשים, שאין להם דרך אחרת להגיע לעבודות המסוכנות שלהם במחסני המשלוחים ובסופרים.

נכון לכתיבת שורות אלה, בעיר ניו יורק יש מספר בלתי נתפס של 5,742 מתים – כמעט 30% מכלל המתים בארצות הברית. אבל כמו כל דבר בניו יורק, גם הקורונה – והמוות – נהפכו לסממן מעמדי. המיעוטים השחורים והחומים מתים כאן עד פי שבעה מחלקם היחסי באוכלוסייה. גם מצבם של השורדים לא מזהיר. בשלושה שבועות נרשמו לא פחות מ־16 מיליון מובטלים חדשים בארצות הברית, שיא היסטורי שלילי.
אבל על המסך המפוצל בטלוויזיה, בצד מספרי החולים, המתים והמובטלים, מרצדים בירוק הגרפים של בורסות ניו יורק. "השבוע, בתוך ארבעה ימים בלבד, ראינו את העלייה הגדולה ביותר בשוק המניות מאז 1974", צייץ טראמפ בחגיגיות. נכון שבעיר קוברים מתים בקברי המונים, אבל המשקיעים בוול סטריט אופטימיים והנשיא מתהדר בעלייה חלולה במדדים. כתמיכה למצב רוחו העליז הוא נשען על ההערכה החדשה, האופטימית, שלפיה בסופו של דבר האומה לא תגיע ל־100 אלף מתים.

"הדבר" החם במגפה בניו יורק הוא שכנים. אלה שפעם הקפדת לא להכיר מתאספים כעת מדי ערב באופן ספונטני בפינות רחוב או על מדרגות הכניסה לבניין, ומדברים. ניו יורק נהפכה מעיר קשוחה שאינה מסבירה פנים לאף אחד למקום שבו כל אחד יכול להצטרף לשיחת רחוב קולחת וכל זר מוזמן לשתף בתובנות שלו. עד כדי כך משעמם להיות כלוא בשכונה.
לא משנה אם אתה ניו יורקי מלידה, באריסטה מובטל מסטארבקס שייאלץ לחזור להוריו בפנסילבניה, סטודנטית צעירה מספרד או מהגר מבוגר מדרום קוריאה — כולם מתקבצים ומדברים בקול רם על "המצב", מתוך תחושת סולידריות שבעבר אפיינה מספנות בגדאנסק. לפעמים עם מסכות על הפנים, לפעמים הן רק שמוטות סביב הצוואר לצורך הפסקת סיגריה, הצהרה אופנתית או איתות של אמון הדדי בין חברים (אני אוריד אם את תורידי קודם).
וכולם־כולם מקפידים לעצור הכל בשבע בערב בדיוק ולהפגין את הסולידריות שלהם - אז הם מוחאים כפיים, מכים עם מחבתות בברזלים וצוהלים בפומבי בהבעת תמיכה באלו שמכונים "מגיבים ראשונים": צוותי רפואה וכוחות השיטור וההצלה. ובכל ערב עולה השאלה, איזה צליל משמיעה מחיאת כף, אם אין אף פרמדיק שישמע אותה?