א

חד היתרונות בעיבודים מחודשים ללהיטים ישנים הוא ההזדמנות לראות מה נשתנה במציאות שהם משקפים: אילו תמורות חלו בנורמות החברתיות שלנו ובנושאים שמעסיקים אותנו. ובמקרה של "ילדות רעות" מדובר ב־50 גוונים שונים של ורוד (בימי רביעי!) שהשתנו במהלך השנים.

בראשית היה הספר — "Queen Bees and Wannabes" של רוזלינד ווייסמן, שראה אור ב־2002, היה מדריך לאמהות (בעיקר) מתוסכלות, שנועד להסביר להן את הג'ונגל החברתי שבנותיהן המתבגרות מנווטות בו. טינה פיי, אז כוכבת עולה ב"סטרדיי נייט לייב", קראה ריאיון עם וייסמן, נשטפה בזיכרונות מהתיכון, והחליטה לבסס תסריט על החוויות והראיונות שתיעד ספרה. הזכויות נרכשו, התסריט נכתב, וב־2004 יצא לאקרנים הסרט "ילדות רעות", שהפך ללהיט ענקי ולאחד הסרטים המכוננים בגל החדש של סרטי הנעורים, שלקחו את התבנית שיצק ג'ון יוז באייטיז, שפכו לתוכה מנות גדושות של הומור מודע לעצמו ומיקדו את המבט לא רק בחברת המעמדות בתיכון, אלא גם במערכות היחסים שבין הנערות. ב־2017 הפכו טינה פיי ובעלה המלחין ג'ף ריצ'מונד את "ילדות רעות" למחזמר מצליח, ועכשיו הגיע תור העיבוד הקולנועי המחודש, הכולל חלק משירי המחזמר, שגם מאחוריו עומדת פיי, שחוזרת לתפקידה מהסרט הראשון, כגברת ניוברי, המורה.

הסרט מגולל את סיפורה של קיידי (אז לינדזי לוהן, וכיום אנגורי רייס), שחונכה בידי הוריה הזואולוגים בחווה באפריקה, הרחק מהציביליזציה, והוצנחה לתיכון אמריקאי טיפוסי, על הקליקות והטקסים המורכבים שלו. בהתחלה היא חוברת לשני מנודים, ג'ניס הגותית ודמיאן הגיי, אבל בהמשך היא מושכת את תשומת לבה של מלכת הדבורים המכהנת רג'ינה ג'ורג', עוברת את המייקאובר המתחייב ומפילה את המלכה מכיסאה רק כדי לרשת אותה. אלא שאז היא מבינה שבעצם היא חטאה לעצמה, לחבריה ואפילו ל"אויבת" שלה. הסוף, כמתחייב מהז'אנר, מר־מתוק, וכולן לומדות שיעור רב־ערך על בריונות וביוש, חברות וכנות.

הסרט כה חושש לטרגר את צופיו, שאפילו רג'ינה כבר לא יכולה להיות רשעית מדושנת עונג, אלא דמות עגולה. ובמקום ללכלך על קיידי בפני הבחור שהיא רוצה, היא שרה על המוסר הכפול שמופנה כלפי נשים מיניות

אז מה נשתנה מהמקור, למעט השירים שפורצים באמצע הכיתה וקאסט מגוון אתנית, כמתבקש מהזמנים האלה? לא הרבה. הבמאים סמנתה ג'יין וארתורו פרז ג'וניור נצמדים באורח מעורר רחמים כמעט למקור, ומצליחים להחמיץ את כל ההזדמנויות לומר משהו בעל ערך על חוויית התיכון של המתבגרת העכשווית, על מה זה להיות מייג'ר ביץ' בעולם שחרד מכל מיקרו־אגרסיה, או על שיח הזהויות, המיניות והמגדר שמעסיק את הילדים בימינו.

ובכל זאת יש כמה שינויים מהותיים. זוכרים שרשתות הסטרימינג העלימו מהשירותים שלהן את "חלף עם הרוח", רק כי יש בו עבדים, אף שמדובר בסרט תקופתי על ימי העבדות, שאינו מהלל אותה בשום צורה? כמותן, יוצרי "ילדות רעות" החדש החליטו שבמקום להציג נושא בעייתי באופן מורכב, עדיף פשוט להעלים אותו כליל, מחשש לפגוע ברגשות העדינים של דור ה־Z. וכך, נמחקו הסצנות שבהן נחשף כי המאמן קיים יחסי מין עם שתיים מתלמידותיו; הסצנה שבה המורה מורידה בטעות את החולצה מול כל הכיתה אחרי ששפכה על עצמה קפה; והסצנה שבה התלמידות מגלות שהמורה שלהן מחלטרת בקניון, כי מורים משתכרים כל כך מעט. פיי לוקחת את עצמה הרבה יותר ברצינות בגרסה הזו ואפילו המבטים החרמניים ששלח בה המנהל בסרט מ־2004 הוחלפו במערכת יחסים חוקית.

הסרט כל כך חושש מלטרגר את צופיו, שאפילו הסצנה האיקונית מהמקור, שבה רג'ינה מעודדת את קיידי לטנף בטלפון על גרטשן, אחת הבנות המקובלות ("הפלסטיקיות" בעגת הסרט), רק כדי לגלות לה ש — הפתעה הפתעה — היא על הקו בשיחת ועידה, הושמטה לחלוטין לטובת שיר נשכח לחלוטין (כמו רוב השירים בסרט), שבו גרטשן מנסה להבין למה היא מסכימה לנהל מערכת יחסים רעילה עם רג'ינה. במקום לבטא את רגשותיהן של הדמויות, כמצופה מנאמברים במיוזיקל, השירים חושפים את הכפייתיות שבה הקונטקסט הופך לחזות הכל — לכן רג'ינה כבר לא יכולה להיות רשעית מדושנת עונג ואכזרית, אלא דמות עגולה שצריכה לעבור תהליך של מחילה. ואם במקור היא מלכלכת על קיידי במסיבה באוזני האקס שלה, שעליו קיידי דלוקה, הרי שכעת היא מזמרת על הטראומה שהפרידה גרמה לה ועל המוסר הכפול של החברה ביחס לנשים מיניות.

ואם ההשמטות גורמות לסרט להיראות שמרן, הרי שהמקומות שבהם התסריט נצמד למקור נדמים פשוט אנכרוניסטיים. קחו למשל את רנה ראפ רבת העוצמה, שמגלמת את דמותה של רג'ינה — קשה להאמין שהיא סובלת מבעיות דימוי גוף ומתייסרת מעלייה של כמה גרמים במשקל, אחרי שקיידי דוחפת לה חטיפי חלבון משמינים, כשהיא מנענעת את חיטוביה בביטחון לא מתנצל בכל סצנה.

התוצאה היא יצירה פחדנית וחלולה, שמוותרת על הניסיון להעביר ביקורת על מה שבאמת ממשטר נערות בימינו, על תרבות ה־woke או על מגוון הדרכים המדהים שבו יכולה טכנולוגיה להפוך לכלי של שיימינג ובריונות. וגרוע מכל, היא כבר לא מצחיקה. קשה להצחיק כשאתה מבועת מהאפשרות שתפגע ברגשותיו של הקהל שלך, או תאבד את אהבתם של החובבים שלך. קשה גם לשמור על ההתענגות המתוקה על האכזריות, הגילטי פלז'ר האמיתי של הסרט המקורי, כשאין כבר ילדות רעות — רק ילדות שרע להן.

במציאות, לעומת זאת, הותירה פיי מאחוריה סופרת פגועה מאוד, שלא ראתה סנט מהעיבוד של יצירתה למחזמר או מהסרט החדש. פיי גם פגעה בכוכבת של הסרט הקודם, לינדזי לוהן, שגילתה שכינוי הגנאי שממנו סבלה במציאות, כשהיתה מטרה פופולרית לפפראצי, "מפשעת האש", מופיע באחד מסרטוני הטיקטוק שנכללו בסרט כבדיחה. בעולם האמיתי, כך מתברר, עוד יש ילדות רעות.