ל

שתול פרח וירטואלי ליד ספסל בשדרה, ולחזור אליו שבוע לאחר מכן כדי לראות איך גדל. להרגיש את הגוף שלך כאילו הוא של תמנון, חרק או אריה. להתבונן ב"נשימה" של עץ שבחצר. לצלול לטריפ פסיכדלי משותף עם בן או בת הזוג בלי להשתמש בחומרים משני תודעה. הקסם המוזר שמציעה המציאות הרבודה (AR, שכבת תוכן וירטואלי ש"מתלבשת" על העולם הפיזי, האמיתי) הוא אינסופי. אבל לא תמצאו שום רמז לכל זה בסרטונים השיווקיים של אפל למשקפי Vision Pro החדשים ועתירי ההייפ. אלה משווקים בתור האייפון הבא — מכשיר מוטה פרודוקטיביות, עם שלל אפליקציות פתוחות בו־זמנית.

"המהלך של אפל בהשקת הוויז'ן פרו הוא חותמת לכך שתקופת ה'ווירדוז' הסתיימה", אומרת שי סגל, מפתחת משחקים, מרצה לעיצוב ופיתוח מציאות רבודה בשנקר וראשת תחום XR (מציאות מורחבת, Extended Reality) בסטארט־אפ Resight. "המציאות המדומה נולדה בשנות השמונים ממוחם הקודח של האנשים הכי מוזרים בעמק הסיליקון, כמו ג'רון לאניר. ואילו הכניסה של אפל לתחום היא חותמת של קונצנזוס — הם מתרחקים מהדמיון העשיר של התמהונים כדי להתחיל לדבר לאמא שלי, אבא שלי, והדודים שלי".

עם תג מחיר של 3,500 דולר, אין סיכוי שהדודים שלנו יאמצו את זה בקרוב.

"זו רק גרסה ראשונה, ניסיונית, שהמטרה שלה בין השאר היא לבדוק את התגובה של הציבור וכמובן לאסוף מידע. כשמנכ"ל אפל טים קוק נשאל לפני כשבועיים על המחיר הגבוה, הוא ענה שהסיבה לכך היא שהוויז'ן פרו הם 'הטכנולוגיה של מחר — היום'".

ומה יקרה מחר, כשהטכנולוגיות יהפכו לנחלת הכלל? במאמר ל"הניו יורקר" מתחילת החודש כתב לאניר, מי שנחשב ממציא המציאות המדומה: "אפל משווקת את הוויז'ן פרו כמכשיר שתלבשו לצורך מטרות יומיומיות — כדי לכתוב מיילים או לקודד, לעשות שיחות וידיאו ולצפות במשחקי פוטבול. אבל בעיניי יש היגיון בסשנים של מציאות מדומה רק כשהם משיגים משהו ספציפי ופרקטי שלא לוקח זמן רב, או כשהם מוזרים ככל האפשר".

לפי לאניר, השאלה החשובה היא מה יקרה כשבני האדם יסירו את המשקפיים: "האם הם יכולים ליהנות מהסופיות שבמציאות לאחר שהם 'יורדים' מההיי של האינסופיות המזויפת. האם הם יסתפקו בלהיות בני אנוש ותו לא? האם הנס היומיומי של העולם האמיתי יכול להיות מוערך דיו? האם עתיד התרבות וירטואלי בלבד?... האם אנשים ידחו את הפיזיקה לנצח ברגע שתהיה לנו טכנולוגיה טובה מספיק כדי להעמיד פנים שהיא איננה קיימת?".

"דמיינו שמישהו ירצה להעלים נשים מהמרחב הציבורי. קצת מציאות רבודה, קצת זיהוי אנשים במרחב, בינה מלאכותית, ובום - מחקנו אותן לכל מי שמרכיב את המשקפיים. עם AR נידרש לפקפק בכל מה שנראה ונחווה, ולחיות בחוסר ביטחון מתמיד"

ואכן, המאפיינים הייחודיים של הטכנולוגיה מצריכים שיח אחר. "בכל טכנולוגיה, ככל שאנחנו מוסיפים עוד ועוד תיווך לעולם במקום לחוות אותו בצורה בלתי אמצעית, אנחנו פחות ופחות שמים לב לעולם", אומרת סגל, שהסטארט־אפ שבו היא עובדת מפתח תשתית טכנולוגית למיפוי העולם בתלת־ממד, מה שיאפשר הוספת שכבה וירטואלית לכל מקום.

"הטלפונים, לדוגמה, גורמים לנו להבחין פחות ופחות בדברים שאנחנו מסתכלים עליהם, אפילו דרך המצלמה. אבל החזון של המציאות הרבודה הוא שנוכל להיישיר מבט לעולם מבעד למשקפיים האלה — וזה כבר עניין יוצא דופן ואחר לגמרי. נוסף על כך, נוכל לתקשר עם החי, עם הצומח, עם הדומם ועם אנשים אחרים. אולי אפילו נוכל להזות עם אנשים אחרים".

נשמע כמו חוויה פסיכדלית.

"נכון, גם חוויות פסיכדליות, גם חוויות טיפוליות, וגם להיזכר בעוד שכבות ורבדים שיש לנו במערכת היחסים שלנו עם העולם. בחברות עתיקות הקסם הוא חלק אינטגרלי מהיומיום, ובעיניי הערך המשמעותי ביותר של המציאות הרבודה הוא שנוכל להחזיר דברים שאיבדנו — לשתף אנשים בחלומות, בפנטזיות, בחזיונות, לדבר עם יצורים וישויות שהמצאנו. אלה יצורים שיתארחו בעולם ויהיו חלק ממנו, שיתפתחו בצורה אנטומית".

תני לי דוגמה.

"תחשבי על היכולת שלי בפקודה אחת להגיד 'ויהי אור' בחדר חשוך, ויהיה אור. זה נותן כוח. ויש אופציות מרחיקות לכת עוד יותר. אנחנו נוכל, למשל, להפוך את עצמנו לבעלי חיים שונים, להרגיש איך זה להיות תמנון. אם לך יהיו משקפיים ולי יהיו משקפיים נוכל להתחבר לגוף אחד, ולעוות את איך שאנחנו תופסות את הזמן. אחד הדברים המעניינים הוא קצת לאתגר את חוקי הפיזיקה או לשבור אותם.

"בצד היותר רומנטי של הטכנולוגיה, אני מדמיינת את עצמי הולכת במקום מסוים ושותלת פרח ליד ספסל רחוב, ואז באה כמה ימים לאחר מכן והפרח גדל ומסתלסל סביב הספסל הזה. אלה דברים קטנים שיכולים להיות ממש מרגשים.

"ויש כמובן דברים שמחברים אותי לקיים. אני אוכל ללמוד על דברים שבדרך כלל שקופים לנו, למשל ללכת בשדרות רוטשילד ולקבל מידע שוטף על כל מה שקיים שם. על העצים המדהימים שאנחנו לא מסתכלים עליהם — מאיזה זן הם? מתי נשתלו? איך הם נושמים? אולי אוכל לעשות הנפשה של הנשימה שלהם ולהתבונן בה. אוכל לקבל מידע על ההיסטוריה שלהם, למשל איך נראו לפני 50 שנה".

"הערך המשמעותי ביותר של המציאות הרבודה הוא שנוכל להחזיר דברים שאיבדנו - לשתף אנשים בחלומות, בפנטזיות, בחזיונות, לדבר עם יצורים וישויות שהמצאנו. אם לך יהיו משקפיים ולי יהיו משקפיים נוכל להתחבר לגוף אחד"

המסקנה המטרידה מפוקימון גו

המודל הראשון של המציאות המדומה הוצג כבר ב־1838 בידי המדען הבריטי וממציא הטלגרף צ'ארלס וויטסטון. משקפת הסטריאוסקופ שהמציא דימתה את האופן הטבעי שבו שתי העיניים מביטות באובייקט משתי זוויות שונות, כדי לייצר מהשילוב שלהן ראייה תלת־ממדית. התחום הפך למסחרי באמצע שנות השמונים עם הקמת הסטארט־אפ VPL Research בידי לאניר ושותפו תומאס צימרמן. השניים, שגייסו בזמנו עובדים מאפל לאחר המצאת המקינטוש, הימרו שענקית הטכנולוגיה תיכנס לשוק בשנת 2010. אומנם הם מכרו ציוד ללקוחות גדולים כמו נאס"א, אך ידעו שהאדפטציה למשתמש הקצה תיקח עוד זמן. בפועל זה לקח עוד 14 שנה נוספות.

ובכל זאת גם כיום, אומרת סגל, אין די חשיבה על התחום: "זה נמצא במעמקי המחקר האקדמי ולא בפרונט כמו בתחום הבינה המלאכותית". ואין גם גוף רגולטורי שיגביל את צעדיהם של גורמי זדון — שוודאי יגיעו, מהר מכפי שנוכל לדמיין. "יש כאן פרדוקס כי זה עולם קסום שיש בו חופש אינסופי, אבל לבסוף הוא כנראה יישלט בידי שחקנים יחידים שעלולים להשתמש בקסם הזה למטרות לא טובות. חברות הטכנולוגיה רוצות שהמשקפיים יחליפו את הטלפון, שהן יהיו האופן החדש שבו נחווה את האינטרנט, נשחק משחקים ונייצר תכנים. והן נמצאות במירוץ ביניהן למפות את העולם, בלי שאנחנו יודעים מזה ולפני שהיה על זה שיח ציבורי. וזה מסוכן מאוד".

מה מסוכן בזה?

"כבר שנים אנחנו הולכים לכיוון של ריכוז כוח בידי שליטים בודדים, חברות ומדינות, ויש לנו פחות שליטה בחיים שלנו מכפי שנדמה לנו. אנחנו נמצאים כל הזמן באשליה של שליטה, ולאינטרנט יש חלק גדול בזה. השנים הראשונות של האינטרנט היו מאוד רומנטיות, והנה כיום הכל נמצא במרחק פקודה למחשב. בכל מקום, בכל זמן, אני באשליה שאני בשליטה, שאני יכולה לעשות כל דבר, אני מחוברת, אני יודעת הכל, אני יכולה לקבוע איתך שיחה ולחקור עליך הכל בגוגל, ואת יכולה לבדוק עליי הכל.

"אבל יש לדבר הזה מחיר — הנוכחות שלנו ברשת בכלל וברשתות החברתיות בפרט היא תוכנת מעקב. ענקיות הטכנולוגיה עוקבות אחרינו בכל רגע נתון ויודעות מה אנחנו עושים, ועל מה אנחנו חושבים. אז עכשיו, עם משקפי AR, הן כורות מידע ממיפוי תלת־ממדי של העולם, שיוסיף לו עוד ממדים וייתן להן עוד כוח. קחי לדוגמה את פוקימון גו".

מה הקשר לפוקימון גו?

"פוקימון גו (משחק שבו שחקנים איתרו פוקימונים במציאות רבודה באמצעות אפליקציה לנייד) הוא האפליקציה היחידה שהצליחה במציאות רבודה. המשחק הצליח גם משום שהוא רכב על תוכן אהוב ופופולרי, וגם היה שם פיצוח — לתפוס פוקימונים בעולם זה כיף. אבל בתכלס, מאחורי הקלעים של הדבר הזה, הסיבה היחידה שאפליקציית פוקימון גו קיימת היא כדי שלגוגל יהיה מיפוי תלת־ממדי של העולם. כי אנשים שרצים עם הטלפונים שלהם פתוחים הם אנשים שסורקים את העולם כל הזמן. המידע הזה זורם לגוגל, כי פוקימון גו נבנתה על ידי ניאנטיק, שהיא חברה־בת של גוגל. אז בסוף בסוף תמיד מדובר בדאטה.

"אם ניקח את זה צעד אחד קדימה, אז משקפי AR קלים ונוחים לשימוש הם בעצם מחשב מאוד חזק שיושב על הפרצוף שלנו, ויודע עלינו הכל בכל רגע נתון, מעצם זה שהוא מנטר את הראייה שלנו וסורק את שדה הראייה ואוסף את כל המידע שאנחנו צוברים כך. וזה לא כמו טלפון שנמצא לפחות 20% מהזמן בכיס. זה כל הזמן על הפרצוף. מכאן דמיינו רק לאן זה יכול להוביל. אנחנו עלולים מהר מאוד למצוא את עצמנו בעולם שבו המציאות והחוויה החושית שלנו נשלטות בידי תאגידים. וזה לא מדע בדיוני".

תני לי תרחיש בלהות.

"אני חוששת מפילוג חברתי דיגיטלי. כבר כיום יש התאמה אישית לתוכן שאנחנו מקבלים ברשת, שמבוססת על המידע האישי שנאסף מאיתנו, אז דמיינו לעצמכם פרסונליזציה מרחבית — מידע מסוג מסוים שיותאם בשבילי ומידע מסוג אחר שיותאם בשבילך, ומישהו יעצב כל הזמן את העולם הזה".

מה זה אומר בתכלס?

"למשל, שאני אראה עצמים בעולם שאת לא תראי. וזה יוצר פערים בחוויית המציאות ביני לבינך, שיכולים להתגלגל לפערים חברתיים של ממש — אנשים ממעמדות שונים יחוו את אותה המציאות באופן שונה. זה ייצור שסע בין אנשים, כשהשסע שאנחנו מכירים כבר היום הוא רק קצה הקרחון של מה שיכול לקרות בעתיד".

"להיות בצד של האנושות"

"מעל לכל, הכי מטרידה אותי ההטעיה הדיגיטלית", אומרת סגל. "כלומר הטשטוש בין האמיתי ללא אמיתי — מי יודע אילו גורמים ישלטו במרחבים הרבודים, אילו מניפולציות הם ירצו לעשות לנו, מה הם ישתלו שם, כמה ריאליסטי זה יהיה, האם נאבד את הקשר למציאות, האם תהיה לנו דרך לדעת שמה שאנחנו רואים במרחק מטר או 500 מטר מאיתנו הוא אמיתי או לא אמיתי?

"אחת הבעיות כבר היום היא שבני אדם מאוד נגנבים כשהם רואים דימויים ריאליסטיים, זה עושה איזה 'אפקט וואו', אנשים רוצים לראות דימויים כאלה - והחיבור של זה עם הצורך של גופים זדוניים לשחק לנו במוח הוא בעייתי. אובייקט ריאליסטי שנמצא במרחב ונשלט על ידי תאגיד או מדינה שרוצים לעשות רע — זו בעיה".

תני לי דוגמה.

"אם אני רוצה, למשל, להעלים את הנוכחות של כל הנשים במרחב, אני יכולה לעשות את זה. קצת בינה מלאכותית, קצת מציאות רבודה, קצת זיהוי אנשים במרחב, ובום — עשיתי זאת. זה יוצר מצב שבו אנחנו כל הזמן נידרש להטיל ספק במה שאנחנו רואים וחווים, ולחיות בתחושה של חוסר ביטחון. שלא לדבר על זה שלא תהיה מציאות אחידה שאנשים יחוו. ואם את מחברת גם אינטרסים פוליטיים לשליטה במרחבים רבודים — אז הפילוג החברתי שאנחנו מכירים היום מהאינטרנט יהיה שום דבר ביחס למה שעלול עוד לקרות".

באיזה אופן?

"כיום אנחנו עוד יכולים להתנחם בזה שאנחנו מסוגלים להתנתק מהטלפון והמחשב. את יכולה להחליט שאת יוצאת מטוויטר, כי יש מציאות מעבר למסך הסלולר שמלא בבוטים, פייק ניוז ומניפולציות. אבל בעתיד המציאות עלולה להיות בשליטה של תאגידים וגורמים פוליטיים. דמייני מדינה שיש בה מיעוט של אנשים שלא מוצא חן בעיניה, מיעוט נרדף. היא יכולה להבטיח לתאגיד כלשהו שתיתן לו הקלה במסים בתמורה לעיצוב מציאות שהוא יתאים לה".

את חלק מתעשיית ה־AR. כל האיומים שאת מתארת משפיעים על העשייה שלך?

"כן. אני כל הזמן נאבקת בקונפליקט הזה בעצמי ומנסה ללמד את הסטודנטים שלי — תחשבו על מה שאתם בונים. חוקר המדיה פרופ' דאגלס ראשקוף מדבר על להיות בצד של האנושות ('Team Human'), כלומר לבדוק כל הזמן שאנחנו בונים את הדברים בצורה שבאמת משרתת אותנו ולא כי אנחנו מתמכרים לסחרור פיננסי או טכנולוגי.

"אז זה משהו שאני כל הזמן חושבת עליו: למה אני בונה את מה שאני בונה באופן ריאליסטי? האם זה רק בגלל שיש לי משיכה טכנית לזה? כי זה לא טוב, וצריכים להיות חזקים מול זה. אני גם חושבת שאמנים, מעצבים, אנשים טכניים, צריכים לשאוף לא לחקות את המציאות בצורה מסולפת, אלא לעשות דברים פנטסטיים. התחום הזה נוצר כדי שנוכל לראות דברים שהם קצת מעבר.

"כבר היום אנשים מבינים בצורה אינטואיטיבית את הבעיות האלה, גם אנשים שלא מבינים שום דבר בתחום, גם בגלל האסתטיקה של המציאות הרבודה וגם בגלל האופן שהיא מונחת לנו בתוך הפרצוף. והאסתטיקה הזו סימבולית, היא מסמנת לנו שאנחנו מאבדים טיפה אחיזה במציאות, כי מסתירים לנו אותה, כי סוגרים אותנו בתוך בועה".