ש

בעה אנשים הולכים אחרי רון בהט בשבילי קיבוץ ניר עוז. עוברים ממוקד אסון אחד לאחר, שומעים עוד סיפור ועוד סיפור. זה מציף, מעלה דמעות, זעם, תסכול, והרבה מאוד מחשבות על מה שאנחנו עושים כאן, על הסיור הזה בזירת הטבח. חלק מהמחשבות קשה להגות, עד שאחד המשתתפים, עו"ד ליאור זגורי, מנסח אותן בקול רם: "כבר 16 שנה שאני מארגן קבוצות למצעד החיים בפולין כדי להפוך לאנשי עדות. מעולם לא הרשיתי לעצמי להשתמש במושג שואה בשום הקשר אחר, אבל פה עכשיו אנחנו העדים של שואת העוטף".

הדברים נאמרים בתחנה הלפני אחרונה בסיור, חדר האוכל. הדלת מנוקבת חורי ירי, הקרקע מכוסה רסיסי זכוכיות, ובאוויר צחנה אדירה. מי שנכנסו לקיבוצים שעברו את הטבח בימים הראשונים הרבו לדבר על ריח המוות, אבל הפעם זה הבשר הנרקב במקררים. ועדיין, זה ריח צורב.

אינספור דילמות קשות, חסרות תקדים, מעסיקות את ישראל ואת אזרחיה מאז 7 באוקטובר. זו של תיירות האסון היא ודאי לא מהמרכזיות שבהן, ובכל זאת היא מעסיקה את ניצולי העוטף, את מי שעורכים את הסיורים האלה, ואת רוב מי שמשתתף בהם. כי בין בתי הנרצחים והחטופים, על אדמה ספוגה בדם, את שואלת את עצמך מה את עושה כאן, ואם נכון להיות כאן. לא כולם עסוקים בזה, אגב; כבר היו דיווחים על משתתפי סיורים שהעלו צילומי סלפי על רקע בתים שרופים בלי למצמץ, ויש מי שמנסים לעשות מהעניין כסף באופן שאינו רגיש מספיק. אבל נדמה שכמעט כל הנוגעים בדבר מתלבטים ללא הפסק, נקרעים בין הצורך לספר את הסיפורים, להטמיע אותם בזיכרון הציבורי, להפוך כמה שיותר ישראלים וגם זרים ל"אנשי עדות", כמו שקורא לזה זגורי, לבין הצורך לכבד את פרטיות הניצולים, החטופים והנרצחים והקהילות שלהם. הם לא רוצים ליצור זילות של האסון, ומסכימים שחשוב לשמר גם משהו מאופיים המקורי של היישובים הפגועים, עם החצרות הרחבות והשקט בקצה הארץ, מקומות שהמולה ותיירות וזרים תאבי צילום היו רחוקים מהווייתם.

מגמות הביקורים משתנות. בתחילה היו אלה עיתונאים מקומיים וזרים, או מנהיגים מחו"ל, אנשי הסברה וקהילות יהודיות, תורמים, אפילו חיילים. באיזשהו שלב היה נראה שהסיורים התאפשרו גם לאזרחים מן השורה, אבל עכשיו יישובי העוטף שוב מקפידים בברירת המבקרים. בסיור שבו השתתפתי בניר עוז, למשל, רוב המבקרים היו עובדי גוגל שהגיעו כקבוצה. הקשר בין ניר עוז לגוגל לא חדש: בתו של אחד החטופים, חבר הקיבוץ חיים פרי, היא עובדת החברה, וגוגל מלווה את אנשי הקיבוץ מאז הטבח וסייעה להם בשלל דרכים. מהקיבוץ הזה, הקבוצה המשיכה לסיור בבארי. אבל בבארי מודים שהם כבר מתחילים לוותר על מדיניות הדלת הפתוחה.

רון בהט, ניר עוז: "יש חשיבות עצומה בלהראות לאנשים מה קרה כאן, כי עד שאתה לא רואה אתה לא באמת מבין. אבל איך לא הופכים את זה למסחרה, כאילו אנשים קונים כרטיס להצגה? אנחנו נזהרים בזה יומיום"

"בארי פתח שערים בהתחלה והיה זרם, עכשיו מצמצמים מאוד את הסיורים", מסבירה רחל פריקר. "היתה חדירה לפרטיות במקום שהכי כואב לנו, אנשים נכנסו והעלו פוסטים, היתה כתבה על זה שלוקחים כסף על סיורים כאלה — ובארי לא יעז לעשות כסף על גב מה שקרה פה. אז צמצמנו מאוד, אנחנו מכניסים רק אנשים שיש סיבה להכניס אותם, אנשים מחו"ל שיכולים להפיץ את הסיפור, או תורמים. לא סתם סקרנים".

פריקר (70), תושבת בארי, מרבה לספר את סיפור ההישרדות שלה, אבל מרחוק, בהרצאות במקומות שונים, והיא צרודה מאוד. "נגמר לי הקול מזה שכולם רוצים לשמוע את הסיפור", היא מסבירה. "הבית שלי שרוף, ואין לי בעיה שייכנסו אליו כשמבקרים בקיבוץ, אבל לא לכל החברים זה מתאים. אצלי זה רק נזק לרכוש, אבל מקומות שבהם נרצחו אנשים... זה מאוד מאוד קשה. עברו ארבעה חודשים אבל עדיין לא התאבלנו, אנחנו עוד לא מעכלים את הסיפור, רוב החטופים שלנו לא חזרו. זה קשה מאוד".

ובהט מניר עוז מתמצת את הדילמה: "מצד אחד טמונה חשיבות עצומה בלהראות לאנשים מה קרה כאן, כי עד שאתה לא רואה אתה לא באמת מבין", הוא אומר. "מצד אחר פונות חברות טיולים, אז איפה הגבול? חיילים רוצים לדעת על מה הם נלחמים — אז אנחנו מכניסים אותם. ברור שאנחנו שמחים כשמישהו תורם. אבל איך עושים את זה נכון? מה ההבדל בין קבוצת תורמים לרבקה מרחובות שרוצה להראות לבת שלה? איך לא הופכים את זה למסחרה, כאילו אנשים קונים כרטיס להצגה? אנחנו נזהרים בזה יומיום". ובמורכבות הזאת, הישראלי הוא לא לקוח קל. "לפעמים אנשים מגיעים עצמאית ומתקשרים אלינו מהש"ג, 'הגעתי, חשוב לי, תכניס אותנו לחמש דקות'. אם אנחנו יכולים אנחנו מכניסים, אבל זה הולך ונעשה יותר קשה".

דילמת הצילום והטריוויאליזציה של הזוועה

לפי ההערכות, אלפי אנשים כבר ביקרו ביישובי העוטף בחודשים האחרונים לצורך התרשמות מהעדויות הפיזיות שנותרו מהאסון. מי שמארח אותם ביישובים הם כמעט תמיד תושבים מקומיים, אבל היו גם מדריכי תיירות מנוסים שהגיעו מבחוץ.

בהט (57) הוא תושב ניר עוז, שבחודשים האחרונים מטפל בעניינים שונים של הקיבוץ. בין השאר, הוא מי שמארח את המבקרים, לפעמים אפילו כמה קבוצות ביום. הוא מוביל זרים לפינות הכואבות של הבית שלו, והקיבוץ כולו. בין הליכון של קשיש בפתח בית שרוף, תיבות הדואר שבהן מסומן מי נרצח ומי נחטף, הצעצועים הנטושים בחצר משפחת ביבס — הוא נוגע בפצעים הפתוחים האלה שוב ושוב.

הסיור מתחיל בטיפוס בסולם לגג של ממ"ד, שנותר עומד כשכל הבית סביבו נשרף. "זה היה הבית של אמיתי בן צבי, שתמיד התגאה שמהממ"ד שלו רואים את השקיעות הכי יפות", מסביר בהט. בן צבי נרצח; ג'ימי פאצ'קו, המטפל שלו, נחטף ושוחרר בעסקה הקודמת.

הצורך לצלם עולה כבר מהרגע הראשון, כדי לשמר את המראה, להאמין שבאמת ראיתי את זה, או כדי לספר לאחרים. ובבית שרוף שנותר בו רק ממ"ד, הצורך לצלם עוד לא מעורר בי קונפליקט. אבל בתחנה הבאה הקונפליקט הזה כבר צף: זהו ביתם השרוף של יוכבד ועודד ליפשיץ. יוכבד, יוכ'קה, נחטפה ושוחררה, ועודד, שנפצע מירי, עדיין מוחזק בעזה. הכרתי את עודד לרגע בימיי כחיילת והערצתי אותו, אבל בשיחות מסביב אני שומעת שגם אחרים מתלבטים אם לצלם, ומתגבש איזה כלל שאומר: "לצלם מבחוץ זה בסדר, לצלם בתוך הבית זה יותר מדי".

זה הבית הראשון שאנחנו נכנסים אליו, וכל אחד מרגיש בתוך עצמו איך הוא חוצה איזה קו פנימי ברגע שהוא חוצה את סף הדלת. הדופק עולה, הנשימה כבדה. בפנים שחור, הקירות מפויחים, מיתרי פסנתר ששרדו מוטלים על הרצפה. הכלל שנוסח בחוץ לא מחזיק מעמד — המבקרים מצלמים גם בפנים.

מבית לבית המועקה גדלה. כאן גרו בני משפחת קלדרון. האב עופר עדיין חטוף, ילדיו סהר וארז שוחררו. תחושת החנק בגרון גוברת כשמגיעים לבית משפחת ביבס, ההורים שירי וירדן, אריאל הפעוט וכפיר התינוק עדיין בשבי, ותמונותיהם תלויות בכניסה לבית. בחצר מוטלים אופניים, טרמפולינה, צעצועים. קשה מאוד לעמוד בזה. והלאה, לבית שממנו נחטף יצחק אלגרט. בפנים הכל הפוך, בגדים על הרצפה, סימני ירי בקירות, אלבומים פתוחים, בית שחולל, ובחדר השינה דם על הרצפה. יש תחושת אשמה על שאנחנו ניצבים כאן, בחלל הפרטי ביותר של אדם, אבל הביקור ממחיש את הזוועה שבחטיפה מהחלל הזה. באיזשהו שלב, בין בית לבית, אחד המבקרים מעיר: "בהתחלה כשראינו בית כזה — מיד היינו עוצרים, מצלמים את כולו המון זמן. עכשיו אנחנו עוברים, מצלמים תמונה אחת וממשיכים". ומשתתף אחר מגיב: "טריוויאליזציה של הזוועה".

הקבוצה בסך הכל מאופקת. המפגש עם בהט עדין ומכבד. מסוק שחולף בשמים מוביל אותו לספר את סיפור ההישרדות שלו, איך הסתגר בממ"ד עם בני משפחתו וניצל, הוא מתאר את חוסר האונים הגדול. "נכבשנו. הצבא לא ירה כאן כדור אחד. אתה יושב בממ"ד, שומע מסוק, אומר: 'הנה הצבא הגיע!', ואז הרעש נעלם'. ואז אתה שומע עוד מסוק ואומר: 'הנה הצבא הגיע!', ושוב הוא נעלם. תחושה איומה. קשה לי להשתמש במילה הפקירו", הוא מספר. "אבל הופקרתם", אומר אחד המשתתפים.

בכל יציאה מבית שהוחרב הולם הדיסוננס עם החוץ, הירוק השופע, ציוץ הציפורים. בדרך לחדר האוכל אנחנו עוצרים מול תיבות הדואר של הקיבוץ. כחודש לאחר הטבח הן סומנו — מי נרצח, מי נחטף — והתמונה שלהן הופצה ברשתות החברתיות. היה קשה מאוד לראות אותה אז, קשה עוד יותר לעמוד מול התיבות עצמן עכשיו, כעבור עוד שלושה חודשים. לפחות בינתיים נוספו כמה מדבקות "משוחררת". רבע מתושבי הקיבוץ הזה נרצחו או נחטפו, וכאן רואים את זה בעיניים. ומצלמים.

רז שמילוביץ', נתיב העשרה: "אין לי עניין לארח ישראלים שמחפשים לספק את היצר הצהוב שלהם, להצטלם כאילו זו אטרקציה בצ'קליסט, אלא אנשים עם יכולת השפעה שבאים להבין ומגדילים את הסיכוי של הסיפור שלנו לצאת"

המשתתפים לא משלמים, המדריכים סופגים מחיר נפשי

הסיור מתפזר ליד הסילו, האסם הגדול שבכניסה לקיבוץ, שבתחילת נובמבר תלו עליו החברים דגל ענקי — ושלט ענקי ועליו המוטו של הקיבוץ, "לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב". מחוץ לסיור, אפשר לפגוש את חברי הקיבוץ שעובדים כאן, גם עכשיו, מפלסי נתיב. במוסך אני פוגשת את יפתח אצילי — אחיו אביב, שניהל את המוסך, נחשב חטוף, ובסוף נובמבר משפחתו התבשרה כי נרצח; אשתו ליאת נחטפה ושוחררה; אני פוגשת שם גם את ניר מצגר, שאביו, יורם, חטוף. והם עובדים, מתחת לתמונות קרוביהם החטופים. הם לא מעורבים בביקורים בקיבוץ, אבל אצילי מפגין גישה של "כולם מוזמנים", "כל מי שהוא חלק מהמדינה הזאת, גם אם הוא לא יכול לתרום. כולם עברו טראומה, החברים שלי מהמילואים למשל רוצים לבוא. הם חלק מהאירוע. אז למה למי שבא מארצות הברית תהיה זכות יתר? גם להם מגיע, אבל קודם למי שגר פה".

במושב נתיב העשרה מקיימים כיום סיורים ל"משלחות מחו"ל, ראשי קהילות יהודיות, תורמים, כאלה שיכולים להפיץ את הסיפור", כדברי בני ואינר (38). "כלומר אנחנו לא עושים סיורי תיירים סתם. מתישהו נפתח את זה גם לישראלים אחרים, אבל זה עדיין רגיש אצלנו. איבדנו פה 20 חברים, וכרגע אנחנו מתמקדים רק במי שיכול לסייע בהפצת הסיפור שלנו או בשיקום. וממילא אין לנו הרבה בתים פגועים, הטבח פחות מוחשי כאן".

ואינר הוא סגן הרבש"ץ, וגם מעביר חלק מהסיורים. "להעביר סיור או שניים ביום זה קשה", הוא מודה, ולכן הוא ממעט לעשות זאת. יש עד עשרה סיורים בשבוע, כ־30 אורחים בכל סיור, מאות רבות של אנשים כבר היו שם, ומי שמעבירה את רוב הסיורים ואחראית לתיאום שלהם היא יוני שקד (31). וגם היא מודה: "יש לזה מחיר נפשי, להדרכת הסיורים האלה. את מספרת על אנשים שגידלו אותך או שגדלת איתם, וצריכה לתאר איך הם נרצחו. ויש אנשים שדורשים המון כוחות, ששואלים דברים בחוסר רגישות". היא מספרת, למשל, על כאלה ששומעים שלמושב הגיעו שלושה מחבלים במצנחי רחיפה ואחר כך עוד שבעה ברגל, ושואלים "איך רק שלושה הרגו 20 איש?", או "איך זה שאתם לא מסתובבים עם נשק?". "מבקרים אותנו כאילו אנחנו תמימים. זה גובה מחיר לענות כל פעם על שאלות כאלה".

הסיור בנתיב העשרה, כמו בכל היישובים האחרים, ניתן בחינם, אבל לעתים בסופי הסיורים המבקרים שואלים איך אפשר לסייע ומקבלים לינק לתרומה. "מעולם לא סיימתי סיור עם בקשה לתרומה", אומרת שקד, "זה מרגיש זול, אני לא רוצה למסחר את הכאב שלנו. אני מבינה את החשיבות שיראו וישמעו, אבל אני לא מתעסקת בכמה נכנס פר סיור, זה טו מאץ'".

גם המדריכים מתלבטים אם להקיא או לחבק

הדילמה הזאת מוכרת היטב לרז שמילוביץ' (48), מדריך תיירים תושב נתיב העשרה, שבחמש השנים שקדמו למלחמה העביר בין השאר לא מעט "סיורים גיאופוליטיים" באזור. "אירחתי מאות קבוצות בשנה, עשיתי להן יום סיור בעוטף, איך נראים החיים על הגבול, בצל האזעקות. כך שעוד לפני המלחמה שאלתי את עצמי אם אני לא עושה מסחרה מהחיים שלי".

אחרי 7 באוקטובר הוא הפסיק, עד ש"תפס אותי אבא של ילד בן 17 שנרצח, ואמר לי: 'אני רואה כל מיני ליצנים שעברו פעם ליד העוטף מדברים, למה הקול שלנו לא נשמע? מה עם הסיפור שלנו?'. הוא עודד אותי להביא קבוצות, ומאז אני בוחר אותן בקפידה, רק אחת־שתיים בשבוע. אין לי עניין לארח ישראלים סקרנים שמחפשים לספק את היצר הצהוב שלהם, או סקרנים אמריקאים, אלא אנשים עם יכולת השפעה, שבאים להבין, ללמוד, ומגדילים את הסיכוי של הסיפור שלנו לצאת, שיכולים להבהיר, כשחמאס מפיץ תמונות זוועה מעזה, למה אנחנו תוקפים שם".

הסיורים שלו נשארים רק בנתיב העשרה, והוא מתחיל אותם בבית העלמין של המושב, עובר קבר־קבר של הרוגי הטבח, "בברכת המשפחות", הוא מדגיש. "מה שקורה בבארי או כפר עזה, אנשים שרוצים להצטלם שם כאילו זו אטרקציה בצ'קליסט — בעיניי זה בעייתי מאוד. נהיה ממש בום בביקוש, יש כאלה שבאים מתוך איזה יצר FOMO, לספק סקרנות לפני שמפנים את ההריסות. אני גם לא גובה כסף על הסיורים, אני מפנה ללינק התרמה של המושב".

הוא מודה שאולי הוא קצת רגיש מדי לשאלה מי מגיע. "היום היתה אצלנו שגרירת קוסובו. כשאני רואה אותה מצטלמת בממ"ד שבו נרצח אחד מאנשי המושב, קשה לי עם זה. ומצד אחר, למה שגרירת קוסובו זה בסדר וחב"דניק מניו יורק שהגיע זה לא בסדר? מי שמך להגיד שהיא יותר חשובה ממישהו אחר? אני קורא לזה יצר צהוב כי אני נגוע ופגוע, אבל יש קונפליקט אמיתי בין הצורך להקיא את התיירות הזאת לצורך לחבק אותה".

הביקורים ביישובי העוטף עצמם כפופים לאישורן של הקהילות; קשה להיכנס בלי הסכמת אנשי הקיבוצים, מה שמאפשר להם להגביל את הביקורים. במקומות אחרים מתקיימת תיירות פרוצה יותר, עם קבוצות ומדריכים חיצוניים שיכולים להגיע ללא תיאום. שני האתרים המרכזיים שבהם זה קורה הם המתחם של פסטיבל נובה, על הטבח הקשה שהתחולל בו; ושדרות, כולל אתר תחנת המשטרה וסיפור הקרב עליה. וגם הסיורים האלה מעוררים דילמות אצל מדריכי תיירים.

איקה צ'יפמן (47) מצור הדסה, למשל, מספר שהביא לבארי "קבוצה של אוסטרלים, תורמים גדולים, שרצו לבוא כדי לתמוך", אבל מודה ש"התופעה מעוררת דילמה. קשה לקחת לסיור בין בתים שרופים, ומנגד יש ביקוש, אני רואה בקבוצות של מורי הדרך שהישראלים מחפשים מישהו שייקח אותם לשם, וזה קורה בתקופה שבה למורי דרך אין פרנסה, אז יש גם רצון לתת מענה לביקוש. אבל צריך להבין אם הקבוצה שמבקשת להגיע מנסה לספק איזה יצר מציצני. אפילו עם האוסטרלים בבארי הרגשתי באיזשו שלב שזה ממש פורנו מוות".

הילה גלילי (50), מדריכת טיולים מרוחמה שמכירה אישית חלק מקורבנות השבת השחורה ומהחטופים, מציגה עמדה חריפה יותר: "אני רואה בזה מציצנות אגרסיבית ונוראית, לא נכון לעשות את זה. נכון שהמדינה תיקח לשם בעלי דעה ומשפיענים שידברו על מה שיראו בעיניים, אבל זה נורא שנוסעים לשם מתוך סקרנות. הפרנסה עכשיו קטסטרופה, אבל בשום פנים ואופן אני לא מוכנה להדריך שם. השוק שלנו מת, אבל לפחות אנחנו חיים".