ב

אמצע ינואר מטפל מפתיע, טדי, הוזעק לסייע בבית החולים לילדים שניידר, הצמוד לבית החולים בילינסון. "היה פיגוע ברעננה, ולבית החולים הגיעו לא מעט ילדים שנפגעו ועברו טראומה", מספרת אפרת מילנר, ראשת היחידה לשירות וחוויית המטופל בבית החולים. "אז הבאנו את טדי לפגוש את הילדים. הוא טיפס על כיסא ליד אחד מהם ופשוט התחיל ללקק אותו. הילד חייך, התעורר כולו". טדי הוא אחד הכלבים הטיפוליים הקבועיים בשניידר, ומילנר אומרת ש"ילדים שמאושפזים אחרי פיגוע ורואים את הכלבים — פתאום העיניים שלהם מתמלאות באור". ולא רק אחרי פיגוע הכלבים מסייעים, גם לילדים חולי סרטן, לילדים שמגיעים לבדיקות מורכבות ומלחיצות, אפילו לילדים שפשוט חוששים מזריקה. ולא רק לילדים: גם מבוגרים בכל הארץ, בבתי חולים ומחוץ להם, נעזרים בכלבים טיפוליים, שמסייעים להם בהתמודדות רגשית. מילנר מספרת שבבילינסון הן הנהלת בית החולים והן צוותי הרפואה הבינו את הצורך בכלבים כאלה, ורואים את החשיבות של שילובם בטיפול.

טבח 7 באוקטובר והמלחמה הזניקו את הצורך הזה, ומזניקים כעת את התחום כולו. "רואים הצלחות מטורפות עם הכלבים", אומרת מיכל לבנשטיין, שעובדת עם כלבים בבילינסון ובבתי חולים נוספים. "כלב עובר במסדרון בית חולים ו־200 ידיים רוצות ללטף אותו, זה חוצה מגדרים ומגזרים, מגיע גם למי שלא אוהבים כלבים בדרך כלל. כשכלב מתרוצץ בבית חולים זה משנה את כל הווייב במחלקה". ורם ברלין, שעובד גם הוא ביחידה לחוויית המטופל, מוסיף: "כלבנות טיפולית היא תחום שמחבר בין הגוף לנפש, והוא תופס עכשיו תאוצה מטורפת, הדרישה עולה, כל בתי החולים רוצים את זה".

כמה מאות כלבים טיפוליים פועלים כיום בישראל. חלק מהם מלווים אדם אחד באופן צמוד ומסייעים לו במשימות שונות (כלבי נחיה וכלבי שירות אחרים), אחרים מתלווים לכלבנים טיפוליים שמסייעים לאנשים שונים עם צרכים שונים. הכלבנים עובדים באופן פרטי ובמסגרות ציבוריות: בגנים ובבתי ספר — עם קבוצות או ילדים יחידים, כאלה שנמצאים על הספקטרום או סובלים מהפרעות קשב וריכוז, קושי בוויסות החושי וקשיים רגשיים כגון חרדה חברתית; בבתי אבות, שם הם מפיגים בדידות ו"מפעילים" קשישים שלא מרבים לפעול; במסגרות לטיפול נפשי; וגם בבתי חולים. אחרי 7 באוקטובר, הכלבנים והכלבים עושים הרבה יותר — העלייה בפניות לסיוע רגשי בקרב הציבור כולו, ודאי בקרב מי שנפגעו ישירות, מעלים גם את הצורך בשילוב כלים נוספים שיאפשרו התמודדות עם המצוקה ויקטינו את הסיכוי לפתח פוסט־טראומה. כך, מתחילת המלחמה הכלבים הטיפוליים הגיעו גם לניצולי עוטף עזה והנובה, לפצועים בבתי חולים, למפונים בבתי מלון, וההתעוררות בתחום כבר מביאה לביקוש גובר לא רק לטיפולים כאלה — אלא גם להכשרה בתחום.

מיכל לבנשטיין: "במלון של מפונים פגשנו קשיש שלא יצא מהחדר. נוצר חיבור מדהים בינו לבין טדי, והוא הצליח לצאת לא רק מהחדר אלא גם מהמלון. מילואימניק שנפצע בעזה אמר לי שהכלב הוציא אותו מהמיטה. הוא היה בדיכאון, אבל 'הכלב הוא זה שפתח לי את העין הפצועה'"

לבנשטיין ואחד הכלבים שלה, טדי, היו מהראשונים שהשתלבו בטיפול באנשי העוטף, וירדו לאילת, למלונות שאליהם הגיעו ניצולי קיבוצים. "היו שם קשישים שלא הסכימו לצאת מהחדר, אפילו לא לאכול", היא מספרת. "האחות של הקיבוץ ביקשה ממני להיכנס לחדר של אחד הקשישים עם הכלב, ונוצר ביניהם חיבור מדהים. הוא כל כך התרגש לפגוש את טדי. באחד הבקרים הוא כבר חיכה לי בלובי מרוב שהוא התרגש. הוא לא רק הצליח לצאת מהחדר, אלא יצא גם מהמלון. במשך חודשים הגעתי אליו בכל שבוע, הלכנו לטייל, ישבנו בפארק, והוא נפתח, סיפר לי על ההתמודדות שלו. זה רק בזכות טדי".

מה יש בכלב שעושה את זה?

"כלב מקבל אותך בלי חשבון, הוא לא מגלה סודות, אפשר לומר לו הכל והוא מקשיב, עם נאמנות, הכלה, אהבה וחום בלי תנאים. יש לזה אפקט כל כך חזק על אנשים בטראומה. והוא מביא שמחה ברגעים של כאב ופחד, הוא מקליל את האווירה. אפשר לשחק איתו, הוא ממקד את תשומת הלב בעשייה ומאפשר לשכוח מכל השאר, וכל זה לא נעשה בכוח. האנשים הם שמובילים את התהליך ומתמסרים לו. וצריך לזכור שאלה כלבים שהוכשרו לכך, ושהוכשרו בתוך בית חולים, כך שהם סבלניים לרעש ולהמולה שם, וגם לכמות אינסופית של ליטופים. וישנו העניין הפיזיולוגי — כשמלטפים כלב מופרשים אצלנו חומרים שמיד יש להם השפעה טובה".

את האפקט הזה לבנשטיין ראתה היטב גם בקרב ילדים ובני נוער שחזרו משבי חמאס והגיעו לבית החולים לילדים שניידר. "הם רצו במסדרונות עם הכלב, שכבו לידו על הרצפה", היא מתארת את המפגש שלהם עם טדי. במקביל, הכלב השתלב גם בליווי קבוע או זמני של ניצולי המסיבות וחיילים פצועים. "יש למשל מילואימניק שנפצע בעזה שאמר לי שהכלב הוציא אותו מהמיטה. הוא לא רצה לקום, הוא היה בדיכאון, אבל 'הכלב הוא זה שפתח לי את העין הפצועה'. הוא ביקש ממני: 'ברגע שאני חוזר לעצמי את מוצאת לי כלב'".

לבנשטיין, אחות טיפול נמרץ בהכשרתה, היא מנהלת תורנית של מערך הסיעוד בבילינסון כבר 28 שנה, ועדיין עושה זאת, אבל במשך שנים חלמה לשלב במוסד עבודה עם כלבים. לפני ארבע שנים, אחרי התעקשות ממושכת מול המנהלים, זה הצליח, והיא הראשונה שהכניסה את התחום לבתי החולים בארץ, ובשנה שעברה אף קיבלה את אות מצטיינת משרד הבריאות, בטקס בבית הנשיא. היא בת 54, ובביתה שבכוכב יאיר מסתובבים ארנבון טיפולי, שלושה חתולים טיפוליים ושלושת הכלבים הטיפוליים, טדי הגדול, טימי וג'ני. שניים מהכלבים היא הצילה; היא שיקמה אותם, הם מסייעים בשיקום אחרים. בבילינסון עובדות לצדה עוד ארבע אחיות שהוכשרו ככלבניות, והיא גם ייסדה שם את "לגעת בנפש", תוכנית שמכשירה רופאות, אחים, פסיכולוגיות ועובדים סוציאליים להיעזר בכלבים טיפוליים. "זה קורס של 400 שעות, שאני יכולה להכשיר בו רק עשרה אנשים בשנה, ויש רשימות המתנה", היא מסבירה. לצד ביליניסון, מתחילת המלחמה היא עובדת גם בבתי החולים קפלן והעמק, עם ילדים, חיילים, מאושפזים סיעודיים, חולים סופניים. בכל מקום, היא אומרת, היא רואה את התרומה של הכלבים, בהתאם למטופל: הם מסייעים להפחית חרדה, תורמים להחלמה, מגבירים את המוטיבציה להשתקם, מקלים את הכאב, מעלים את תחושת הערך העצמי. נשמע שכולנו צריכים כלב טיפולי כרגע, ויש אנשים שזקוקים לו במיוחד.

הכלב מתאים את עצמו לכל צורך וקושי, של כל אחד

עקרונית, כל כלב הוא קצת טיפולי. מחקר של המועצה האמריקאית לרפואת משפחה מ־2015 מצא שבעלות על חיית מחמד יכולה להפחית מתח, חרדה ותסמיני דיכאון, ואפילו להוריד את לחץ הדם. זה לא רק הליטופים שמשחררים אנדורפינים וסרוטונין, אפילו מבט לעיני הכלב משחרר בגופנו אוקסיטוצין. אבל כדי להיות כלבים טיפוליים באמת, כאלה שעובדים עם אנשים רבים ולא רק תומכים רגשית בבעלים שלהם, נדרשת הכשרה.

ולא כל כלב מתאים להיות כזה. יש כלבים מעורבים שהאופי שלהם הולם את התפקיד, אבל "קשה לדעת מה יש שם", כפי שאומר אלעד ניסן (53), מאלף וכלבן טיפולי מתל אביב, ומסביר שהנטייה היא לכלבים גזעיים. "מכיוון שלכל גזע יש תכונות אופי, אז יותר קל לעבוד עם כלבים גזעיים מגזעים עדיפים, גולדן רטריבר ולברדור, למשל, שיש להם אופי יותר רגוע וחיובי. גם פודלים מתאימים, כי הם חכמים, וגם פפיון וקינג צ'ארלס, שהם קטנים ורגועים. אני עובד עם בורדר קולי, זה גזע אנרגטי ואקטיבי מאוד, ככלב טיפולי הוא לא להיט, אבל עם ההכשרה הנכונה אפשר להכניס אותו למוד הנכון".

את הכלבים מביאים להכשרה הכלבנים הטיפוליים שיעבדו איתם, ושם הם מתכוננים יחד לטיפולים העתידיים. "קודם כל הכלב נחשף לסביבות שונות ולומד להגיב להן — בית חולים, נמל תעופה, בית ספר, הוספיס, כל מקום", מסביר ניסן. "אחרי הכשרה כזאת לא מזיז לו ש־500 ילדים רצים במסדרון, שיש אזעקה, צפירה או כל רעש אחר. הוא לומד להימנע מלהגיב באופן לא מתאים כשעושים לו לא נעים, למשל במקרה של ילדים עם בעיה בוויסות החושי או על הרצף — הכלב ילמד ללכת הצדה, לא לתקוף. אנחנו מלמדים את הכלבים טריקים שונים שמתאימים לצרכים שונים; למשל, מי שעובר שיקום וצריך להפעיל את הרגליים, הכלב עומד לו על הרגליים כדי להוסיף משקל, וצריך להכשיר אותו לזה. כמו שצריך להכשיר אותו ללכת ליד כיסא גלגלים, קביים, מקל הליכה, הליכון. ומלמדים אותם להקשיב לכל אחד, לשם כך הכלבים עוברים הכשרה בידי אנשים שונים".

בעצם לאוכלוסיות שונות שנעזרות בכלבים טיפוליים יש צרכים שונים מאוד, מאוטיסטים דרך מי שעוברים שיקום פיזי ועד מי שמתמודדים עם קשיים רגשיים עדינים. אתם צריכים להכין כלבים להמון סוגי סיוע.

"נכון. הייתי אתמול בהוספיס עם חולים סופניים, שם הכלב נדרש להיות פחות פעיל, בעיקר מלטפים אותו ומשתמשים בו כמנוף לשיחה. בן משפחה של אחד האנשים שם אמר לי: 'אבא שלי לא חייך תקופה ארוכה, עכשיו הוא רואה את הכלב ומחייך'. במוסד של אוטיסטים, מנגד, ההישג הוא כשאוטיסט מצליח לפתוח כף יד קפוצה וללכת עם הכלב לטיול. הוא בן 25, ולא עשה את זה בחיים. הוא לא מצליח להחזיק טוש. וגם הוא מחייך, זה קורה לו מעט מאוד, אבל הכלב מוציא את זה ממנו. הוא מעניק לו תחושת מסוגלות, אפילו אושר. עם בני נוער בסיכון, הכלבים מאפשרים להם ללמוד איפוק. אצל ילד שעבר דירה והביטחון העצמי שלו נפגע, והציונים ירדו, כשהוא עושה טריקים עם הכלב הוא לומד 'לנהל' אותו, וזה משפר את הביטחון העצמי, וגם ילדים סביבו רואים איך הוא מפעיל את הכלב. אז כן, הכלבים לומדים המון טריקים, שיתאימו לאוכלוסיות שונות, והמגוון הוא ענק. נראה שגם הכלב, אגב, נהנה מכל רגע".

דרור בר־אל: "הכשרה של כלבן טיפולי כוללת גם לימודי פסיכולוגיה ופסיכופתולוגיה, התמודדות עם פוסט־טראומה. לומדים להבין אנשים טוב יותר, ולומדים להכשיר כלב טיפולי. אלה לימודים אינטנסיביים של שנה וחצי, אבל אנחנו רואים עלייה בביקוש. התחום בצמיחה מטורפת"

גם הכלבנים צריכים ללמוד על פוסט־טראומה

אבל לא רק את הכלבים צריך להכשיר, גם את הכלבנים. דרור בר־אל (60) מכפר מעש הוא אחד מבעלי דוגארט, מכללה להכשרת מאלפים, כלבנים וגם כלבים שעובדת עם המכללה האקדמית אונו, המעניקה תואר במדעי ההתנהגות עם התמחות בכלבנות טיפולית. מי שיכולים להתקבל להכשרה הזאת, מהמובילות בארץ, הם רק מאלפים מומחים, או שהם עוברים הכשרה כמאלפים במקום. "לעבוד עם כלב טיפולי זו מיומנות ברמה גבוהה מאוד", מסביר בר־אל, שמכשיר כלבנים טיפוליים כבר 18 שנה. ומי שמגיעים, הוא מוסיף, הם "חבר'ה צעירים אחרי צבא, או אנשים באמצע החיים שרוצים לעשות שינוי קריירה, וגם גמלאים, למשל ממערכת הביטחון. הם יוצאים לפנסיה בגיל צעיר ומחפשים כיוון".

ומה לומדים אצלכם?

"זו הכשרה של יותר מ־300 שעות פרונטליות ועוד כ־100 שעות סטאז'. לומדים מגוון נושאים, מדברים שנוגעים להתנהגויות של הכלבים, דרך מבואות בפסיכולוגיה ופסיכופתולוגיה ועד התמודדות עם פוסט־טראומה. לומדים להבין אנשים טוב יותר, ולומדים להכשיר כלב טיפולי. העלות היא כ־31 אלף שקל, הלימודים די אינטנסיביים במשך כשנה וחצי, ולמרות זאת אנחנו רואים בחודשים האחרונים עלייה בביקוש. התחום בצמיחה מטורפת".

חלק מהצמיחה ניכר בפתיחתו של מחזור ראשון של כלבנות טיפולית במכון מגיד של האוניברסיטה העברית, בשיתוף המרכז לכלבנות טיפולית של עופר ביטון. "בעקבות המלחמה יש מאות אנשים שכבר מבקשים להיעזר בכלבים טיפוליים, והביקוש עוד יגדל", מסביר ביטון את הצורך בפתיחת הכשרה חדשה. במכון מגיד מציינים שהביקוש לתוכנית ההכשרה, שעלותה כ־24 אלף שקל, זינק בעקבות המלחמה, ושהיא עברה עדכון, עם דגש מוגבר על פוסט־טראומה והכשרה מעשית בשיתוף ניצולי העוטף. ההכשרה נמשכת כשנה וחודשיים, ובנרשמים יש פסיכולוגית, מורים לחינוך מיוחד ועובדים סוציאליים שמעוניינים להיעזר בכלבים בטיפולים.

ההכשרות האלה ותיקות ומבוססות, אבל התחום, בסופו של דבר, פרוץ. אין איגוד מרכזי של כלבנים טיפוליים, אין פיקוח על ההכשרות, אין סטנדרט, אין רישיונות, אין רגולציה על המטפלים. התוצאה, אומר בר־אל, היא ש"יש המון שרלטנים, זילות נוראית, ניצול לרעה של תחום שיש בו הרבה כסף (שאלת טיפול עולה כ־400-250 שקל — ש"א). יש מסגרות שעושות הכשרות מהירות, עם שליש או אפילו רבע מהשעות שבהכשרות שלנו, ובסופן נותנים תעודה, ואין שום פיקוח". וזה מסוכן, מזהירים כולם.

"בלי הכשרה מתאימה עלולים לקרות נזקים", הוא מוסיף. נשיכות של מטופלים הן התרחישים הראשונים שקופצים לראש, אבל נזקים בטיפול, למי שנמצא במצב רגשי עדין, או לילדים, הם דאגה רצינית אחרת. "אנחנו בתחילתו של משבר נפשי גדול, המון אנשים יחוו קושי בהמשך, אנשים שעברו תופת ואני חושבת שהם אפילו לא יודעים עדיין עד כמה נפגעו", אומרת לבנשטיין. "נצטרך הרבה אנשי מקצוע, ובייחוד כשמדובר בטראומה ופוסט־טראומה צריכים אנשים מיומנים כדי שלא יגרמו נזקים. צריך מטפלים עם רקע מתאים, עם הכלים הנכונים, ולכן גם להכשרות צריך לקבל אנשים בסטנדרט מסוים".