חתיכת עצמאות
חתיכת עצמאות
/// שלטון עם אג'נדה של הרס /// כלכלה שהתנתקה מהמציאות /// מערכת משפט בסכנה ברורה ומיידית /// מגזר אחד מקבל עצמאות מפתיעה
ראש הממשלה
לפרק, לפרק, לפרק
ראש הממשלה בנימין נתניהו אמנם לא היה חלוץ ההפרטה בישראל, אבל הוא הפך אותה לעקרון היסוד של הכלכלה, כדי לחולל תחרות וצמיחה. נתניהו הפריט כמעט כל דבר שנקרה בדרכו — תעשיות ביטחוניות, משאבי טבע, שירותים חברתיים. הוא ארז את זה באווירה של התנערות מקומוניזם וצעדה אל חלום ההתעשרות המהיר. בינתיים, זה לא ממש קרה: חלקים רחבים במגזר הציבורי עדיין אינם יעילים, "שמנים", ומנגד חלום ההתעשרות עדיין זמין רק למעטים ויצר בחברה הישראלית פערים ענקיים. כאן היה אמור להגיע שלב התיקון, כזה שדואג לשיפור החינוך, הבריאות והתשתיות, ומאפשר להרחיב את הצמיחה ולהנגיש אותה לחלקים רחבים יותר של האוכלוסייה.
נתניהו, כמובן, לא הגיע לשלב התיקון. הוא המשיך עם שלב ההפרטה, ולמעשה הקפיץ אותו מדרגה: עכשיו אנחנו בשלב הפירוק. לא משנה מה הבעיה, ראש הממשלה ואנשיו תמיד מגיעים לאותו פתרון — צריך לפרק. לפרק את הפרקליטות, לפרק את בג"ץ, לפרק כלי תקשורת. את כוחה של הכנסת כזרוע המפקחת על הממשלה הם כבר סירסו. את הפקידים במשרדים המקצועיים הם כבר השתיקו. ראש המוסד מחלטר בשבילם. משרד החוץ לא מתפקד. תקציב מדינה אין. סמכות מבקר המדינה רוקנה מתוכן. לבחירות אין משמעות. הדיבורים והמעשים חד הם, הכל פירוק, כזה שלא יותיר בישראל שום גורם פעיל שאינו בנימין נתניהו עצמו. וזה לא שהוא ממש פעיל. רק מפרק. והפעם זה לא נעשה מתוך אג'נדה כלכלית סדורה, כמו ההפרטה. הפעם יש רק הרס. גם אם נצליח לעצור אותו, יידרשו שנים לתקן את הנזקים.
/// גלית חמי
הכלכלה
התנתקות
זו היתה שנת העצמאות של ההייטק, האנרגיה הירוקה והטרמפיסטים; הם תפסו כיוון משלהם, בלתי תלויים בנעשה מסביב, אפילו, לא נעים לומר, מנותקים.
ראינו את זה בשווקים. העולם עצר מלכת, אבל המשקיעים הזרימו סכומי עתק לחברות טכנולוגיה ואנרגיה ירוקה. את ההייטק הישראלי זה הביא לשגשוג חסר תקדים, שלמעשה החזיק את הכלכלה המקומית בשנת משבר. יהיו כמה חברות ישראליות שיצדיקו את השווי האדיר שלהן, אבל בגדול — יש כאן יותר מדי חברות שעוד לא הוכיחו את עצמן, לחלק מהן עוד אין מוצר שנמכר, שמקבלות שווי של חברות מבוססות רווחיות. השווי שלהן, אם כן, התנתק מהמציאות. זה קורה גם עם אנרגיה ירוקה: מדובר במהפכה חשובה שישראל לוקחת בה חלק משמעותי, וחלק מהחברות פורצות דרך, עושות דברים משמעותיים בענף שצומח במהירות. ובכל זאת, מכפילי הרווח שלפיהם נקבע שווי החברות מתחילים להזכיר את בועת ההייטק של לפני 20 שנה.
ויש עוד כמה עפיפונים שאיבדו את החוט, בצמרת. בכירים שיצאו עם משכורות עתק מתקופות עבודה קצרות, ובאופן שלגמרי לא תואם את תרומתם לחברה. דורון כהן סיים שנה כמנכ"ל דסק"ש ויצא עם חבילת אופציות של יותר מ־8 מיליון שקל. מוטי רוזן הודח ממגדל אחרי שלושה חודשים ויקבל כ־3.5 מיליון שקל על תרומתו האפסית לחברה.
בין השוק לבכירים האלה יש קו מקשר של ניתוק ערך: בין הערך הממשי של מה שהחברה מסוגלת לעשות ולמכור לבין הערך שהיא מקבלת מהמשקיעים, בין הערך האמיתי של העבודה של מנהלים לערך שנכנס לעו"ש שלהם. יגיע הרגע שבו לניתוק הזה יהיה מחיר.
/// גולן פרידנפלד
מערכת המשפט
מלחמת העצמאות
ללא עצמאות של מערכת המשפט אין חברה חופשית ואין מדינה דמוקרטית. מי שלא רואה את האיומים לרסק את עצמאות המערכת בישראל כמוהו כמכחיש קורונה, מתנגד חיסונים או מצביע לירון זליכה — כלומר מנותק מהמציאות.
האיומים האלה באים משלושה כיוונים: מהימין השמרני, מהימין ההלכתי ומהימין הביביסטי. הראשון דורש לסלק את מתווכי המשפט המסורתיים, ובראשם בג"ץ והיועץ המשפטי (לשיטתו, הם פקידים שלא נבחרו, ופוגעים במשילות). השני מבקש לכונן משפט הלכה ולהחזיר את הסנהדרין על כנו. השלישי משחיר את המערכת הנוכחית כמי שתפרה תיקים כדי להפיל ראש ממשלה. המשולש הזה מצחצח חרבות בכל הזדמנות, ונמצא בנאומים של בנימין נתניהו, בהתבטאויות של אמיר אוחנה, יריב לוין, דוד אמסלם, אצל הכהניסטים והנעמיסטים הגזענים ושונאי הלהט"בים. אם זו תהיה הקואליציה הקרובה, אז בשנה הבאה אולי נחגוג עצמאות למדינה אבל יום זיכרון למערכת המשפט הישראלית.
/// משה גורלי
ערביי ישראל
שנת העצמאות
73 שנה המתין הציבור הערבי עד שזכה סוף סוף לעצמאות, ומי שהעניק לו אותה הוא לא אחר מראש הממשלה בנימין נתניהו. אותו נתניהו של "פרס יחלק את ירושלים", ושל "הערבים נעים בכמויות" ושל "ממשלת מיעוט היא פיגוע לאומי היסטורי שיחגגו אותו בטהרן, ברמאללה". אותו ראש ממשלה נצחי, שעשה קריירה משיסוי אזרחים יהודים בערבים והכריז ערב הבחירות שלא ייתמך בידי מנסור עבאס, היה אחריהן הראשון לזהות את תבונתו ונועם הליכותיו של ראש מפלגת רע"מ, מנהיג הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית.
זו אינה ההבטחה האחרונה שנתניהו יפר, אבל ציניים ככל שיהיו המניעים שהובילו אליה — עצמאות היא עצמאות. מרגע שניתנה, קשה מאוד לקחת אותה בחזרה. דוד בן גוריון הבין את זה ב־1947, עבאס מבין את זה ב־2021.
רע"מ היא לשון מאזניים, וזה מקנה לה כוח עצום לדרוש כל שתרצה בשביל הציבור שלה: מתקציבי עתק, דרך שיקום הביטחון ביישובים ועד הסדרת קרקעות לדורות הבאים והכשרת עבירות בנייה. נתניהו יאשר הכל.
אבל חשוב מכך בהרבה, מה שנתניהו העניק לערבים הוא דבר שמעולם לא קיבלו מראש ממשלה בישראל: לגיטימיות. הכרה בהיותם אזרחים שווי זכויות במדינת ישראל, שהאצבע שלהם בכנסת טובה בדיוק כמו זו של בצלאל סמוטריץ'.
זו חירות שנתניהו אפילו לא דמיין שיעניק להם, ובטח לא דמיינו סמוטריץ' ונפתלי בנט, ולמען האמת גם לא יאיר לפיד וה"זועביז". גם אם לא תקום ממשלה בתמיכת עבאס, את הלגיטימיות שניתנה לפתע לאזרחי ישראל הערבים לא יהיה אפשר לקחת מהם. נתניהו, בפיתול עלילה שלא חלם עליו, זוכה להיות מבשר העצמאות הגדול של ערביי ישראל. משהו טוב בכל זאת יצא מהבחירות הללו.
/// צבי זרחיה
מילת השבוע
//
דור סער־מן
העצמאות שלנו השנה, האישית והלאומית, חמקמקה במיוחד
זה יום עצמאות מבלבל. מצד אחד, מבחינה אישית, משהו בעצמאות חזר אלינו. מבצע החיסונים, פתיחת העסקים, חזרה לבתי הספר — יש איזו תחושה של חופש ושחרור. מצד אחר, יש גם תחושה שמשהו בעצמאות הלך לאיבוד. צד אחד של המפה הפוליטית מרגיש שבוי בידיו של ראש ממשלה שעושה הכל כדי להתחמק מלעמוד לדין, כולל שלל תעלולים (שאפילו עשויים לשנות את מוסד הנשיאות). הצד השני טוען כבר שנים שהתקשורת והפרקליטות פוגעות בעצמאות הפוליטית, "חטפו" את המדינה והשיח הציבורי. וגם מי שלא דבק באחד הנרטיבים האלה פשוט מרגיש שלקול שלו בקלפי כמעט אין משמעות, כי שוב ושוב אנחנו במבוי סתום של התקוטטויות פוליטיקאים. גם הייאוש הזה, התחושה שאי אפשר להשפיע עוד (על המערכת הפוליטית או על השאלה אם התיכוניסט שלך הולך לבית הספר), מכרסמים בתחושת העצמאות, הריבונות האישית.
במצב כזה, כדאי לזכור היבט חשוב של העניין. עצמאות היא לא רק שחרור לעשות את מה שרוצים לעשות — היא גם האחריות לעשות את מה שצריך לעשות. מי שעצמאי צריך לקבל את ההחלטות הקשות, אלה שאולי אינן נעימות אבל בהחלט הכרחיות. אין איזה משעבד חיצוני שאפשר להטיל עליו את כל כובד המשקל. זה נכון לכל אחד מאיתנו, וזה נכון גם לנבחרי הציבור; הם עצמאיים לגמרי לקבל את ההחלטות החשובות, אם רק ירצו לקבל אותן. הם יכולים לקשקש עד מחרתיים על בעיית המשילות, אבל העובדה היא שבסופו של דבר הם בורחים ממנה, מהאחריות, מכובד המשקל של העצמאות.
