"אני רוצה לספר לכם על שני מקרים שקרו השבוע... הגיע סוכן חומרי ניקוי למפעל בדימונה, ושאל את העובדים איפה בעל הבית... אמרתי שזה אני והוא לא האמין שאני - צעיר ושחור - יכול להיות בעל מפעל. ואז בבנק שואלים אותי שוב ושוב אם אני המנכ"ל, ואם יש לנו יועצים לבנים שאפשר לדבר איתם. אני תוהה לעצמי מה קורה כאן?! זה שאני בצבע אחר זה אומר שאני טיפש שלא מבין? אתם מסתכלים עלינו כאילו אנחנו צריכים להיות אנשי ניקיון. מה עולה לכם בראש?! אתם פוגעים באנשים בלי לחשוב"...

א

ת המילים האלה פרסם יאיר ישראל, בעלי חברת המזון הטבעוני אותנטבעי, בפוסט פייסבוק שנהפך ויראלי לפני כשבועיים. כחבר בקהילת העבריים בדימונה זו לא היתה הפעם הראשונה שנתקל ביחס מסוג זה. "אנשים לא התרגלו לראות בן אדם שחור שמנהל מפעל", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט". "הקמתי מפעל בעשר אצבעות, וזה לא היה פשוט, אבל עבדתי קשה מאוד והצלחתי בגדול. אתם לא צריכים להיבהל מאנשים כמוני, אלא לכבד אותנו".

הריאיון עם ישראל נולד בעקבות אותו פוסט ונועד להביא את סיפור ההצלחה שלו, אלא שכבר בתחילת השיחה התברר שאי אפשר לנתק את סיפורו האישי מההתמודדות של כל הקהילה שלו עם מדינת ישראל כאנשים שחורים ונטולי אזרחות. כך למשל, מספר ישראל, ב־2015, כשביקש לקבל אישור יצרן ממשרד הבריאות, אמר לו נציג המשרד: "'בחיים שלך לא תקבל אישור יצרן כאיש שחור. זה יותר מדי כסף ויותר מדי התעסקות. אין לך הון עצמי ואני לא יכול להרשות לך'. לא האמנתי שכך הם דיברו אליי בפנים".

אותנטבעי מייצרת מזון מוכן קפוא, ומתמחה בתחליפי חלב ובשר, בעיקר סייטן (חלבון חיטה) וסויה. המנות השונות, ובהן מיטבולס, שווארמה, סטייקים, פסטה בולונז ועוגות גבינה — מתיימרות לחקות את הטעם של "הדבר האמיתי", כשם שחברות פודטק מתוקשרות כמו ביונד־מיט עושות בהצלחה בשנים האחרונות. אולם באותנטבעי לא מדובר במוצרים שנולדו מטכנולוגיות ופיתוחים חדשניים, אלא ממסורת בישול בת כמה עשורים של קהילת העבריים בדימונה.

"בתורה כתוב 'מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל'. מתזונה מהצומח אפשר לקבל את כל הוויטמינים והדברים שדרושים לגוף", מסביר ישראל. "ולכן הקהילה שלנו טבעונית כבר 53 שנה, מאז שנכנסנו לארץ ישראל מאמריקה. שם לא היינו טבעונים, ולא רצינו לגרור את כל הדברים הלא־טובים לכאן לארץ. אז הפסקנו לעשות הרבה דברים, ואחד מהם היה צריכת בשר".

הרעיון להפוך את המסורת הקהילתית לעסק כל־ישראלי נולד בארוחת חג משפחתית לפני כשבע שנים. "ישבתי עם אשתי הושיענא בערב פסח, וחשבתי לעצמי: איך יכול להיות שלא מכירים את האוכל שלנו? הוא הרי יכול לתת מענה לכל כך הרבה אנשים, כאלה שמחפשים בריאות או סתם להיחשף לאורח חיים שונה".

מאז אותנטבעי הלכה והתרחבה, וכיום המפעל שלה בדימונה, שמשתרע על 220 מ"ר, מייצר 500–750 קילו מזון מוכן קפוא ביום, ומשווק אותם בעיקר לסופרים, מרכולים ומעדניות. "הכל נעשה בעבודת יד, ואלה דברים אותנטיים של הקהילה. יש לנו סיר ענק של 30 ליטר להכנת הסייטן הגולמי. אנחנו מכינים את מוצרי הסויה לבד, אופים, מבשלים ומטגנים הכל כאן, ואז אורזים, מקפיאים ומשנעים לנקודות המכירה בכל הארץ. המטרה שלי היא גם להגיע למוסדות. אני רוצה לספק אוכל למוסדות חינוך, לשדה תעופה, לצבא, להגיש את המזון שלי ואת האוכל הבריא שלי לכל הארץ. זה החזון שלי, מאילת עד מטולה".

מאיפה בא החיבור האישי שלך לאוכל?

"בתור ילד קטן תמיד התחברתי לאנשים שנתנו לי אוכל. מי שנתן לי פרוסת לחם, הייתי מחובר אליו. חשבתי שאם אני יכול להגיע למצב שאני נותן למישהו אוכל מהידיים שלי, אולי אני יכול להתחבר אליו ולספר ככה את הסיפור שלי ואת הסיפור של הקהילה, שהכל יעבור דרך הבטן".

"הכנסתי שותף לבן, כי אמרו לי שיהיה לו יותר קל מול הרשויות והבנקים. ובאמת היה לו יותר קל. אבל נפרדנו כי לא דיברנו באותם מונחים. הוא ראה כסף, ואני ראיתי חזון של להביא שינוי לעולם"

"בגיל 8 כבר נאלצתי לגדל את עצמי ולעבוד בניקיון"

ישראל (44), גרוש ואב לארבעה, נולד בדימונה, הקטן מתוך תשעה אחים ואחיות, בן להורים שהיגרו בשנות השבעים ממיאמי, פלורידה. כשהיה בן שנתיים אביו מת, וכשהיה בן 8 אמו גורשה בחזרה לארצות הברית, ושבה לכאן רק כשהיה בן 17. "שמרנו על קשר כל הזמן שהיא היתה שם ואני כאן, אבל היה קשה להיות כאן בלעדיה. נאלצתי להתמודד לבדי עם החיים, וככה למדתי איך לשרוד".

איך ילד בן 8 מתקיים בכוחות עצמו?

"התחלתי לעבוד בעבודת שחורות, ניקיתי גינות, מדרגות של אנשים, כל עבודה מזדמנת עשיתי".

מי גידל אותך?

"אני. תמיד היו חברים סביבי, אבל מה לעשות כשאין אמא ואבא? אתה צריך להתמודד עם המצב. לא בכיתי ואמרתי לאנשים שאין לי מה לאכול. התמודדתי. עבדתי בשביל אנשים בדימונה שמכירים אותי".

מה עם האחים שלך?

"בתוך שנה־שנתיים מאז שאמא שלנו גורשה, הם עזבו לארצות הברית, כי גם להם היה קשה".

ומה לגבי לימודים? בית ספר?

"לא הלכתי לבית ספר. למדתי במסגרת של הקהילה, אבל כל הזמן הייתי בורח ממנה כדי לעבוד, כדי שאוכל לקנות לעצמי לחם, מרגרינה ומלח — כי אלו הדברים הכי זולים".

קהילת העבריים מונה כ־5,000 בני אדם, רובם גרים בשכונת כפר שלם בדימונה, והיתר במצפה רמון וערד. ישראל עצמו גר בדימונה, אולם מחוץ לשכונה הקהילתית. אף שהעבריים חיים בארץ מ־1969, ומגדלים כאן כמה דורות, מדינת ישראל מסרבת להכיר בהם כאזרחים. רובם המוחלט, ובהם ישראל, מוגדרים תושבי קבע בלבד. ב־2013 קבע שר הפנים דאז גדעון סער כי בני הקהילה שיתגייסו לצה"ל יוכלו לקבל אזרחות לעצמם ולבני משפחתם, אולם רק בתום שירות החובה. ולכן, רק בעוד כשנה, כשבנו הבכור של ישראל ישתחרר משירותו בחיל הים, הוא וכל משפחתו יוכלו לבקש אזרחות. "שום דבר לא בטוח", הוא אומר, "יכולים לשלול גם את זה מאיתנו".

"כל הבעיות שיש לנו נובעות מכך שאין לנו אזרחות ושום תמיכה מהרשויות", אומר ישראל. "בגלל המצב של הקהילה, אמרתי לעצמי שכשאגדל אני רוצה לשנות את פניה בחברה — להראות לעם ישראל שאנחנו מסוגלים להיות בעלי בית, להיות עצמאים. ראיתי הרבה אנשים בקהילה שעובדים בעבודות שחורות. ושאלתי את עצמי למה אין אנשים מצליחים שנראים כמוני? רציתי להראות לעם שזה אפשר. היה לי חזון לעשות משהו גדול ולהוכיח לעצמי ולכולם שאני יכול להצליח בגדול".

"העזתי כי לא היה לי מה להפסיד. מקסימום אשאר עני"

ההתחלה של אותנטבעי היתה ב־2013 בעמוד פייסבוק, שדרכו מכר ישראל מנות טבעוניות שבישלו הוא והושיענא במטבח הפרטי שלהם: "הכנו לזניה, שניצל טופו, בורגר ופשטידת מקרוני ומכרתי את זה בכל הארץ, ארוחה של ארבע מנות ב־100 שקל. גם אם היה רק מישהו אחד בתל אביב שהזמין חבילה אחת, הייתי מתניע את האוטו ונוסע לתת לו את החבילה, אפילו שזה לא היה רווחי לי. רק רציתי לראות אם בכלל אוהבים את האוכל. לא ידעתי שיווק, לא ידעתי איך לשלם מס הכנסה, לא ידעתי כלום. מכרתי לאנשים ישירות לבית, ובהתחלה רק בודדים קנו ממני. הקהילה הטבעונית לא היתה ענקית אז כמו היום, ולא הרווחתי כלום.

פריצת הדרך הראשונה קרתה ארבעה חודשים אחרי שהעסק החל, כשישראל פרסם ספר ששמו "אותנטבעי", שהסביר על ההיסטוריה של הקהילה והאוכל שלה. "הדפסתי 3,000 עותקים בהוצאה עצמית ופשוט חילקתי עותקים לאנשים כי רציתי שאנשים יכירו אותנו. ואז העסק ממש תפס תאוצה". אז אירע גם המפגש הראשון של ישראל עם הרשויות. "משרד הבריאות באו אליי, ואמרו לי: 'למה אתה מוכר אוכל בצורה הזאת?'. לא היה לי מושג בכלל על כל האישורים שאני צריך לקבל".

ב־2014, שמונה חודשים אחרי שהחל למכור לבתים, הוא החליט למנף את ההצלחה לשלב הבא ולמסד את הפעילות עם פודטראק טבעוני. "חשבתי שככה אוכל להגיע לפסטיבלים ולכל מיני אירועים, ואנשים יוכלו להתוודע לאוכל ולקנות מנות הביתה. אבל אף פעם לא היה לי מספיק כסף. שמעתי על יזמים ישראלים שיש אנשים שתומכים בהם כי יש להם רעיון טוב. אז אמרתי: 'יש לי חזון ורעיון, בטח מישהו יסכים לסייע'. אבל שום דבר. הלכתי לבנק, ושם סירבו לתת לי הלוואות. ביקשתי סיוע מראש העיר דימונה, ודחו אותי. פשוט קיבלתי סירוב מכולם.

"לא ידעתי מה לעשות, אבל אמרתי לעצמי שבתור מי שבא ממצב של עוני, אין לי בעיה. אם לא אצליח, אז אמשיך להיות עני. באתי מלמטה, כך שאין לי בעיה לחזור למטה. זה לא שהיו לי המשאבים לעשות משהו אחר, כמו לעבוד בהייטק, למשל. הרי מי היה מקבל אותי לעבודה? היו מבקשים ממני תעודת בגרות, ושיהיה לי משהו לרשום בקורות בחיים. ואיזה קורות חיים הייתי יכול להציג לבן אדם שיקבל אותי? זה כל הכוח שהיה לי ויש לי. הכל או כלום".

אז איך הצלחת לגייס את הכסף?

"עבדתי 24 שעות ביממה וגייסתי שקל־שקל מכל מקום, כדי לשלם מה שהייתי חייב לאיש שבנה ועיצב את הפודטראק שלי. היו ימים שאני, אשתי והילדים לא אכלנו, הלכנו לישון רעבים כי לא יכולתי להביא כסף הביתה. היינו בלי חשמל כמה שבועות".

בדרך זו הצליח ישראל לגרד את הכסף, ולהזניק את אותנטבעי כפודטראק הטבעוני הראשון בישראל, אף שהמיתוג שלו לא התמקד בזה. "לא מכרתי את האוכל כאוכל טבעוני, אלא כמזון בריאות מקהילת העבריים מדימונה", מסביר ישראל. "מכרתי לאנשים את הרעיון שהגיע הזמן לאכול משהו בריא, טעים ומזין. והתגובות היו ממש טובות".

כמה חודשים לאחר תחילת הפעילות פורסמה כתבה על אותנטבעי ב"הארץ", ובעקבותיה גם בתוכנית הבוקר של ערוץ 13. החשיפה הפכה את האוכל הטבעוני מדימונה ללהיט. "יותר ויותר אנשים נחשפו אלינו והבינו שיש לנו משהו מיוחד להציע להם".

אלא שעם הקונים החדשים הגיעו גם נציגי הרשויות והמשוכות הבירוקרטיות. "יום אחד הגיעו אליי נציגים של משרד הבריאות וסגרו לי את הפעילות. הם אמרו שאני לא יכול למכור את האוכל לאף אחד, כי אין לי שום אישור. אי אפשר פשוט להכין אוכל בבית, לשים בפודטראק וללכת למכור".

מה עשית?

"זו היתה החלטה מאוד קשה. הבנתי שאם אני לא ממשיך, נגמרו לי החיים, כי העסק נגמר בנקודה הזו. פניתי שוב לבנק, אמרתי שאני רוצה לעשות כל מה שמשרד הבריאות מבקש, והסברתי שאני תקוע בין חיים למוות, כי בלי העסק המשפחה שלי קורסת. אין לי מאיפה לשלם חובות ושכירות. אין לי כלום. ושוב סורבתי. אז לקחתי יומיים לחשוב, וקיבלתי החלטה להתמודד בכוח עם כל מה שיבוא, שאני צריך לקום ולהמשיך. אז חזרתי למכור, אפילו שאמרו שאסור".

במקביל, החל ישראל לחפש מפעל כדי להעביר אליו את פעילות ייצור המזון. "משרד הבריאות אמר שאני צריך מפעל, אז מצאתי מקום להשכרה בדימונה, והתחלתי לבנות אחד וללמוד מונחים שלא שמעתי בחיים כמו 'הנדסה', 'איש ביצוע', 'מתכנן'. כשאתה חי בבועה של הקהילה, אתה פשוט לא יודע כלום. לומד הכל מאפס.

"בחודשים האלו הרגשתי כל יום שאני הולך להתמוטט, כי לא היתה לי שום עזרה. כל אגורה שקיבלתי הזרמתי לעסק. אם הלכתי לאירוע ומכרתי ב־500 שקל, הייתי בא למפעל ונותן אותם לבן אדם שיבנה. במקביל הייתי מבשל במפעל, כשעוד לא היו לו אישורים. אמרו לא לייצר בבית, אז שכרתי מקום, הבאתי כיריים ותנור קטן ומשם בישלתי כדי שיהיה מה למכור בפודטראק. אי אפשר לתאר מאיפה בא הכוח. הייתי בוכה בלילה, ויום למחרת מישהו היה קונה סחורה ב־1,000 שקל. בשבילי זה היה מאלוהים".

חשבת להכניס שותף לעסק?

"כן. אמרו לי 'לבד לא תוכל להתמודד עם הרשויות והבנקים, אז קח מישהו לבן שיעבוד איתך, ויהיה לך יותר קל'. אז לפני שלוש שנים הכנסתי שותף לעסק, כדי שיהיה יותר קל. ובאמת היה לו יותר קל עם הרשויות, אבל היום הוא כבר לא איתי, כי העסק לא ייצר כסף כמו שהוא חשב. כשהוא אמר לי שהחזון שלי לא שווה כלום, הבנתי שאנחנו לא מדברים באותם מונחים. הוא ראה כסף ואני ראיתי חזון של לתת עבודה לאנשים מהקהילה ולהביא שינוי לעולם".

במקביל, שכר ישראל עובדים והמשיך לשפץ ולהרחיב את המפעל, כשכל שקל שהכניס העסק תועל לא לכיסו הפרטי, אלא בחזרה לעסק עצמו ולהרחבת פעילותו שלב אחרי שלב. "כל הזמן עשיתי שיפוצים במקום. במקום לאכול או לשתות בבית, הייתי כל הזמן בעסק כדי לגרום לו לגדול". באותה תקופה רכשה אותנטבעי גם את מעדניית ארטישוק החיפאית, שנמנתה עם לקוחות החברה. "יום אחד הם רצו לסגור אז רכשנו אותם כדי שתהיה נקודה בצפון", מספר ישראל.

אישורי משרד הבריאות המיוחלים הגיעו סוף סוף לפני כשלוש שנים, ורק לפני כשנה וחצי הגיע המפעל ליציבות פיננסית, לאחר ששלב הבינוי הסתיים. כיום מעסיקה החברה 15 עובדים, מתוכם 12 במפעל, רובם חברי הקהילה וכולם מדימונה.

"כשמשרד הבריאות סגר את העסק שלי, הרגשתי שנגמרו לי החיים. לא היתה לי שום עזרה והייתי חייב להמשיך בכוח. הייתי בוכה בלילה, ויום למחרת מישהו היה קונה סחורה ב־1,000 שקל"

"עבור הבנקים והרשויות אנחנו 'שחורים', לא אזרחים"

2020 היתה שנה קשה לענף ההסעדה, ונזקי הקורונה לא פסחו על אותנטבעי. ישראל איבד הכנסה מהמסעדות והלקוחות העסקיים שלהם מכר, השותף שלו יצא מהעסק, והוא נאלץ להמציא את עצמו מחדש שוב, ומהר. הפתרון היה להקים "מהיום למחר" אתר להזמנות פרטיות אונליין ללקוחות פרטיים, כשאת החלוקה והמשלוחים עשה ישראל — כמו תמיד — בכוחות עצמו.

"זאת היתה שנה קשה מאוד", הוא אומר. "אנחנו עובדים עם הרבה מסעדות, שלא הצליחו לעמוד בתשלומים. היינו בדרך לחתום על חוזה עם רשת גרג, אבל זה לא קרה בסוף כי כולם סגרו. זה היה משמעותי לחברה שלנו. במקביל לא יכולנו לקבל סיוע מהמדינה, כי אנחנו לא נחשבים אזרחים. לא יכולנו לבקש מענק או עזרה ממשלתית, ולא קיבלנו שום דבר".

למרות הקשיים, ישראל מספר שאותנטבעי הצליחה להכניס אשתקד 1.5 מיליון שקל מ־70 נקודות מכירה ולקוחות פרטיים. השבוע חתמה החברה על הסכם הפצה עם חברת תומר שאמור להרחיב את תפוצת מוצריה לכ־600 נקודות מכירה — מהלך שלהערכתו יזניק את ההכנסות ל־4 מיליון בשנה לפחות.

אבל ההצלחה אינה מספיקה עבור הבנקים והרשויות, שמהם ישראל עדיין מקבל כתף קרה: "יש לנו הכנסות טובות היום, אז למה שהבנקים לא ייתנו לנו הלוואה של 300 אלף שקל להתרחבות? אבל הם מסרבים לסייע לחברה, ולא תומכים בה. הרשויות מגיבות לנו כאילו שאותנטבעי היא עסק פנימי של הקהילה, ולכן הן לא רוצות לתמוך בו או להתקרב אליו בכלל. זו ההרגשה שאני מקבל".

למה לא? לכאורה זו החלטה קלה. חברה בצמיחה עם הכנסות קבועות.

"כשאתה נכנס אליהם, אתה מרגיש שהם חושבים שאתה לא מסוגל. אנחנו 'שחורים' בקהילה, לא אזרחים. אם מישהו אחר מתחיל ב־10, אנחנו מתחילים באפס. זו ארץ ישראל. הם לא סומכים עליך, כי להורים שלך אין כסף ולסבא שלך אין כסף. לישראלים יש בית ואוטו ורכוש לשעבד. אם אין לך משהו לשעבד, אין להם מה לתת לך. הם לא רואים אותך בכלל. בגלל זה אני מתמקד בעצמי וביכולות שלי. נמאס לי לקבל את הסירוב הזה. אני סומך על האנשים הטובים במדינה, על הלקוחות הנאמנים שלי, ועל זה אני בונה את עצמי".

ואתה חושב שהצלחת במשימה לחולל שינוי ביחס לקהילה שלך בעזרת אותנטבעי?

"כן, בעיקר בזמן האחרון. רציתי שיכירו את האנשים הטובים שיש בקהילת העבריים ואת מה שיש לנו לתת לעם, שידעו שאנחנו לא קהילה סגורה או אפילו קהילה נוצרית, כמו שאומרים עלינו. העסק הוא פלטפורמה טובה להסביר על הקהילה. וגיליתי שהישראלים כן רוצים להכיר אותה".