ממש לא. את אמנות הקיפול ניתן לחלק לשלושה סוגי חומרים: הראשון הוא חומר קשה מטבעו שמתנגד לקיפול, ואז האתגר הוא "איך אני מרכך את קו הקיפול?". השני הוא חומר רך מדי שלא מחזיק כלום, כמו בד, ואז אתה אומר "איך אני אקשיח את המשטחים שבין קיפול לקיפול?". והחומר השלישי הוא נייר, שיודע לספק גם את הציר וגם את המשטח הקשיח שבין קווי הקיפול, ובגלל זה הוא כל כך מיוחד.

בגדול כן. כשמדובר בפריטים גדולים, אני שולח שרטוט של קווי הקיפול למפעל לעיבוד מתכת, ושם חורצים את הקווים עבורי בלייזר. כשמדובר בתכשיטים, אני צורב את המתכת בצריבה כימית, כלומר חומצה ש"אוכלת" את קווי הקיפול.

מה שיפה באוריגמי הוא שהסקיצה היא לא שרטוט על דף או במסך מחשב, אלא קיפול תלת־ממדי ממשי בנייר. אני פותר את כל הבעיות בקיפול הנייר עם הראש והאצבעות, ואז הופך את הסקיצה לקיפול במתכת או כל חומר אחר. החלק הזה נעשה כמובן בעזרת תוכנת מחשב וכלים ממוחשבים, אבל את כל הקשיים המכניים אני מעבד בקנה מידה ידני ועם חומר שעולה 3 שקלים לקילו. בסופו של דבר אוריגמי הוא בעיקר גיאומטריה של משטחים המחוברים זה לזה בצלע, ואם אתה מצליח לפתור את זה בצורה אלגנטית, שהיא גם חזקה וגם יפה וגם מיוחדת, יֵצא לך מוצר מוצלח.

ארהיב עוז ואגיד שכן, אבל לפעמים זה כרוך בקצת רמאות, כך שזה רק ייראה מקופל. עץ למשל, אני שובר למשולשים קטנים, ומדביק אותם למשטח אחיד שאותו אני מקפל.
בעבר חשבתי שאין סיכוי לקפל זכוכית, עד שפגשתי את אמן הזכוכית דני קלדרון, שאמר לי: "מה הבעיה? תביא את המתכות שאתה מקפל, אני אשים עליהן זכוכית, נכניס לתנור, וזה יעבוד". זה הרבה יותר מורכב מזה כמובן — אתה צריך לשלוט בטמפרטורה הנכונה, כי מתכת וזכוכית מגיבות באופן שונה, וצריך להפריד ביניהן עם אבקה. אבל בסוף יוצאת זכוכית "מקופלת", שהיא דפוס הקיפול של המתכת שהועבר לזכוכית.

אהילים למנורות מנייר, אגרטלים מבטון, תכשיטים ממתכות שונות, פרטי עיצוב לבית כמו שולחנות מעץ, מראות מנירוסטה וחיפויי קיר, וגם אמנות דקורטיבית מחומרים שונים.

בגיל 11 נכנסתי לכיתה וראיתי חבר שמחזיק ציפור מנייר. הוא משך בזנב, הכנפיים רפרפו ונדלקתי. שאלתי אותו איך עושים את זה, והוא אמר "קניתי ספר". אז הלכתי וקניתי את אותו הספר, ומשם המשכתי לעוד ספרים מאותה סדרה, שנהפכו להיות כל עולמי כנער. הייתי משוכנע שבהם נמצאים כל הדגמים בעולם, וכל השנים הללו המשכתי לקפל בשביל הכיף. כמעט 20 שנה לאחר מכן ביקרתי בסינגפור ונכנסתי במקרה לספרייה, שבה היו עוד עשרות ספרי אוריגמי, דבר שבכלל לא עלה בדעתי, כי אז עוד לא היה אינטרנט ולארץ לא הביאו את הספרים האלו. גיליתי שהעולם הזה הרבה יותר גדול מששיערתי.

שבע שנים אחרי סינגפור נחשפתי לעולם שנקרא "Tessellation" — סגנון קיפול המבוסס על תבנית שחוזרת על עצמה בצורה מחזורית, או כמו שאני קורא לזה: "מחזוריגמי". זו שיטה שמבוססת על הרבה אבני בניין שנראות נפרדות, אבל כולן בנויות מאותו גיליון. המורה לימדה אותי דגם מסוים, וכשניסיתי לשחזר אותו בבית, לא הצלחתי ויצא לי משהו אחר. כששאלתי אותה מה היה לא נכון, היא אמרה: "עשית הכל נכון. יצא לך משהו אחר? זה מצויין, כי הנה, המצאת משהו חדש". אז אמרתי "יאללה, בוא נעשה עוד 'טעויות'".

סגן אלוף בחיל המודיעין.

שולחן עם רגל מקופלת

"אפשר לקפל כמעט כל חומר, אבל לפעמים זה כרוך בקצת רמאות, כך שזה רק ייראה מקופל. עץ, למשל, אני שובר למשולשים קטנים, ומדביק אותם למשטח אחיד שאותו אני מקפל. בסופו של דבר אוריגמי הוא גיאומטריה של משטחים המחוברים זה לזה בצלע, ואם אתה מצליח לפתור את זה בצורה אלגנטית, גם חזקה וגם יפה, יֵצא לך מוצר מוצלח"

שמע סיפור. באיזשהו שלב, הבנתי שאני מבזבז זמן בדיונים אינסופיים בצבא, ושאפשר לנצל אותו כדי לקפל. הגעתי לתובנה המופלאה הזאת כשישבתי פעם אחת עם סימה ועקנין, לימים הצנזורית הראשית, וראיתי שהיא תולשת מהפנקס שלה דפים משומשים ומתחילה לקרוע אותם לחצי, ואז את ערמת חצאי הדפים קורעת לערימת רבעים, ואז שמיניות וכן הלאה. כל הזמן הידיים שלה מתעסקות בניירות, ואף אחד לא מעיר לה מילה. אז אמרתי לעצמי: "תקשיב גריבי, אם היא יכולה להרשות לעצמה להיות מגרסה אנושית, מה אכפת לי לקפל כל מיני יחידות מתחת לשולחן, בלי שאף אחד ישים לב?". וככה — אמנם לא יצא לי לקפל דו"חות מודיעין סודיים, מה גם שהם מודפסים על דפים ממש לא יפים —  בניתי דגמים גדולים מאוד במהלך ישיבות חשובות. עבדתי בקצב של בערך מאה דגמים בשנה, שהיום אני מבין כמה זה מטורף, וכל זה במקביל לשירות שלי.

ב־2007 ישבתי בריאיון אצל המפקד שלי, והוא אמר לי: "גריבי, אלוף משנה לא תהיה". אז החלטתי להשתחרר ולקחת שנה חופש מהחיים כדי לפתח את יכולותיי באוריגמי, ולראות אם אפשר להרוויח מזה גם כסף, וכמה שיותר. ובשנה הזאת עשיתי הכל: הלכתי ללמד, עשיתי לאנשים עגורים להזמנות לחתונה, כל מיני קישוטים וכרטיסי ברכה, סרטונים של חידות אוריגמי למכון ויצמן וגם הצגתי בתערוכות — כי החלטתי שאני רוצה להיות אמן, ואמן מציג בתערוכות.
ב־2010 פגשתי את גל גאון, בעלי גלריה לעיצוב בתל אביב, וממנו למדתי שיש גלריות שמתעסקות גם עם מוצרים, לא רק יצירות שתולים על הקיר. הוא אמר לי: "תעשה לי שולחן, תעשה קערה", ולא ידעתי איך. אבל חשבתי שמנורה דווקא יהיה לי קל להכין: פשוט לקחת משטח של טסליישן, לעשות ממנו גליל, להדביק קצה לקצה והנה, יש אהיל.
ככה יצרנו אוסף של מנורות והצגנו בגלריה. ואז בעלי חברה לגופי תאורה ראה והתלהב וחצי שנה אחרי זה כבר היו מנורות שלי בשבוע העיצוב במילאנו. ואני, שכל הזמן חלמתי להגיע לכנס אוריגמי ביפן, מוצא את עצמי מעצב מתחיל באיטליה, שמנסה לחשוב איך פורצים את תקרת הזכוכית המאוד נמוכה של עבודה בנייר. כי כמה אנשים כבר ישלמו על מוצר מנייר שלא יחזיק הרבה? משם התחיל מסע של חיפוש חומרים, קודם מתכת, ואחר כך פלסטיק, עץ ובד.

האתגר האמיתי מבחינתי הוא להתחיל לעבוד בקנה מידה סופר־גדול, של עשרות או מאות מטרים. הייתי שמח למשל לעשות חיפוי לבניין שלם ממתכת מקופלת.

כל פעם שמתחיל פרויקט חדש אני מתחיל עם הרבה מוטיבציה, ואז אני מחליט להשתגע, למשל לעבוד עם גריד של 128 קווים, שזה די גדול, ואחרי שאני מסיים את הקו השלישי או הרביעי אני כבר מקלל את עצמי. בשלב הזה המוטיבציה הולכת ונעלמת, ואתה נשאר תלוי רק בכוח ההתמדה שלך. לשמחתי, בכוח התמדה אני חזק מאוד. זה בפירוש עניין של משמעת, אבל הוא לא בא מהצבא, אלא מאבא שלי, שהיה כורדי קשה, ואצלו הדברים היו צריכים להיות כמו שצריך. אם מתחילים — מסיימים. ולפני שמתחילים — מתכננים. הכל צריך להיות מסודר ומאורגן. הרבה מהיכולות שלי הן חיקוי של האופי שלו.
‍