מ

טוסים, אחרי הכל, הם רק פסיק בהיסטוריה; אוניות הן־הן ההיסטוריה. עוד ביוון העתיקה היטיבו להסביר ש"מי ששולט בים שולט בעולם", אבל קצת שכחנו מזה. למדנו מאז שמי ששולט באוויר שולט בעולם, ומי ששולט בכסף שולט בעולם, ומי ששולט בטכנולוגיה שולט בעולם. והנה שוב הים.

אלפי שנים אימפריות התבססו על הצי שלהן, עד שבמלחמת העולם השנייה המטוס שינה את פני המלחמות. היום אפילו לא צריך טייסים; אנחנו בעידן כלי הטיס הבלתי מאוישים, בזירת הקרב או במשלוח מאמזון. התעופה האזרחית זינקה, השמים פתוחים, מטוסים הם חלק מהיומיום שלנו. מתי בפעם האחרונה, לעומת זאת, ראיתם אונייה?

הים נותר מזכרת מהעבר, עם פיראטים, מלחים שיכורים והטיטניק. ופתאום, במקביל לסגירת השמים, הכל ספינות.

אנחנו נאלצים להיזכר שכל הגלובליזציה הזאת, עם מוצרים זולים והזמנות קלות, מבוססת על אוניות. הן שמכתיבות את חיי היומיום הכלכליים שלנו, ואי אפשר להתכחש לכך עוד. כמו סוסים זקנים נאמנים הן ממשיכות להוביל את חומרי הגלם ואת הגאדג'טים על פני האוקיינוסים. 80% מנפח הסחורות בעולם מובלים בים, ומאז 2004 היקף ההובלה הזאת גדל ב־64% (לעומת 50% עלייה בהובלה אווירית).

כך, כשאוניית ענק אחת חוסמת את תעלת סואץ היא משבשת את כל הסחר העולמי. ומול נמלי הארץ משתרכים פקקים של אוניות שאינן מסוגלות לפרוק את הסחורה הזורמת לכאן, וכולנו נשלם על זה. לא רק בכסף: חיות הפלדה העצומות האלה אחראיות גם לזיהום אדיר, מזפת בחופים ועד אוויר מחניק, כפי שד"ר אליקים בן חקון תיאר כאן בשבוע שעבר.

ואנחנו כבר לא יכולים למכור לעצמנו סיפורים על סיפונים סוערים, על חיים מלהיבים של מלחים שזוכים לראות עולם. יש שם בעיקר אומללות של אנשים המבודדים חודשים בים ועוסקים במקצוע קשה, לרוב בשכר זעום ובתנאי ניצול.

ואם לא די בכך, גם המלחמות חזרו לים. החזית המתחממת בין ישראל לאיראן מתנהלת פתאום על ספינות, או מתחתן, כמו הקרבות של היוונים נגד הפרסים, אי שם לפני 2,500 שנה.

שובן של הספינות לכותרות הוא תזכורת למכלול המורכב שבו אנחנו חיים, כשבקצה כמעט כל מוצר שאנחנו מזמינים יושב מלח מסכן על אונייה מזהמת. ההתמכרות לצריכה ולחדשנות הפכה אותנו עיוורים לכל מה שמאפשר אותן, אבל בפועל, מאחורי הניקיון הטכנולוגי החדש, מתחת לקצה הקרחון הזה, משייט העולם הישן.