"

כשחברי בארי עשו הצבעה טלפונית על השאלה אם אנחנו רוצים לגור בקיבוץ חצרים כפתרון ביניים, פתאום ראיתי שיש רק 460 בעלי זכות הצבעה. אמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות, הרי היינו 560 בעלי זכות הצבעה, איפה מאה הקולות החסרים? ופתאום זה הכה בי, שכולם מתים. רק אז הטרגדיה הפכה מוחשית, שאנחנו מאה חברים פחות. וזה נכון גם למה שקרה במסיבה ברעים ובשאר העוטף. יותר מ־1,250 הרוגים זה בלתי נתפס".

איך הגעת לבארי?

"גדלתי כנוצרי בכפר ליד באזל בשווייץ, ובגיל 22 הגעתי לבארי כמתנדב. הכרתי פה בת קיבוץ וחזרנו יחד לשווייץ, שם התחתנו. שם גם עברתי גיור אורתודוקסי ועשיתי ברית מילה בגיל 27. בהמשך עשיתי עלייה, נולדה לנו בת והתגרשנו. בגיל 36 הכרתי את אשתי רחל, שגרה אז ברמת גן. לקחתי שנת חופש מהקיבוץ וגרתי איתה בעיר. אחרי שנה בעיר חזרנו לבארי לניסיון ונשארנו עד היום. יש לנו שני ילדים משותפים ולכל אחד מאיתנו יש בת נוספת מהנישואים הראשונים".

מה משך אותך לישראל?

"בתור ילד, כל מה שידעתי על ישראל ויהודים היה השואה ומלחמת ששת הימים. ב־73' הייתי בעבודה ומישהו סיפר שאפשר לעבוד בישראל בפרדסים, בפלחה, שאוכלים יחד בחדר אוכל, ורציתי לראות מה זה. באתי מבית עם פרקט אמיתי מעץ וטלוויזיה צבעונית, ובקיבוץ קיבלנו חדר עם מיטות סוכנות. המקלחות והשירותים היו בחוץ, 50 מטר מהחדר, אבל בשבילי זה היה חדש וכיף. זה הזכיר לי את החופש של תקופת ילדי הפרחים, כשהיה אפשר לעשות כל מה שרוצים. כשהכרתי בקיבוץ בחורה והתאהבתי, כבר ידעתי שאני רוצה לחיות בישראל כיהודי ולגדל פה ילדים".

לא פחדת לגור בקיבוץ סמוך לגבול?

"לא. לפני 40 שנה עוד היינו נוסעים לחוף עזה בלי פחד. ב־20 השנה האחרונות התרגלנו לחיות עם הקסאמים. אתה נכנס לממ"ד, נופלים כמה טילים, חוזר לעבוד בגינה ונגמר העסק. ב־7 באוקטובר זה כבר היה סיפור אחר. מלבד ירי טילים שלא נפסק, שמענו את המחבלים בתוך הבית בזמן שהסתגרנו בממ"ד — אני ואשתי, הבת שלנו, הבן ואשתו שהיתה בחודש תשיעי ושכן שגר לבד והצטרף ב־6:45 בבוקר. שרפה שמחבלים הציתו בבית שלו התפשטה לקומה העליונה שלנו והבית בער. היה לנו קיר לבנים מבלגיה, ושמענו את הלבנים נופלות אחת־אחת, מהחום, כך שידענו שהשרפה מתקרבת אלינו. כנראה בגלל זה המחבלים לא נכנסו לממ"ד".

איך שרדתם בממ"ד בזמן שהבית נשרף?

"בקיר שמחוץ לממ"ד יש פתח אוורור שסתמתי בקלקר וסיליקון לפני 7 באוקטובר, כך ששום עשן לא נכנס משם. בנוסף הצמדנו לדלת סדינים רטובים והשתנו עליהם, אז גם משם לא נכנס עשן, אבל היה חם מאוד. לכל אחד מאיתנו היה תפקיד. אני לקחתי אחריות על הידית של הממ"ד, עמדתי והחזקתי אותה במשך שעות. הבת שלי שמרה שנהיה בשקט. היה לנו מזל כי חברים שלנו נרצחו במרחק 50 מטר מהבית. כשנכנסנו לממ"ד אמרתי לאשתי: 'אל תדאגי, בתוך שעה גג יגיעו מסוקים', ושום עזרה לא הגיעה. זה מה שהיה עצוב. היינו בממ"ד 12 שעות, בלי אוכל, עם בקבוק מים קטן לשישה אנשים".

מתי הגיעו לחלץ אתכם?

"בשבע בערב מישהו דפק על החלון של הממ"ד וצעק: 'זה צבא! הבית בוער, אתם חייבים לצאת החוצה'. פחדנו שאלה מחבלים וישבנו בשקט. כשהם אמרו לנו שהם יודעים שיש בפנים אשה בהיריון, כי עדכנו בזה מישהו מ'אחים לנשק' שעדכן את הצבא, נרגענו ויצאנו אחד־אחד החוצה מהחלון. בהתחלה נכנסנו לבית סמוך שלא נשרף כי בחוץ עדיין היו יריות, הקרבות נמשכו עד למחרת. כשיצאנו החיילים אמרו לנו להביט רק שמאלה ולא לימין, אבל הצצתי וראיתי מלא גופות על הכביש, עשן והרחתי ריח נוראי. בחיים לא חשבתי שדבר כזה יכול לקרות אצלנו בקיבוץ".

איפה אתם נמצאים עכשיו?

"במלון בים המלח. החטופים מהקיבוץ שלנו שהשתחררו מהשבי מגיעים לפה. קיבוץ הוא כמו משפחה, אם קורה משהו טוב כולם שמחים, אבל הכאב על מי שלא חזר הוא עז. לנו אפילו אין בית לחזור אליו, כי הבית שלי ושל עוד הרבה חברים נשרף. לא קל לעזוב את הבית שלך, בטח לא בגיל שלנו. אחרי שבוע בבית מלון אתה כבר חושב 'כמה אפשר'. אם היה לי בית הייתי חוזר מיידית לבארי. אנשים שיש להם בית כבר חוזרים לקיבוץ. לבנות אותו מחדש ייקח שנתיים־שלוש, אז נישאר בים המלח עד יוני, ובינתיים נגור בקיבוץ חצרים".

ביקרת בבית שלך בבארי מאז?

"כן, וכואב לראות אותו ככה אבל זה המצב. העיקר שיצאנו בחיים, את כל היתר אפשר לבנות מחדש. מתוך 42 בתים שנפגעו ב־7 באוקטובר, 38 נשרפו לגמרי. עכשיו אנחנו במלון יחד כקהילה, ולא פשוט לראות כל הזמן אנשים שבני משפחה שלהם נרצחו או נחטפו, הורים בלי ילדים, ילדים בלי הורים. כשהתעוררתי בבית המלון בפעם הראשונה היו לי דמעות בעיניים, פתאום נזכרתי למה אנחנו נמצאים שם. קלטתי שלא נשאר לי מהבית כלום, אבל קיבלתי את החיים וגם את המשפחה".

אתה מתחרט על ההחלטה לקשור את גורלך בישראל ובבארי?

"מעולם לא, אני לא מתחרט לרגע על אף אחת מהבחירות שלי. אני ציוני וזה המקום לחיות בו כיהודי כי בכל מקום אחר בעולם יש אנטישמיות. בשווייץ גרתי רק 22 שנה ופה אני חי כבר 50 שנה. אני גם לא בקשר עם המשפחה המורחבת שלי בשווייץ, כשאמרתי להם שאני רוצה להתגייר ולהיות יהודי ניתק הקשר, בשבילם זה היה מוזר. במלחמת המפרץ ב־91' התקשרו אליי משגרירות שווייץ ושאלו אם אני רוצה להטיס לשם את המשפחה שלי. אמרתי לרחל שהיא יכולה לטוס לשם עם הילדים, אני לא עוזב את הבית. בכל פעם שעשיתי מילואים וגילו שאני משווייץ שאלו אותי: 'אתה משוגע? פה יש אינתיפאדה ובשווייץ יש את האלפים'. זה לא פשוט לחיות פה, אבל אין לי בית אחר. היום כל מקום בקיבוץ מזכיר לך משהו טראומטי, נצטרך ללמוד לחיות עם זה".

המשפחה השוויצרית שלך יצרה קשר בעקבות 7 באוקטובר?

"המשפחה המורחבת לא, אבל אחותי התקשרה למחרת כששמעה על המתקפה. עכשיו כל העולם יודע איפה נמצאים בארי ונחל עוז. חשבתי שפינוי גוש קטיף יביא לכאן שקט, חשבנו לקנות שקט בכסף קטארי, ומה קיבלנו? אני לא אומר שכולם בעזה מחבלים, יש שם גם אנשים שרוצים לחיות בשלום. זו בעיה שאני לא יודע איך לפתור. כשבתי הבכורה נולדה ב־79' אחרי הסכם השלום עם מצרים, חברים אמרו לי: 'זהו, היא כבר לא תלך לצבא', אבל מאז כלום לא השתנה וחבל. אם היה שלום באזור אפשר רק לדמיין אילו בתי מלון יפים היו יכולים להיות בעזה".