יפי הבלורית ממלאווי
ארי ליבסקר
צילום: גדי קבלו
יפי הבלורית ממלאווי
//
ארי ליבסקר
//
צילום: גדי קבלו
אפריקה ישראל
המלחמה הבריחה מישראל רבים מעובדי החקלאות התאילנדים ויצרה מחסור אדיר בעובדים שמסכן את הענף כולו. הפתרון המסתמן מגיע מכיוון מפתיע: מלאווי, אחת המדינות העניות בעולם. 200 צעירים מלאווים כבר הגיעו לכאן מאז, ואלפים עוד אמורים להגיע. בדרך הם יצטרכו לעבור מיונים קפדניים ובעיקר - להוכיח שהם יותר טובים מהעובדים התאילנדים, שהחקלאים כבר מתגעגעים אליהם
מימין: בסקוט צ'יפוואה, אורון שגיא, אוברי פירי ואלכס מליטינו במטע הבננות בקיבוץ גבים, בשבוע שעבר. "אנחנו לא רגילים ליריות ופצצות. אנחנו שוחרי שלום, אבל עכשיו התרגלנו"
ש
עת צהריים במטע הבננות בקיבוץ גבים שבעוטף עזה, סמוך לשדרות. יום העבודה של עובדי החקלאות החדשים שהגיעו ממלאווי עומד להסתיים והם קושרים את עצי הבננות בכבל מתכת לעמודי ברזל, כדי שלא יכרעו תחת עומס הפרי. העבודה הקשה של הקטיף כבר מאחוריהם להיום. ברקע רועמים ללא הרף תותחים שמפגיזים את עזה. עמודי עשן מסתלסלים באופק מעל שכונת סג'עייה, והדי הפיצוצים נשמעים היטב.
אי אפשר לחמוק כאן מהמלחמה. בדרך למטע עצרתי בכניסה לקיבוץ. לפני השער הצהוב, שרבים כמותו נראו בסרטונים שתיעדו את מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר, מונחים כיום מחסומים נוספים של דוקרנים וחבילות חציר גדולות. גבר כבן חמישים במדי ב', אפוד מלא ו־M16, בודק את המכונית ומורה לי לנסוע לאורך הכביש המקיף את הקיבוץ. בשבת השחורה הגיעו המחבלים לגדר שמתפתלת לאורך הכביש הזה, אבל למרבה המזל הרבש"ץ ואחד מחברי כיתת הכוננות הדפו אותם בקרב יריות והצילו את תושבי גבים. מאז הם פונו לקיבוץ מזרע שבעמק יזרעאל.
ליד בורות התחמיץ של הרפת אני פוגש את אורון שגיא (35), האחראי על גידול הבננות במטע המשותף לקיבוצים גבים ונירים. הוא נוהג ברכב שטח גדול שגורר אחריו עגלה עמוסה אשכולות בננות ענקיים. שגיא פותח שער בגדר ומשם אנחנו ממשיכים בדרך כורכר אל המטע. העובדים ממלאווי שנפגוש עוד רגע הם הסנונית הראשונה שמבשרת על אלפים שצפויים להגיע כדי למלא את המחסור שנוצר בעקבות עזיבת העובדים מתאילנד אחרי הטבח. "מה שהם עושים עכשיו", מסביר שגיא, "זה להציל את מה שאפשר. העבודה נפסקה ב־7 באוקטובר ומה שנותר לנו כרגע זה לצמצם נזקים. המטע הוזנח, יש פרי שנרקב על האדמה ואשכולות שגדלו יתר על המידה שעוד תלויים על העצים וכבר אי אפשר לעשות איתם כלום".
בחלקה אני פוגש את אלכס מליטינו (Malitinyu), שסיים למתוח עוד חבל כדי ליישר את אחד הגזעים שנוטה ליפול ארצה. "זאת לא הפעם הראשונה שאני נמצא בישראל, הייתי כאן ב־2019 כחלק מתוכנית סטודנטים במכללת כנרת", אומר מליטינו (26), שהגיע לישראל ממלאווי לפני כשלושה שבועות. התוכנית שבה למד במכללת כנרת מכשירה סטודנטים ממדינות עולם שלישי לעבודה בחקלאות, וכוללת יום לימודים שבועי ועבודה ביתר הזמן — שיטה נוספת להבאת עובדים לענף שישראלים ממעטים להשתלב בו.
איך הגעת לישראל הפעם?
"בחור מחברת כוח אדם הכניס אותנו לחברת מגויסים, ואני הייתי מבין אלה שהצליחו לעבור את המבחנים הבריאותיים. עשו לי גם בדיקה לוודא שאין לי עבר פלילי".
במה עבדת במלאווי?
"עשיתי עסקים בתחום החקלאות, קניתי זרעים ומכרתי אותם לחקלאים".
איך אתה מסתדר בינתיים עם הבננות? זו עבודה פיזית קשה מאוד.
"זו באמת הפעם הראשונה שאני עובד בבננות. בפעם הקודמת שלי בישראל עבדתי בגידולי שדה אחרים, בעיקר בקטיף של אבוקדו. בהתחלה היה לי קשה, אבל כבר התרגלתי, פיתחתי שרירים".
כמה שעות אתה עובד ביום?
"אנחנו אמורים לעבוד שמונה שעות, ועובדים מ־6:00 בבוקר עד 15:00 בצהריים. אני עובד יותר כי אני רוצה לקבל תוספת שכר".
ברגע הזה אנחנו שומעים פיצוץ חזק קצת יותר מאלה שששמענו קודם לכן במהלך השיחה. אני נבהל, אבל מליטינו מגיב באדישות וממשיך לעבוד.
לפני שהגעת לפה אמרו לך שיש מלחמה בישראל?
"כן, אמרו שיש מלחמה, אבל שהיא לא בישראל אלא בעזה, שם הם נלחמים כדי שלנו יהיה בטוח לעבוד כאן. בגלל שנלחמים שם אז הצבא מאפשר להיכנס למטע, כי כאן בטוח. עד לפני כמה ימים באמת היה כאן מאוד שקט בזמן הפסקת האש, אבל כשהיא נפסקה התחלנו לשמוע פיצוצים".
מה הרגשת כששמעת פיצוצים לראשונה?
"אנחנו בסדר. זה רחוק, לא לידנו. התחלנו לשמוע את הפצצות, דיברנו עם החקלאים ושאלנו לגבי הבטיחות. הם אמרו 'בטוח כאן, לא לדאוג לכלום'. הם הסבירו לנו מה לעשות כשיש הפצצות בשטח, אז צריך לשכב על הבטן ולשים ידיים על הראש".
כבר שכבת כך?
"זה לא קרה עדיין, אז אנחנו יכולים לומר שאנחנו בטוחים מהצד הזה. לא יודע לכמה זמן, אבל נכון לעכשיו אנחנו בטוחים".
מליטינו והחברים שהגיעו איתו לישראל ממלאווי קיבלו יחידת דיור קטנה בקיבוץ, שם כבר הספיקו לרוץ לממ"ד. "אחד מהחדרים הוא מקלט, אז קצת יותר קל שם כשאתה שומע את האזעקה", הוא אומר. "בהתחלה פחדנו, זה חדש לנו. אבל הם מבטיחים לנו שאנחנו בטוחים אז אנחנו סומכים עליהם".
העובד אלכס מליטינו: "אנחנו שומעים מפה את ההפצצות. דיברנו עם החקלאים ושאלנו לגבי הבטיחות. הם אמרו 'בטוח כאן, לא לדאוג לכלום' והסבירו לנו מה לעשות כשיש הפצצות בשטח - צריך לשכב על הבטן ולשים ידיים על הראש"
"אמרו לנו שהצבא יגן עלינו כמו שהוא מגן על היהודים"
ג'יימס למאקי פמב (Yamikani Pemba) הגיע לישראל מלילונגווה (Lilongwe), בירת מלאווי, דרך חבר שנתקל במודעה ברשת חברתית. "אני עוסק בחקלאות מאז שאני זוכר את עצמי", אומר לי פמב (26). "למדתי חקלאות בקולג' ופגשתי אדם שאמר שכדאי לי להתקבל לפרויקט. עשו לי בחינות כדי לראות אם אני כשיר לעבודה חקלאית ואם אני בכושר גופני. הבאתי להם תעודה מהמשטרה שמעולם לא ביצעתי עבירה פלילית. אחר כך הגעתי לשלב המיונים, שם שקלו אותנו ומדדו לנו את הגובה וסיננו אנשים שלא היו להם נתונים פיזיים מתאימים".
ולך יש את הנתונים הפיזיים המתאימים?
"כן, כפי שאתה רואה אני די חזק", הוא צוחק ומרים בקלות אשכול בננות ששוקל כ־70 ק"ג.
איך אתה מרגיש כאן?
"אני מרוצה. יש לי בעל בית שעושה רושם טוב, ותמיד היתה לי תשוקה לעבוד כחקלאי, בעיקר בבננות. אני עובד שמונה שעות ביום אבל רוצה לעבוד יותר כדי להרוויח יותר. בערב אנחנו מבשלים אוכל מקומי שהבאנו איתנו חלק מהמצרכים עבורו. אנחנו מכינים סימה (Nsima)". סימה הוא המאכל המסורתי במלאווי — קמח תירס שמבושל במים רותחים עד שנוצר גוש בצקי בצבע לבן, שלרוב נאכל במרק עם בשר.
כמה משלמים לכם לשעה?
"31 שקל, ואני מתכוון לשלוח את הכסף שארוויח למשפחה שלי במלאווי, כדי שהם יוכלו לחיות. זה הרבה מאוד כסף עבורי".
גם בסקוט צ'יפוואה (Chipewa) הגיע לישראל לפני כשלושה שבועות, מהעיירה סלימה הסמוכה לאגם מלאווי, המשתרע לאורך כל המדינה. "ראיתי הודעה בקולג' שלמדתי בו בעבר והגשתי בקשה להצטרף", מספר צ'יפוואה (26). "מאז שסיימתי את הלימודים אני מחפש עבודה, וסוף־סוף מצאתי".
ידעת שמתחוללת פה מלחמה?
"אמרו לנו מראש שיש פה מלחמה, ושהצבא מגן על התושבים ויגן עלינו באותה צורה שהוא מגן על היהודים, כי אנחנו עובדים יחד בשדה וחולקים איתם אזור מגורים. הבטיחו לנו שבקרוב ייפסקו היריות. אנחנו לא רגילים ליריות ופצצות. אנחנו שוחרי שלום, אבל עכשיו התרגלנו".
ואיך העבודה?
"בימים הראשונים היתה לי התכווצות שרירים בגלל המשקל של הבננות. היום אני מאוד גאה שאני מסוגל לסחוב אשכול בננות לבדי".
"המלאווים לא מבינים מה כרוך בלהיות פה"
רוב מטעי הבננות בישראל מרוכזים במועצת חוף הכרמל וסביב הכנרת. המטע ששגיא אחראי עליו הוא היחיד שממוקם בדרום והלחות הגבוהה ששוררת באזור מועילה לגידולים. לאחר המתקפה פסק הקטיף במטע לזמן מה, בין היתר בעקבות עזיבתם של העובדים התאילנדים שעבדו במקום. כששגיא שב למטע כמה שבועות לאחר מכן, הוא גילה שחלק מהבננות נרקבו, אחרות צמחו לגודל שאינו ניתן לשיווק וחלק מהעצים קרסו בגלל כובד הפרי.
בשעה 11:00 העובדים מפסיקים לעבוד כדי לאכול ארוחת צהריים. הם מתיישבים על האדמה המכוסה ענפים ואוכלים בידיים יחד מקופסת פלסטיק מלבנית שמכילה אורז מטוגן עם ביצה. אני חוזר עם שגיא לאזור התפעול בקיבוץ, שם הוא מכין לנו קפה שחור. הוא תושב קיבוץ נירים הסמוך לגדר הגבול, וניצל ב־7 באוקטובר בזכות העובדה שיצא מוקדם בבוקר לדוג. בימים אלו הוא מתגורר עם בת זוגו בתל אביב ונוסע מדי יום לעבוד בעוטף.
"התאילנדים שהיו אצלנו עבדו כבר ארבע־חמש שנים, הם הכירו את הסיטואציה והיו בכל המלחמות", הוא אומר. "הפעם זה היה משהו שונה, ונשארנו בלעדיהם". לדברי חקלאים אחרים שעמם שוחחתי, רבים פיתחו תלות ממשית בעובדים התאילנדים, ואינם מסוגלים להסתדר בלעדיהם. "בלי התאילנדים אני מרגיש כאילו אין לי ידיים ורגליים. התמכרתי אליהם", אמר לי החקלאי בנימין בנימיני ממושב תלמי ביל"ו השכן. "כל דבר שאני רוצה לעשות הוא רק דרכם, המתנדבים הישראלים לא מסוגלים לעזור".
המתנדבים לא מועילים?
שגיא: "באו אליי מתנדבים, אבל הם לא בנויים לקטיף בננות בגלל הקושי הפיזי. העבודה העיקרית כיום היא הקטיף. המתנדבים נורא נחמדים, אבל הם לא יכולים לעזור לי ולעבוד כאן על בסיס יומי קבוע. אני עובד כאן כל יום כמה שעות, ומדובר בעבודה פיזית של סחיבת אשכולות ששוקלים 70 וגם 80 ק"ג מהעץ למשאית. עבודה מאוד קשה, באמת. אפילו העזתים שעבדו כאן לא הצליחו להחזיק מעמד, אז נתתי להם לעטוף את האשכולות בניילון".
רק בעקבות הגעת העובדים ממלאווי חזר שגיא למטע. "אני מקווה שבקרוב תגיע עוד קבוצה של ארבעה עובדים, זה יכפיל את הצוות והעסק ייראה אחרת", הוא אומר. "בהמשך יכול להיות שיחזרו אלינו גם שני תאילנדים שעבדו פה בעבר. הם מאוד רוצים לחזור".
אתה לא חושש להעסיק אותם תחת אש?
"אני נורא חושש מהמצב. אני מרגיש קצת כמו ברווז במטווח שאפשר לירות בו ללא הגנה. השטח הוא מקום ללא מיגון, ואתה גם נחשב לשטח פתוח שכיפת ברזל לא מיירטת רקטות שנורות אליו, כלומר אם נופל, נופל. אף אחד לא מנסה למנוע את זה. זה מצב מפחיד, אף אחד לא רוצה להיות גיבור שרץ בשטח. בדיוק כמו שלא נותנים לי לעבוד מערבית לקיבוץ נירים ולהיות בסכנת חיים".
לא עושה רושם שהם חוששים לחייהם.
"הם נמצאים פה רבע שעה. הם לא יודעים או מבינים במה זה כרוך. מצאנו פה שאריות של פצמ"רים ושרידי מחבלים שהסתובבו במטעים, מצאנו עקבות. הם הגיעו עד למושב יכיני והסתובבו גם פה. אל תשכח שהיתה היתקלות בשער הקיבוץ".
אתה חושב שהעובדים ממלאווי יצליחו להחליף את אלו מתאילנד?
"אני לא יודע. זאת שאלה מעניינת. אני רוצה לקוות שהם יהיו פה, כי הם באו לפה לחמש שנים לעבודה קבועה, כמו התאילנדים. יש לי הרבה שנות ניסיון עם התאילנדים, הם אנשים מדהימים. למעשה, שהיתי עם התאילנדים שלי יותר זמן מאשר עם הוריי או בת זוגי. כל יום, משש בבוקר עד ארבע אחר הצהריים. אין מישהו שאני איתו כל כך הרבה שעות. אני דואג להם והם אוהבים אותי. הבאתי להם כל דבר שהם היו צריכים".
החקלאי אורון שגיא: "המלאווים נמצאים פה רבע שעה, לכן הם לא חוששים לחייהם. השטח הוא מקום ללא מיגון, ואתה גם נחשב לשטח פתוח שכיפת ברזל לא מיירטת רקטות שנורות אליו. כלומר אם נופל, נופל. אף אחד לא מנסה למנוע את זה"
אור גואז מחדיר מוטיבציה בעובדים לעתיד בטיסה לישראל. "אתם הנציגים של המדינה שלכם, כל מלאווי מביטה בכם". צילום מסך מתוך פייסבוק
"נתנו להם שנתיים להחזיר את ההלוואה על הטיסה"
ישראל התחילה לייבא מתאילנד עובדים לענף החקלאות בסוף שנות השמונים, ובשנות התשעים גדל מספרם משמעותית כשממשלת רבין החליטה להחליף באמצעותם את העובדים הפלסטינים מהגדה. העובדים העניים נדרשו לשלם לחברות כוח אדם אלפי שקלים כדי לעבוד בישראל, והוגבלו לתקופת שהייה של חמש שנים. באמצע שנות התשעים מספר העובדים התאילנדים בישראל הגיע ל־20 אלף, וערב המלחמה עמד מספרם על 30 אלף.
ב־2021 חתמו ממשלות ישראל ותאילנד על הסכם בילטרלי בענף החקלאות, שצמצם משמעותית את העמלות שהעובדים התאילנדים נדרשו לשלם כדי לקבל רישיון לעבודה בישראל ואת הסיכון שיחויבו בעבודות בכפייה. ההסכם מאפשר רק לגוף מטעם ממשלת תאילנד לאתר עובדים לענף וקובע כללים נוקשים בנוגע לתשלומים שחברות ההשמה הישראליות — שעד אז דרשו מהעובדים סכומים מופקעים — יכולות לגבות מהם.
לאחר 7 באוקטובר חזרו כ־9,000 מהעובדים התאילנדים לארצם, ובמקביל הממשלה אסרה על כ־18 אלף פלסטינים מהגדה שעבדו בחקלאות בישראל להיכנס למדינה. בעקבות המחסור שנוצר בענף, אישרה הממשלה ב־1 בנובמבר החלטה זמנית המאפשרת הגעת עובדים זרים לענף החקלאות שלא במסגרת הסכם בילטרלי. ההחלטה, שתקפה עד 21 בינואר, מתירה ל־12 חברות תיווך המכונות לשכות להביא לישראל כ־5,000 עובדים, שיועסקו בידי חקלאים בעלי היתרים להעסקת עובדים זרים.
עד כה הגיעו לישראל במסגרת ההחלטה 1,100 עובדים — 500 מתאילנד, 200 ממלאווי, 200 מהודו ו־200 מזמביה. השבוע צפויים להגיע לישראל ממלאווי 400 עובדים נוספים, בשבוע הבא עוד כ־600 ולפי הערכות 2,000 מלאווים נוספים יגיעו לכאן בשבועות הקרובים.
בעליה של אחת החברות שנכללו בהחלטה, פלג עמר, שוהה זה כשלושה שבועות בבירת מלאווי עם שותף מחברה נוספת. לדברי עמר, החברה שהוא עומד בראשה, שפ"י, אחראית להגעתם לישראל של 200 עובדי החקלאות ממלאווי, ודרכה יגיעו השבוע 400 העובדים הנוספים.
למה בחרתם להביא עובדים דווקא ממלאווי?
"קונסול הכבוד של מלאווי בישראל, ניר גז, שיש לו חברות חקלאיות במדינה, פנה אלינו והציע את מלאווי. הוא אמר שכבר מתקיים פה פרויקט סטודנטים מוצלח דרך מכללת כנרת ושמדובר באנשים בסדר. נפגשנו איתו וכך התחלנו להבין מי הם המלאווים. בהמשך התקשרנו טלפונים לחקלאים שהעסיקו מלאווים בעבר דרך מכללת כנרת וקיבלנו משוב חיובי.
"אנחנו כבר כשלושה שבועות מראיינים עובדים, חיים את החיים שלהם, הולכים לברים של המקומיים, ומבינים מהי המדינה המדהימה הזאת. יש פה עוני קשה מאוד, זו המדינה הרביעית הכי הענייה בעולם, השכר הממוצע פה לנפש הוא כ־500 דולר לשנה, לעומת 48 אלף דולר לשנה בישראל. על כל משרת חקלאות יש כאן אלף מועמדים".
איך אתם מצליחים לבחור מבין כל כך הרבה מועמדים?
"שכרנו חברת משנה. הם לוקחים אנשים כפריים שעובדים בחקלאות, אבל בעצם כולם פה חקלאים, כי 80% מהתושבים במלאווי עובדים בחקלאות. אנחנו יותר מחפשים את הדינמיקה, עושים ראיונות שהם מעין סריקה, בודקים אנרגיות חיוביות, את החיוך, את השמחה, וגם את אחוזי השומן, אם הם בכושר. לפי דרישה של משרד הפנים, העובדים צריכים להיות בין הגילים 23־34".
איך מגיעים אליכם המועמדים?
"חברת כוח האדם ששכרנו פרסמה מודעות, ומי שרוצה מגיע. לרוב האנשים שרוצים להגיע לישראל אין אפילו כסף כדי להוציא דרכון, אז פנינו לאחד הבנקים, הצגנו את הפרויקט, ולשמחתנו הם הסכימו לממן את כל העלויות, כולל הטיסה. מלאווים שמגיעים לישראל משלמים 600 דולר לטיסת צ'רטר. בעזרת ההלוואה יש להם אפשרות להגיע לפה, ונותנים להם שנתיים להחזיר את ההלוואה. לאט־לאט".
זה למעשה חוסך עלויות רק לכם, כי עלות הטיסות היא לא עליכם.
"ההגעה שלהם לפה תכניס למדינה הזאת כסף שאין לה. זו לא מדינה עם הרבה משאבים, זאת מדינה מאוד קשה. היום נסענו מהבירה דרומה, ואמרתי לנהג ששכרנו שבא לי גלידה. הוא ענה לי 'בוא נגיע לתחנת דלק, אולי תהיה גלידה', ובשום תחנת דלק שהגענו אליה לא היתה גלידה. חם פה, ואי אפשר להשיג גלידה. אלה הפרופורציות שאתה מקבל על החיים במקום הזה".
"מספיק שייפול פה קסאם אחד והמלאווים יברחו"
מלאווי שבמזרח אפריקה היא אחת המדינות העניות בעולם, נמצאת בחובות גדולים וסובלת ממחסור במוצרי יסוד. בעבר המדינה היתה תלויה בסיוע כלכלי משמעותי מהבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, אך בשנת 2000 הפסיקה קרן המטבע את תשלומי הסיוע בשל חשש לשחיתות, מה שהוביל לירידה של כמעט 80% בתקציב הפיתוח לנפש. כ־85% מאוכלוסיית מלאווי מתגוררים באזורים כפריים, כלכלתה מבוססת על חקלאות ויותר משליש מהתמ"ג ו־90% מהכנסות היצוא נובעים מהענף.
לפני כשבועיים הודיעה הממשלה במלאווי כי היא צפויה לשלוח לישראל אלפים מאזרחיה לעבודה בחקלאות, הודעה שאין לה אישור רשמי מצד ישראל. לפי דיווח ב"ניו יורק טיימס", הממשלה הגדירה זאת כדרך לספק תעסוקה לצעירים, אולם מפלגת האופוזיציה וארגונים חברתיים במדינה העבירו ביקורת על המהלך ואמרו כי שליחתם לישראל בזמן מלחמה מסכנת את חיי העובדים. באופוזיציה ציינו כי ההכרזה פורסמה כשבועיים לאחר שממשלת ישראל הודיעה שתעניק למלאווי חבילת סיוע בגובה 60 מיליון דולר.
מנהלת מחלקת החקלאות בארגון קו לעובד, אורית רונן, אומרת כי ללא הסכם בילטרלי בין המדינות קיים חשש לניצולם של העובדים ולגביית דמי תיווך מוגזמים מהמגיעים. "אומנם הנושא בחיתוליו אבל אנחנו מאוד חוששים מזה. דברים כאלה קורים בענף הסיעוד כי לא כל עובדי הסיעוד מגיעים במסגרת הסכמים בילטרליים, ומי שלא מגיע במסגרת הסכמים כאלה משלם את התיווך בעצמו. ענף החקלאות ידוע כבעייתי בתשלום של שכר המינימום. לא בכל המקומות, אבל הרבה מעסיקים לא משלמים את המינימום בחוק וקיימת תופעה בעייתית ומוכרת של היעדר אכיפה מטעם המדינה".
בעל חברת תיווך: "לרוב המלאווים שרוצים להגיע לפה אין כסף להוציא דרכון, אז פנינו לאחד הבנקים ולשמחתנו הם הסכימו לממן את כל העלויות. מלאווים שמגיעים לישראל משלמים 600 דולר לטיסת צ'רטר, ונותנים להם שנתיים להחזיר את ההלוואה. לאט־לאט"
פלג עמר. "אנחנו עושים ראיונות, בודקים אנרגיות חיוביות, את החיוך, את השמחה"
קונסול הכבוד ניר גז הוא במידה רבה היזם של הבאת העובדים ממלאווי לישראל. לדבריו, "בעבר היינו מביאים לארץ כל שנה 200 עובדים שהוגדרו סטודנטים דרך מכללת כנרת, היום הבוגרים יושבים במלאווי מובטלים ומחכים לעבודה. ואז רשות ההגירה הבינה את זה, ואמרה 'יש לנו אנשים שכבר היו בארץ, יש להם רקע, אז למה שלא נביא אותם?'. המלאווים יותר טובים מהתאילנדים, כל מי שעובד איתם לא רוצה להעסיק עובדים אחרים. כל יום אני מקבל עשרות טלפונים מקיבוצניקים שרוצים עובדים ממלאווי. הם עובדים טוב ויש להם מושג בחקלאות, מכיוון שכל הכלכלה שלהם מבוססת על הענף".
הבאת מלאווים לישראל היא עסק משפחתי במשפחת גז. בסרטון שפורסם בעמוד הפייסבוק של חברת ארקיע נראה אור, בנו של הקונסול, אומר במערכת הכריזה של מטוס מלא בעובדים מלאווים: "אתם הנציגים של המדינה שלכם. ישראל מביטה בכם. כל מלאווי מביטה בכם. העבודה שלכם בימים הקרובים תקבע את עתידו של הפרויקט. אנחנו רוצים לגרום לכך שהמטוס לא יפסיק לטוס ולהביא לכאן עוד ועוד מלאווים, אבל הכל תלוי בכם. המשימה שלי הושלמה, עכשיו זה הזמן למשימה שלכם. אתם בסדר עם זה?", הוא שואל את יושבי המטוס, שעונים לו: "כן".
בניגוד לאב ולבן, החקלאי אסף פרחי ממושב שדה ניצן מבקש לצנן את ההתלהבות. "אי אפשר לדעת אם העובדים שהגיעו ממלאווי כל כך טובים, הם עובדים פה רק שבוע", הוא מציין. "הגיעו אליי שבעה עובדים ממלאווי, יש להם כוונות טובות ואנחנו איתם כל היום ומלמדים אותם הכל מאפס. הם שותלים חסה, עובדים בקטיף עגבניות, אבל צריך להמתין עוד כמה שבועות כדי לקבוע אם הם טובים כמו העובדים התאילנדים. מספיק שייפול פה קסאם אחד והם יברחו, ושוב נמצא את עצמנו בלי אף עובד".
הם לא יודעים שהם עלולים להיפגע מקסאמים? לא אמרו להם את זה?
"גם אם הם כן יודעים, אין להם מושג מה זה. היו שני פצועים מפצמ"רים שנפלו בשדה במושב שכן, ואז כל העובדים התאילנדים שהיו פה עזבו בתוך יום. הגיוני שזה מה שיקרה. היום גם הילדים שלי באים לעבוד איתי, אבל ברגע שייפול קאסם, אמא שלהם תבוא ותיקח אותם. החבר'ה ממלאווי הם בני אדם בדיוק כמונו. אני עכשיו נמצא פה לידם ולא מפסיקים להפגיז את חאן יונס, אז אני כל הזמן מרגיע אותם, אומר להם 'זה הצבא שלנו'. אבל ברגע שייפול פה משהו קטן, הם עלולים לברוח".
עובדים שקופים
"התאילנדים בישראל יודעים את מקומם, הם לא ילכו לבריכה במושב"
ד"ר מתן קמינר, אנתרופולוג ועמית בתוכנית עמיתי מרטין בובר באוניברסיטה העברית, חקר את מערכות היחסים שנוצרו בין החקלאים הישראלים לעובדים התאילנדים שהועסקו בחקלאות במושב בערבה התיכונה. קמינר אומר כי במחקרו הגיע למסקנה ש"העבודה שעושים העובדים התאילנדים עבור המושבניקים היא לא רק פיזית, אלא גם אידיאולוגית ופוליטית. תפקידם הוא גם להיות שקופים. כך הם משפיעים על האופן שבו הציבור מסתכל על החקלאות בישראל".
לדבריו, "העובדים התאילנדים נותנים לחקלאים הישראלים את התחושה שהם עדיין יפי הבלורית שיוצאים לשדה בכל בוקר. הדימוי העצמי הזה של החקלאי לא רק מעלה לו את הביטחון העצמי, אלא גם מסייע לו במשאים ובמתנים שהחקלאות תמיד נדרשת להם מול מוסדות המדינה ומבני הכוח שלה. בתור חקלאי אתה צריך להצדיק את עצמך גם במונחים שהם פוליטיים ואסטרטגיים".
נוסף על כך, קמינר מציין שישנה מערכת יחסים אבהית־פטריארכלית בין החקלאי לעובדיו מתאילנד, שרבים מהעובדים התאילנדים נוהגים לכנות את החקלאי "אבא", והוא מצדו מתערב בחייהם כאילו היו ילדיו. "ישראלים לא ייתנו לממונים עליהם דרגה כזו של התערבות בחייהם כמו התאילנדים", מסביר קמינר. "בנוסף, מהגרי העבודה מתאילנד יודעים את הגבולות שלהם. למשל, הם לעולם לא ילכו לבריכה המשותפת במושב. הם ישמרו מרחק, ייתנו כבוד".
לדברי קמינר, אף שעל העובדים מתאילנד חלים חוקי שכר המינימום ושעות נוספות ותקנות הבריאות והגהוּת, חלק מהמעסיקים בענף לא שילמו לעובדים כנדרש בחוק ונמנעו מתשלום על שעות נוספות — והמדינה העלימה עין. "אני לא מאשים את החקלאים בסיטואציה, כי הם חלק משוק קפיטליסטי גלובלי, והם אמורים להתחרות בחקלאים הספרדים והאיטלקים, אליהם מגיע כוח עבודה זול מאפריקה", הוא מציין. "אם ישראל היתה מסבסדת את החקלאים כמו שעושים בהרבה מדינות בעולם, היתה לחקלאי הישראלי אפשרות לשלם לתאילנדי ולכל עובד אחר לפחות את שכר המינימום".
