מוסף כלכליסט | 14.12.23
להאזנה לכתבה
הוקלט על ידי הספרייה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
ב־15 באוקטובר, שבוע ויום אחרי הטבח הנורא, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' כינס מסיבת עיתונאים והכריז על צעדי הסיוע הכלכליים שבדרך, ניסה לחזק את הרוח, קרא לאחדות והבטיח שאיש לא יישאר לבד. על הדרך, לקראת סוף נאומו, הוא גם אמר את זה: "בימים האחרונים אגף התקציבים עורך מיפוי מדוקדק של כלל התקציבים שאינם חיוניים לתמיכה במאמצי הלחימה, לתמיכה באזרחים ולתפקודו הרציף של המשק, כדי להסיטם בהתאם לצרכים הדחופים של המשק. במסגרת מיפוי זה נבחנים כלל התקציבים שטרם שולמו וחויבו, ובהם גם תקציבים קואליציוניים ל־2024-2023. חלק מהתקציבים כבר הוסטו והשאר יוסטו בהתאם למיפוי ולצורך".
בתוך ימים כבר התברר שיש תקציבים קואליציוניים ששר האוצר כלל אינו מכיר בהם ככאלה. מבחינתו הם אמורים להיות בתוך התקציב עצמו, והעובדה שהם מוגדרים קואליציוניים היא לא יותר מתרגיל של הדרג המקצועי, של הפקידים, היועצים המשפטיים ויתר האנשים שנוח להאשים כשרוצים. זה היה התירוץ של סמוטריץ' להיאבק על הכספים הקואליציונים של יהדות התורה ושל הציונית הדתית עד הסוף, עד אישור תקציב 2023 החדש בכנסת. מלחמה או לא, הכספים הקואליציוניים בפנים. הוא פשוט כועס כשקוראים להם ככה.
אז אחת ולתמיד, לטובת הקוראות והקוראים, גם הקורא סמוטריץ': מהם בעצם התקציבים או הכספים הקואליציוניים, מה מבדיל ביניהם לבין שאר חלקי התקציב, ומה הבעיה העיקרית איתם.
את התקציבים הקואליציוניים קשה להגדיר. זו האמת. תקציב המדינה כולו הוא פוליטי, שיקוף של המבנה הספציפי של הממשלה המסוימת שבונה ומאשרת אותו. למה דווקא הכספים האלה מיוחדים? כדי לענות על השאלה הזו צריך להבין קודם איך נבנה התקציב. רובו (יותר מ־90%) הוא בכלל פונקציה של שנים קודמות (החזרי חובות, הסכמי שכר, התקשרויות רב־שנתיות עם ספקים ונותני שירות). כלומר הרוב המוחלט של הכסף שהממשלה מוציאה בכל שנה מבוסס על מה שהיה עוד לפניה. סוג של אינרציה.
שרות ושרי הממשלה משפיעים על התקציב בעיקר בשוליים — במיליארדי השקלים שמתווספים לו בכל שנה. בשנה מסוימת מדובר ב־8 מיליארד, באחרת ב־15 וכן הלאה. ההחלטה לאן תלך רוב התוספת הזאת מתגבשת בעבודת מטה יסודית של אנשי משרד האוצר מול שאר משרדי הממשלה. המשרדים דורשים, לאוצר יש דרישות ותנאים משלו, בסוף מגיעים לסיכומים.
אבל חוץ מאלה, ישנם הכספים הקואליציוניים. אלה תקציבים שלרוב לא נעשית לגביהם כל עבודת מטה מקצועית, אלא הם תולדה של שליפות, או נגזרים מההסכמים שעל בסיסם הוקמה הממשלה. זה הדבר הראשון שמייחד אותם, אבל זה עוד לא עיקר הבעיה.
כספים קואליציוניים יכולים לשמש את הממשלה למטרות רחבות. למשל, התוכנית של שר החינוך לשעבר נפתלי בנט להגדיל את מספר הנבחנים ב־5 יחידות מתמטיקה. או הכסף ששר האוצר לשעבר משה כחלון ייעד למלחמה בעוני. מנגד, כספים קואליציוניים יכולים להיות סקטוריאליים מאוד. למשל, תוספת תקציב רק למערכת החינוך החרדית, או רק ליישובים ביהודה ושומרון.
וזה עיקר הבעיה — אלה כספי המיסים שכולנו שילמנו, אבל לשרים אין שום בעיה לחלק אותם ללא עבודה מקצועית רק למגזרים מסוימים, וכל זה בזמן מלחמה, ועוד אחרי שהבטיחו שזה לא יקרה.
עבודה חדשה של נגידת בנק ישראל לשעבר פרופ' קרנית פלוג וחוקרים נוספים עבור המכון הישראלי לדמוקרטיה בדקה עד כמה השימוש של הממשלה הנוכחית בכספים קואליציוניים חריג, באמצעות השוואה לממשלת בנט־לפיד (תקציב 2022-2021) ולממשלת נתניהו־כחלון (תקציב 2016-2015). השורה התחתונה ברורה: בממשלה הנוכחית יש הרבה יותר כספים קואליציוניים (פי שניים ופי ארבעה מהממשלות הקודמות שנבדקו), הם יותר סקטוריאליים, ורוב הכסף החדש שהתווסף לתקציב המדינה הוא קואליציוני.
במסגרת הבדיקה החוקרים חילקו את הכספים הקואליציוניים לשלושה סוגים: מהכי פחות קואליציוני, דרך די קואליציוני ועד קואליציוני על מלא (הם נתנו לזה שמות קצת יותר מנומסים). אחד הקריטריונים היה מידת הסקטוריאליות. תוספות לתקציב הבריאות שנעשות במסגרת הסכם קואליציוני, למשל, הן אולי כסף פוליטי, אבל מועילות לכלל הציבור, ולכן הן הכי פחות כספים קואליציוניים ולא נספרו כך כלל. הסוג השני כולל, למשל, את הגדלת קצבאות הילדים. זה צעד שהדרג המקצועי לא המליץ עליו (אלא התנגד לו), אבל לפחות הוא מיטיב עם כל המשפחות. גם תקציבים לחברה הערבית שייכים לסוג הזה: הם אומנם מיועדים למגזר אחד בלבד, אבל זכו לתמיכת הדרג המקצועי. הקואליציוניים על מלא הם הכספים שגם הולכים לסקטור אחד וגם בלי גיבוי של הדרג המקצועי — התוספות לחינוך החרדי ולאברכים, תלושי המזון של ש"ס, הקמת משרד ירושלים ומשרד המורשת, כאלה.
גם בממשלות הקודמות היו כספים קואליציוניים על מלא. בממשלת בנט־לפיד נוספו תקציבים לכבישים ביהודה ושומרון, לגרעינים תורניים וגם לקהילת הלהט"ב. בממשלת נתניהו־כחלון היו תקציבים כאלה לתמיכה בישיבות או לחינוך הממלכתי־דתי. אבל הממשלה הנוכחית עושה שלושה דברים שהקודמות לא עשו. קודם כל, הסכום אדיר. אחרי שמנכים את הכספים שהחוקרים לא מחשיבים קואליציוניים נשארים עם 11.3 מיליארד שקל לעומת 7.1 מיליארד בממשלה הקודמת ו־5.4 מיליארד בזו שלפניה. ובממשלה הנוכחית הרוב המוחלט של הכסף הזה (10 מיליארד) הוא קואליציוני על מלא, כלומר סקטוריאלי ולא מקצועי. זה פי ארבעה מבממשלת נתניהו־כחלון, שהיתה דומה בהרכבה.
והנה הגילוי המטריד ביותר: בבדיקת השינוי הריאלי (בכמה מיליארדים גדל התקציב משנה לשנה, אחרי שמנטרלים את ההתייקרויות) מתברר שבממשלה הנוכחית הכספים הקואליציוניים הם 53% מסך הגידול. בממשלת בנט־לפיד זה היה רבע, אצל נתניהו־כחלון פחות מחמישית. זו עובדה מדהימה: מתוך סך הכסף שנוסף לתקציב, יותר ממחצית הלכה למטרות סקטוריאליות שהדרג המקצועי מתנגד להן. אתם שילמתם, הם חילקו לבייס. זו ההגדרה המילונית של שוד פוליטי.
סמוטריץ' מנסה להוליך שולל את הציבור. בתחילה הוא הבטיח שכספים יוסטו. בהמשך טען שתוספות השכר למורים חרדים הן תיקון עוול ומניעת אפליה. השבוע הוא תקף את התקשורת ואת כל מי שמתנגד לו, בטענה שהם צריכים להתבייש, שהמימון להגברת הביטחון ביהודה ושומרון צריך בכלל להיות בכספים הקואליציוניים. אבל אם מדובר בכסף שהכרחי לשמירה על חיי אדם, למה להעביר אותו דרך המשרד המומצא של אורית סטרוק?
בקיצור, סמוטריץ' משתמש בהמון מילים כדי לכסות על זה שהוא הסיר כל ממד ממלכתי מקודש הקודשים של הממשלה, תקציב המדינה, המסמך האחד שמגדיר את סדרי העדיפויות שלה. או במילותיה של פלוג: "הכספים הקואליציוניים משקפים את עיקר סדרי העדיפויות של הממשלה, ואנחנו רואים שבממשלה הנוכחית רובם המכריע סקטוריאלי ואינו עומד באמות מידה מקצועיות, בצורה חריגה ביחס לממשלות קודמות. זה תקציב מדינה שאיננו ממלכתי, אינו מממן כראוי מוצרים ושירותים ציבוריים, ופוגע פגיעה קשה בעצם הממלכתיות ובכלל תושבי המדינה".
למען ההגינות, נזכיר שמי שהמציא את הכספים הקואליציוניים הוא אגף התקציבים בעצמו. הכספים האלה שימשו את הפקידים כדי לקנות את תמיכתם של ח"כים בצעדי חקיקה שהאוצר חפץ ביקרם. אבל מה שהתחיל כמיליון פה שניים שם יצר נורמה פסולה, שהרגילה את הפוליטיקאים לדרוש כמה שהם רוצים למה שהם רוצים. כך הגענו ל־14 מיליארד שקל.
ועכשיו יו"ר ועדת הכספים, בעידודו של שר האוצר, דורש שכל הכספים הקואליציוניים ייכנסו לבסיס התקציב. כלומר הם יהיו בו מעתה ועד עולם, ולא ייחשבו ככספים קואליציוניים בכלל, אלא יקבלו חותמת שקרית של עבודת מטה מקצועית. זו תהיה קטסטרופה.
כי מעט השקיפות שעוד יש תלך לאיבוד, ובהיעדר ביסוס מקצועי הסכומים שנכנסים פנימה רק יגדלו. מי יודע להגיד כמה חיזוק יהודי אנחנו צריכים? אם אלה היו תקציבים שמאחוריהם נימוקים מקצועיים, מילא. אבל אלה תקציבים שכל מטרתם היא שוחד פוליטי. בעוד עשרות שנים, כשהפוליטיקאים הנוכחיים יהיו בבית אבות, אנחנו עוד נשלם את הכסף הזה.
מה אפשר לעשות? פלוג והחוקרים העלו כל מיני הצעות, אבל אני חושב שפשוט צריך להפסיק לחלוטין עם כספים קואליציוניים. כלום. שום דבר. רוצים כסף? שהשרים והשרות יגבשו מדיניות, ומומחי האוצר יבנו תקציב שמשרת אותה. הממשלה תקבל רשימת אפשרויות, ותנהל דיון, ותחליט מה סדרי העדיפויות של המדינה. נבחרי הציבור צריכים להתייחס לכל שקל ושקל מכספי המיסים שלנו בחרדת קודש. זה לא הכסף של אבא שלהם, או של הבוחרים שלהם, זה הכסף שלנו. הם נבחרו כדי לעשות בו את השימוש הטוב ביותר לטובת הציבור הרחב. אם הסיבה היחידה שלהם להיכנס לממשלה היא להשיג לבייס כמה מיליארדים, שלא יהיו פוליטיקאים. אם הם מסוגלים להבין שהעובדה שהם מייצגים ציבור מסוים אינה אומרת שהם עובדים רק עבורו — שיקבלו החלטות קשות לטובת הציבור כולו. אחרת הם אינם ראויים לתואר נבחרי או שליחי ציבור. הם לכל היותר מאכערים עם חסינות.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות