ניר עוז >> בניינים בקריית גת

"ההחלטה היתה לעבור מהר, גם אם זה לבניין בעיר, כדי לשקם את תחושות השליטה והעצמאות"

כרבע מתושבי ניר עוז נרצחו או נחטפו בשבת השחורה. ומתוך האסון הכבד הזה, דווקא הם יהיו מהראשונים שיעברו לבתים חדשים, בקריית גת. "אנשי הקיבוץ בשבר נוראי, אבל היה להם כוח גדול ומעטפת שהביאו הילדים שעזבו את הקיבוץ", מספרת רותי פרוש, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית שמלווה את המעבר של התושבים. "הילדים שעזבו את הקיבוץ" הם בני ניר עוז שכבר לא חיים שם ובני זוגם. "ביום ראשון שלאחר אותה שבת התגייסו 150 בני ובנות קיבוץ לעזור ולתרום, בכל דבר שאתה לא מדמיין", מסביר ערנ שפיר (כך הוא כותב את שמו), שחי בעבר בניר עוז עם גרעין נח"ל, נישא לבת המקום, וחמו וחמותו עדיין חברי הקיבוץ. ופרוש מפרטת: "אלה שהתגייסו, יחד עם הנהלת הקיבוץ וחברים אחרים, בנו צוותים שעוסקים בגיוס תרומות, בחיבורים, בדוברות ובתמיכה, והם עבדו גם בחיפוש חלופת דיור מהירה. במקביל הם כבר עובדים על שיקום ניר עוז, ואחרי שיעברו לקריית גת ויחזרו כל החטופים, יתאפשר להם לחשוב יותר בצלילות והם יתפנו לחשוב על הצעד הבא".

כל אחד מהמתגייסים לסייע רתם את הידע, הניסיון והקשרים שלו. במקרה של שפיר, הם היו קריטיים למציאת פתרון מגורים, והוא מי שהעלה את הרעיון לעבור יחד לבניין משותף וחשב על כרמי גת. "אני מקים עסק שמציע לפתח קהילות במגדלי מגורים", הוא מספר. "רגע לפני המלחמה התכוננו לפיילוט ראשון. המציאות יצרה לי פיילוט הפוך — במקום לייצר קהילה במגדל, הבאתי קהילה למגדל".

הדגש על הקהילה היה החשוב ביותר, וניכר גם בבחירה לעבור מהר לבניינים בעיר: היבט הנדל"ן נהפך לשולי, העיקר היה לשמור על הקבוצה ועל רוחה. "יש פה מתח עדין — מצד אחד רצון עז לצאת מהמלונות לחיים פעילים ופרודוקטיביים, ומצד אחר לעשות את זה נכון, ולשמר חיי קהילה", אומרת פרוש. "השהייה במלון באילת גוזלת מהאנשים שליטה בחיים שלהם, בחינוך, במשפחתיות, בתעסוקה. אתה לא מכין את האוכל, אתה לא שולט בסדר היום, אנשים אומרים לי שהם לא מצליחים לחשוב, אפילו כדי לשקול החלטות לגבי השלב הבא. קשה מאוד גם לנהל במלון חיי משפחה, הורות וזוגיות. כך שזו ממש תחושה של אובדן שליטה. ובצד כל זה ישנן שאלות כגון איך מכניסים קהילה וחיי קיבוץ לבניינים בעיר. ובכל אלה צריך לעסוק כאשר רבע מאנשי הקיבוץ חטופים או נרצחו. אנשים נדרשו לבחור את הרהיטים לדירות שלהם בכרמי גת בזמן שהם המתינו לרשימות החטופים המשוחררים".

קשה לראות איך דירה בבניין בקריית גת יכולה להחליף את הבית בקיבוץ הפסטורלי שלהם.

שפיר: "המענה הזה לא מחליף את הקיבוץ, אלא את המלון. דירה פרטית היא חלק מתהליך השיקום, כי בה אתה חוזר להיות אדם עצמאי. כשהתחלנו לחפש פתרון דיור זמני אנשי הקיבוץ הגדירו שהוא חייב להיות במרחק עד שעה נסיעה מניר עוז, ושיוכל להכיל את כל הקהילה. חלופות כפריות שבחנו לא התאימו, כי לא היו בהן מספיק דירות או שהיו קטנות מדי".

שפיר הוא מי שיצר את החיבור לפרויקט של חברת דונה בכרמי גת. "בסוף יום ארוך, שבו הרגשתי אובד עצות, נזכרתי בפרויקט הזה. שלחתי הודעה לשלום שי, בעלי החברה, ובתוך דקה הוא ענה שהוא מסכים". הסגירה הראשונית נעשתה ישירות בין חברי הקיבוץ לשי, שהסכים להעמיד לרשותם את הבניינים למשך שלושה חודשים ללא תשלום. "לא חשבתי שזה יתגלגל לעסק", מודה הקבלן השבוע, וגם מוסיף שלא נוח לו עם העובדה שהעניין נהיה עסק. אבל זה חלק מההגעה להסדר ארוך טווח שמספק לתושבים ביטחון. "אחרי כמה פגישות עם אנשי ניר עוז המדינה נכנסה לתמונה, וכעת אנחנו לקראת חתימה על הסכם שכירות". במגעים עם עמידר, כנציגת המינהלת, סוכם שהחברה תקבל תשלומי שכירות לשנה עם אופציה להארכה שנה אחרי שנה, עד לחמש שנים בסך הכל. רבות מהדירות בששת הבניינים בכרמי גת יועדו מלכתחילה להשכרה, אבל 28 דירות יועדו למכירה, והקבלן משקיע כעת מכספו מיליוני שקלים בהתקנת מטבחים, שירותים ומקלחות, שעליהם היו אמורים לשלם רוכשי הדירות. בסך הכל יחיו חברי ניר עוז ב־135 דירות, שפזורות בשישה בניינים סמוכים, בין דיירים שאינם קשורים לקיבוץ. "לא היה אפשר שכולם יהיו באותו הבניין, בגלל אילוצים של דירות קטנות או גדולות, דירות נגישות וכן הלאה", מסבירה פרוש, "אבל את הוותיקים ניסינו לשכן יחד".

במקביל, מובילי המהלך החלו להכין את חברי הקיבוץ למעבר. "הראינו תמונות, עשינו סיור ראשוני וסיור נוסף למבוגרים", מספר שפיר. "הטריד אותם שאלה מגדלים בעיר, אין דשא שבו הילדים והכלבים יתרוצצו, אבל הם מבינים שקיבוץ הוא לא אופציה".

לפרוש יש חלק חשוב בהסתגלות התושבים לרעיון, גם כמי שכבר למדה להכיר אותם — היא מלווה אותם מהיום שאחרי הטבח. "אני מתנדבת ביחידה לאיתור נעדרים של המשטרה, וב־7 באוקטובר הוקפצתי לצלם מונשמים אלמונים בבתי חולים ולחבר פרצופים לתמונות", היא מספרת. "כששמעתי על התופת בניר עוז התקשרתי לחברה מהקיבוץ, והיא סיפרה ששני אחיינים שלה נחטפו. שאלתי במה אוכל לעזור, והיא ענתה: 'רדי לאילת'. לא ירדתי בשביל לטפל, אלא עסקתי בקשר של התושבים עם המשטרה. אחר כך ראיתי שיש ואקום בכל הנוגע לחינוך, והקמתי את תשתית החינוך בבית המלון. גרתי איתם שם שבועיים, מבחינתי זה היה מילואים". כמה ימים אחרי שחזרה לביתה במזכרת בתיה, אנשי הקיבוץ התקשרו וביקשו שתנהל את המעבר לקריית גת, בתשלום, והיא התגייסה למשימה. והיא מודה שכשהכל התחיל, ב־7 באוקטובר, היא לא דמיינה שכעבור חודשיים היא תעסוק בבחירת ריהוט.

הריהוט הוא עניין. "הבנתי שבמעבר יש שני צווארי בקבוק — האחד הוא חוזה שצריך לחתום עם היזם ואותו מקדמת המינהלת, והשני הוא לרהט 135 דירות", מסביר שפיר. "היו הצעות תרומה חשובות ומבורכות, אבל אני חשבתי שלא נכון שתורמים ירהטו בתים לאנשים שהמדינה שכחה אותם. חלק מתהליך השיקום כולל את החזרת האמון של האנשים במערכת שבגדה בהם. לכן הבקשה שלנו מהמינהלת היתה שכירות, ריהוט ומבנה ציבורי, כי השיקום חייב לכלול גם מקום מפגש לקהילה. זה אגב חלק מהלקחים מהמעבר של מפוני כפר דרום לאשקלון אחרי ההתנתקות".

בנסיבות הקיימות, "מכינים דירה ומיטה גם לחטופים", אומרת פרוש. "יהיו אנשים שכשהם יחזרו הם ישמעו בשורות כואבות, ויגלו שאין להם קיבוץ לחזור אליו. אלה סיטואציות נוראיות. והתושבים במצב נפשי שבו קשה להם מאוד לחשוב על דיור. ישבתי למשל עם נער בן 18 שבחר ריהוט לאבא שלו החטוף, עם בחורה שריהטה את הבית עבור שתי אחיותיה החטופות, בשעה שאמה מסתובבת בעולם במאבק על שחרורן. היו כמה וכמה מקרים כאלה".

לא היה עדיף לקנות ריהוט לכולם?

"לא נכון לקנות להם, ושלכולם יהיו אותם רהיטים. אדם לא רוצה להרגיש פליט, הוא רוצה בחירה. זה חשוב ליקום הנפשי שלנו, לקחת אחריות זה חלק מתהליך השיקום. אנחנו גם מנסים להביא לאנשים פריטים מהבתים שלהם בקיבוץ, מהמעט שלא ניזוקו — תמונה, כורסה. יש מי שחוזרים לאסוף חפצים, אבל יש כאלה שלא מוכנים לעשות זאת, מרגישים שחיללו להם את הבית".

עד כה נקנו יותר מ־36 אלף פריטי ריהוט, במבצע מהיר שניהלו אנשי Homez, סטארט־אפ שעוסק בתחום. האדריכלים ואנשי הרכש שלהם יצרו הדמיות של הדירות, הרכיבו קטלוג ריהוט, ירדו לאילת כדי לסייע לכל משפחה לתכנן את הדירה ולבחור פריטים, ועל הדרך יצרו תשתית ל"ערכת מעבר" שתוכל לשמש עוד קהילות. אגב, כיוון שמדובר בקיבוצניקים שעוברים לבניין הושם דגש מיוחד על צמחייה, עם תקציב גדול ובשיתוף אחראית הנוי של הקיבוץ ומשתלות בעוטף.

ומחוץ לדירות, כדי לשמור על הקהילה, הושם דגש מיוחד על הקמת חדר אוכל, אולי המוסד הקיבוצי המרכזי מכולם. "הם היו רגילים להתכנס לארוחה כל יום בצהריים ובכל שישי בערב", אומרת פרוש. "יש תושבים ותיקים שמעולם לא בישלו לעצמם ארוחת צהריים. אנחנו רוצים לאפשר להם, בתוך השבר והכאוס, מרחב כזה של חדר אוכל, ואנחנו מתחילים עם הבנייה שלו, על שטח מול בנייני המגורים. נוסף על כך הוקצו לנו מבנים לחינוך, ובאחד הפנטהאוזים יהיה חדר טיפולים". פרוש מוסיפה שעדיין מחפשים חללים שיארחו גם את משרדי ההנהלה של הקיבוץ. ובינתיים, "יש כבר עשרות מתנדבים שיסדרו את הדירות, כדי להפוך כל אחת לבית".

כרם שלום >> כפר הסטודנטים אשלים

"מתקרבים הביתה, בתקווה לחזור עד פסח"

כרם שלום הוא קיבוץ קטן. זה איפשר לו למצוא פתרון מהיר: כ־60 המשפחות יעברו בשבועות הקרובים מהמלון באילת לכפר הסטודנטים ביישוב הקהילתי אשלים, לא רחוק משדה בוקר — וכ־50 דקות נסיעה מהקיבוץ שנאלצו לפנות. הם יגורו ב־32 דירות שסטודנטים הסכימו לפנות, ב־10 קרוואנים ובבתים ביישוב שעומדים להשכרה. "בחרנו באשלים כדי להיות קרובים יחסית לכרם שלום", מסביר מנהל הקיבוץ אבי עטר. "זה יאפשר לנו להגיע אליו הרבה, להכין אותו לחזרה של החברים, לשקם את המבנים והנוי, וכמובן לחזור לעבודה כשמקומות העבודה ישובו לפעול". היתרון של אשלים לא מסתכם רק בקירבה — האזור, הנופים והאנשים מוכרים לתושבים. הסביבה הכפרית חשובה, והחיבור היה קל: עטר פנה לראש המועצה האזורית רמת נגב ערן דורון, "והם התגייסו במלואם, אפילו מינו פרויקטורית שמלווה אותנו. גם מתן דהן, מייסד עמותת איילים שהקימה את כפר הסטודנטים, עזר מאוד". את שירותי החינוך והרווחה, עם זאת, תמשיך לספק המועצה האזורית אשכול, שאליה שייך כרם שלום.

כמו בשאר היישובים, גם עטר מדגיש את חשיבות המרקם הקהילתי, עם הייחוד שלו בקיבוץ הזה, שבו חיים חילונים ודתיים, שמאלנים וימנים, "אבל כל המחלוקות הפוליטיות שהיו השנה במדינה נשארו מחוץ לשער. זו בשורה יוצאת דופן בחברה הישראלית, שאפשר לחיות יחד, לכן חייבים לאפשר לקהילה להמשיך יחד". ולכן בכפר הנוער יוקצו גם מבנים לפעילות הקהילה — מועדון חברים, מבנה לנוער, משרדים וכן הלאה.

ועטר אפילו אופטימי לגבי העתיד. כיתת הכוננות של הקיבוץ ומסוק שהגיע למקום כבר בבוקר 7 באוקטובר הצליחו למנוע נזק המוני ברחבי הקיבוץ, ורק בית אחד נהרס. עטר אומר שרבים מהתושבים רוצים לחזור עד פסח. "יש אצלנו אנשים בקיבוץ שבשום סבב לחימה קודם לא התפנו, וגם עכשיו הם אומרים שמבחינתם מחר בבוקר הם חוזרים", הוא מספר. "אבל זה חייב לקרות אחרי שהמצב הביטחוני ישתפר. בינתיים הסלוגן שלנו הוא 'בדרך חזרה לכרם שלום עוצרים באשלים'".

בארי >> שכונה חדשה בחצרים

"חיפשנו קיבוץ חזק שייפתח את זרועותיו"

גם תושבי בארי שקלו לעבור למגדלי מגורים. אפילו היה מגדל קונקרטי אחד בירושלים שעלה על הפרק. אבל בהצבעה מיוחדת, רק רבע מהחברים תמכו ברעיון. "זאת היתה אופציה בעייתית", מודה ד"ר אלון פאוקר, חבר הקיבוץ שמשמש דובר שלו.

למה?

"קודם כל, כי ירושלים זה לא אזור מרגיע. שנית, היא מרוחקת מאוד מרדיוס החיים של בארי. אנחנו חוזרים בהדרגה להפעיל את המשק, בית הדפוס כבר פועל בקצב קרוב למלא. ורוב האנשים חשבו שיותר מתאים שנעבור לקיבוץ שיתופי חזק, כמו שלנו, שבאמת פותח את זרועותיו במלוא הכוונה והלב".

כך הוחלט על מעבר לחצרים שליד באר שבע, גם קיבוץ, גם קרוב בהרבה לבארי, ושם תוקם שכונה ייעודית, בתוך כחצי שנה. ומה בינתיים, בחצי השנה הזאת? רוב התושבים יישארו כנראה במלון בים המלח, ו"יכול להיות שחלק מהאנשים יעברו לירושלים, זה עוד נבחן. מאוד לא נכון לחיות במלון כל כך הרבה זמן, במיוחד למשפחות, ואנחנו כן רוצים לאפשר לאנשים מעט נוחות. אבל מוקד הקהילה יישאר כאן במלון בים המלח".

מה זה אומר?

"עוד לא כתבו ספר על איך מנהלים קהילה במצב כזה... אבל יש המון פעילות במלון. המזכירות בו, כל בעלי התפקידים וגם הרבה אנשים שבשגרה עובדים בדברים אחרים אבל כעת מגויסים למשימות קהילתיות, אני למשל בכלל מרצה להיסטוריה וחינוך בבית ברל. ובמלון גם פועל צוות אדריכלים חברי הקיבוץ שמתכננים את השכונה הזמנית. אז כאן מוקד הקהילה".

נחל עוז >> פנימייה במשמר העמק

מוסד קיבוצי מיתולוגי נהפך לקיבוץ בפני עצמו

שומריה הוא המוסד החינוכי הראשון של השומר הצעיר, שהוקם במשמר העמק כבר ב־1931 ופועל שם מאז ברציפות, כפנימייה לתלמידי הקיבוצים באזור. עם השנים הוא נהפך למיתולוגי. אבל כעת, אחרי 92 שנה, הוא עובר טרנספורמציה מהירה מאגדה קיבוצית — לקיבוץ של ממש.

מאז השבת השחורה מתארחים בפנימייה כ־300 חברי נחל עוז, והם אמורים להישאר שם עד שיוכלו לחזור הביתה. תלמידי התיכון שחיים במוסד בדרך כלל חזרו לבתי הוריהם, ועכשיו מצטופפות בחדרים האלה משפחות־משפחות. "זה אינטנסיבי מאוד", מודה יעל רז לחייני, חברת נחל עוז שמשמשת דוברת הקיבוץ. "יש אתגרים גדולים מאוד, בשמירה על הפרטיות ועל התא המשפחתי, ביחסים בין אדם לשכנו. אנחנו מנסים לעשות הכי טוב שאפשר, אבל יש מעט מקלחות ושירותים, אין מקומות אחסון, אם למשל יש מכונת כביסה אחת לשמונה משפחות אז ברור שזה קשה. אבל זה לזמן קצוב".

חברי נחל עוז התארחו במשמר העמק בסבבים קודמים של לחימה בעזה, כך שגם הפעם הם היו הכתובת הראשונה לפינוי. וכשחברי הקיבוץ הצפוני הזמינו את אחיהם מהקיבוץ הדרומי להישאר אצלם לתקופה ממושכת, היה ברור שצריך למצוא פתרון טוב יותר מעוד חודשים רבים בתנאי פנימייה. לפי הסיכום עם המינהלת, בעוד כחודשיים יוצבו בקיבוץ קרוואנים מרווחים יחסית, והמשפחות יעברו אליהם. בחדרי הפנימייה יישארו זוגות ללא ילדים ורווקים.

ההישארות במשמר העמק מאפשרת למפונים גם להמשיך בשגרת הלימודים שכבר החלו לבסס שם. "לכל כיתה יש מחנך או מחנכת שמלמדים רק את ילדי נחל עוז. הם לומדים מעט שעות, אבל יש הרבה פעילות לא פורמלית", מספרת רז לחייני. "והם יודעים שזה יהיה כנראה המצב עד סוף שנת הלימודים. זו מסגרת זמן שרוב האנשים, מבוגרים וילדים, מסוגים להכיל. אנחנו מסבירים לילדים שאנחנו תלויים בתשובות מהמדינה, ואלה מגיעות בקצב אחר. ואנחנו מנסים לעטוף אותם במה שאפשר, הרבה פעילויות וסדנאות. ומדגישים כל הזמן שאנחנו חיים את הרגע. אין לנו תמונת עתיד ברורה להציג להם, המציאות מורכבת מאוד".

ואתם, המבוגרים, רואים איזשהו עתיד?

"אומנם אין בתים שרופים בנחל עוז, אבל אנחנו לא במצב שאתה אומר 'אני אחבר את החשמל והכל בסדר'. יש המון נזק לבתים וגם נזק למוסדות ציבור ולתשתיות. ומעבר לזה אנחנו מצפים כמובן לשיפור משמעותי בביטחון. אי אפשר לחזור לאותם תנאים שבהם חיינו".

רעים >> בניינים בתל אביב

מועדון לחבר על רחוב הרצל

המעבר החד ביותר המסתמן כרגע הוא זה של תושבי קיבוץ רעים לשני מגדלי מגורים סמוכים ברחוב הרצל בתל אביב, בין סלמה לקיבוץ גלויות, בין פלורנטין לפארק החורשות. הם יקבלו 140 דירות (לצד דיירים שאינם מהקיבוץ), ועוד דירות לצעירים ונוער בבניין אחר בשכונה. גם במקרה הזה עמידר היא שמובילה את ההתקשרות מול היזם, קבוצת יובלים סיטי בוי. מתנדבים מחברת הייטק גדולה מלווים את התהליך, מעצבות פנים מסייעות בתכנון הדירות, והנהלת הקיבוץ כבר קנתה את הריהוט ומוצרי החשמל, במימון המינהלת. להבדיל מהנעשה בניר עוז, כאן התושבים יקבלו פרטי ריהוט די זהים, למעט התאמות ספציפיות לפי צורכי המשפחות (מיטות קומתיים, למשל).

ומה עם הצרכים הקהילתיים? "אנחנו אומנם לא קיבוץ שיתופי, אבל היו לנו חדר אוכל, מכבסה, מחסן בגדים וגם מרפאת שיניים משותפים", אומר נועם מרק, חבר רעים שמשמש דובר הקיבוץ. זה היה חלק מהדגשים בחיפוש פתרון המגורים, והפרויקט ברחוב הרצל נותן מענה מפתיע: בין שני המגדלים נמצא בניין לשימור, והוא ישמש את הקיבוצניקים לגני ילדים, מרפאה — ומועדון לחבר. בהיעדר מרפאת שיניים, הם מתכננים הסדר עם מרפאה קרובה.

אבל עניין חדר האוכל הוא בעיה: אין בפרויקט מקום בשבילו. בהנהלת הקיבוץ שואפים להמשיך לספק לתושבים ארוחות, ולשם כך דנים עם המינהלת על תקציב מיוחד לנושא. לא רק כדי שיאכלו; גם כדי לשמור על המסגרת הכללית של קיבוץ, וכך לשמור על הקהילה. "לאנשים יש אפשרות לקבל מהמדינה 200 שקל לאדם ליום, כ־18 אלף בחודש למשפחה. אנשים לא עובדים, או עובדים חלקית, ומספיק שאחד מחברי הקיבוץ יבחר לא ללכת איתנו אלא לשכור דירה במימון המדינה — זה יתחיל תהליך של פירוק הקהילה", מסביר מרק. "אם נקבל תקציב של כ־6,000 שקל לאדם לחודש נוכל להשתמש בו באמצעות שוברים כדי לכלכל את התושבים. זה יעלה למדינה פחות, ויאפשר לנו לחזק את הקהילה".

חולית >> שכונות חדשות ברביבים ובנצר סירני

"אנחנו מתפצלים לשני יישובים, אבל רואים בזה מחולל חוסן"

המפונים מהיישובים השונים מדגישים מאוד את הצורך להישאר יחד כקהילה, אבל דווקא הקיבוץ הקטן חולית הבין שאין לו ברירה אלא להתפצל. 92 משקי הבית שמרכיבים אותו חיים זה חודשיים במלון בעין גדי, ובתוך כחמישה חודשים אמורים לעבור לשתי שכונות שיוקמו עבורם — אחת בקיבוץ רביבים שבנגב והשנייה בקיבוץ נצר סרני הסמוך לרחובות. "אלה שבחרו ברביבים עשו זאת משום שהיישוב קרוב יחסית לחולית, וגם משום שהם עובדים בדרום", מסביר יואב בוקעי, מנהל הקהילה. "אנשים שהתעסוקה שלהם במרכז או בשפלה העדיפו את נצר סרני, משום שהמעבר לרביבים מרחיק אותם ממקום העבודה. היו גם שבחרו בנצר סרני כי רצו להיות קרובים לבני המשפחה. אז נהיה בשתי נקודות יישוב, אבל הן יתחברו בעתיד לראש חץ אחד. אנחנו רואים בזה מחולל חוסן, משום שהמכנה המשותף של כולם הוא הרצון לחזור לחולית. ברגע שלכל אחד יהיה מקום זמני שבו ירגיש בטוח ובו יוכל לעבור את התהליכים הרגשיים שהוא צריך, היכולת לחזור לחולית תהיה יותר טובה". וגם הוא, מדגיש, כמובן, שזה יקרה רק אחרי שהביטחון שם יובטח. "אנחנו רוצים להיות מוגנים, ומקווים שיהיה שלום", הוא אומר.

עין השלושה >> מלון בשדה בוקר

"אנחנו עוד מתאוששים ממשבר קודם. חייבים למצוא מקום לקהילה"

חברי קיבוץ עין השלושה כבר איתרו מקום שעונה על הצרכים שלהם ושאליו הם רוצים לעבור — ובכל זאת הם עדיין שוהים במלון באילת, והתהליך לא ממש מתקדם. "כבר יותר מחודש אנחנו מנסים לקדם מעבר למלון קדמא בשדה בוקר", מספרת שירי אביב, מנהלת הקהילה. "האווירה שם כפרית ומתאימה לנו, וחשוב לנו שמקום המגורים הזמני יהיה במרחק עד שעה מהבית, כי אנחנו רוצים כבר להתחיל לשקם את הקיבוץ, חזרנו לעבד אדמות ואנחנו עובדים ברפת. נוסף על כך, המלון צמוד לקיבוץ שדה בוקר, שאיתו כבר יש לנו קשרים ותיקים — יש לנו אדמות משותפות איתם ויחסים בתחום החינוך". המלון שייך לרשת ישרוטל, שמוכנה להירתם לעניין, אלא שבקדמא כבר יושב כעת קיבוץ אחר, ממפוני הצפון, ומשרד התיירות, שאמון על פינוי אזרחים שאינם מעוטף עזה, מסביר שאין אפשרות לפנות את חבריו.

בעין השלושה מדגישים שהם זקוקים נואשות לפתרון מרגיע, אחרי שרק ב־2018 הקיבוץ נחלץ ממשבר עמוק, ו"בעקבות שינוי בהנהלה נהפכנו לקיבוץ מתחדש. המלחמה תפסה אותנו בעיצומו של שגשוג כלכלי, חברתי וקהילתי. בתוך שלוש שנים קלטנו 66 חברים חדשים, ואחרי שהגיל הממוצע של החברים היה 65 במשך שנים, ב־6 באוקטובר הוא היה 37. בדיוק סיימנו לבנות תשתיות לשכונה החדשה והיינו לקראת קליטה של עוד 18 משפחות". עכשיו כל זה בסכנה. "אנחנו עדיין בתהליך, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתפצל. אנחנו חייבים למצוא מקום לקהילה, ושיהיה כמה שיותר דומה לסביבה שנאלצנו לעזוב, עם מרחבים ציבוריים לכינוסים, חינוך, פעילויות לגיל השלישי. צריך לקחת בחשבון שהקהילה זקוקה לזמן החלמה, ובחיים שלנו במלון כרגע עדיין קיימת תחושת פליטות".

השיקום של הקיבוץ עצמו יהיה ממושך, גם בגלל המלחמה כמובן וגם משום ש־58 בתים בו נפגעו ועוד 25 מבני ציבור נפגעו קשות. ומעבר לכך, "צריך לבנות מחדש את האמון במערכות המדינה ולייצר ודאות לתושבים. כרגע אף אחד לא יודע מה יקרה מחר".

זיקים ונתיב העשרה >> נשארים במלון, ועוד אין פתרון

"מישהו יודע להגיד מתי נחזור הביתה?"

לצד היישובים שכבר פועלים למצוא פתרון, לעשרות אחרים עוד אין כזה באופק, מסיבות שונות. במקרה של קיבוץ זיקים, למשל, היישוב לא נפגע והתושבים כבר מחכים לחזור הביתה בתום הלחימה, ובינתיים יישארו בבתי המלון. כך שהצורך הדחוף יותר כרגע הוא פשוט להתכנס שוב יחד, כי כ־900 התושבים פזורים כרגע בשדות ים, במעלה החמישה, בבתים של קרובים וחברים ביישובים נוספים — ויש גם חברים שנשארו בקיבוץ כדי להחזיק את הרפת, החקלאות, המפעלים וכיתת הכוננות. כיוון שהקיבוץ לא נפגע ב־7 באוקטובר, הצבא מאפשר להם לעשות זאת. "למרות הפיצול, הקהילה מתפקדת, יש פעילות משותפת, למשל עשינו אירוע גדול בקיסריה", מספר טל מור, רכז המשק. "אבל יהיה קשה להזיז אנשים למלון אחר, אחרי שהתרגלו למקום שבו הם נמצאים חודשיים, לילדים כבר יש חברים ומסגרות, גם הוותיקים התרגלו לשגרה החדשה". ובכל זאת, הוא "אופטימי מאוד", לדבריו. "יש לנו קהילה חזקה, וכשמצב הביטחון ישתנה ויינתן מענה חינוכי, בעזרת המינהלת יהיה אפשר להפוך את זיקים למקום אטרקטיבי, וכמו בעבר הביקוש למגורים יהיה גדול מההיצע".

למושב נתיב העשרה, כמו ליישובים רבים אחרים, אין כרגע שום פתרון ארוך טווח באופק. 30 מבתי המושב נפגעו בשבת השחורה, ומאז מתוך 900 התושבים 400 גרים במלון באילת, 150 במעלה החמישה, והיתר מצאו פתרונות דיור עצמאיים בעזרת מענק האכלוס שמשלם הביטוח הלאומי — תשלום יומי של 200 שקל למבוגר ו־100 לילד. אנשי המושב עמלים על מציאת מקום מגורים משותף לכל הקהילה, בסביבה כפרית או עירונית ולא רחוק מדי מהבית — כלומר בדרום, עד אזור יבנה ורחובות, אבל עד כה לא נמצא אתר מתאים. ומה הלאה? תושבים שאיתם דיברנו נשמעו פסימיים: "מישהו יודע להגיד מה זה ביטחון, מתי יהיה ביטחון, ומתי נוכל לחזור הביתה?".