3

אנחנו לא מצליחים לפתור את הבעיה כי אנחנו מנסים לפתור את הבעיה הלא נכונה.

הרי לא יהיה אפשר לשכנע את החרדים לוותר על הלימודים. בשום תרחיש המפלגות החרדיות לא יובילו לחוק גיוס ששולח את הצעירים שלהן לצבא. מבחינתן, למעשה, אין שום בעיה. וכל חוק גיוס ששולח את הצעירים שלהן לצבא שלא זוכה לשיתוף פעולה של ההנהגה החרדית, אפילו מאחורי הקלעים, אפילו כתמיכה שבשתיקה, הוא אות מתה. ראינו את זה היטב בעשור האחרון. את זה ואת הפגנות הענק שכל חוק כזה גורר. בלי שיתוף פעולה, אין מה לעשות. צה"ל לא יכלא עשרות אלפי עריקים, ולא יעמוד ביעדי הגיוס.

אז צריך לחשוב על כל זה אחרת.

אם החרדים רוצים לשרת בלימודי קודש — בבקשה, שישרתו. אבל המדינה יכולה לקבוע שהשירות הצבאי הוא שירות נעלה יותר. במקום לחתור לשוויון — בחובה, בנטל — בואו נחתור לאי־שוויון — בזכויות היתר.

במדינה שבה הצבא הוא צבא העם, השירות הוא חובה. אבל כשבפועל הצבא הוא צבא חצי העם, השירות הופך להיות חובת יתר. לא רק הסדיר, אלא גם המילואים. מאחר שלא ניתן לבטל את החובה הזו ולעבור למודל של צבא מקצועי (המלחמה הנוכחית מוכיחה זאת ביתר שאת), המשרתים בצבא צריכים לקבל זכויות יתר. וגם ההפך: השירות בצה"ל הוא חובה, ולכן מי שאינם משרתים, לא משנה מאיזו סיבה, לא צריכים להיות זכאים לזכויות יתר.

קצבת אברך, למשל, היא זכות יתר. גם סבסוד למעונות יום. גם קדימות בתור להגרלות ממשלתיות, נגיד של דירות בהנחה, או עדיפות בהתמודדות על משרות במגזר הציבורי, או משכנתא מסובסדת. כל אלה זכויות יתר, ומי שלא ממלא את חובתו לא צריך להיות זכאי להן. הן יינתנו רק למשרתים, עם עדיפות למשרתים במילואים. זה לא פוגע ספציפית בחרדים — זה פוגע בכל מי שלא משרת, חרדים וחילונים, יהודים וערבים (שהמודל הזה יכול לעודד גם שילוב נרחב יותר שלהם במסגרות שירות, ביטחוניות או לא). ותראו, זה אפילו לא מצריך "כרטיס אברך" ומערכות בקרה ומעקב. זה באמת פשוט: שירתָּ — קיבלת, לא שירתָּ — לא קיבלת.

4

זה לא פתרון מושלם כמובן, הייתי מעדיף פתרון טוב יותר, אבל אולי הוא הטוב ביותר האפשרי, או לפחות הרע במיעוטו. אפשר לחשוב כמובן על מודלים נוספים. והאמת שמודלים יש בשפע — מישיבות הסדר לכולם (דתיים, חרדים וחילונים) עד המודל של תנועת פנימה של הרב שי פירון (שירות שווה לכולם, לא בהכרח בצה"ל, ותגמול יתר למשרתים בצבא, בדגש על מקצועות קרביים). מה שחסר הוא מנהיגות.

הממשלה הנוכחית לא תפתור את בעיית הגיוס. אל תעצרו את נשימתכם ותצפו שתעשה זאת — היא לא רוצה לעשות זאת. לכל היותר היא רוצה לדחות את הבעיה לאחרי הבחירות הבאות. אז המקסימום שאפשר לעשות עכשיו הוא להניח את התשתית לפתרון שיגיע בממשלה הבאה.

למשל, דרך קצבת האברכים, וליתר דיוק התמיכה הממשלתית בתקציבי הישיבות שמתגלגלת לקצבאות האברכים. בתחילת אפריל, ממש עוד שבועיים, יפוג תוקפה של החלטת הממשלה על דחיית הגיוס לחרדים, ואז התמיכה באברכים תיהפך ללא חוקית, ותצטרך להיפסק. אם החרדים רוצים להמשיך לקבל אותה, הם מוזמנים להתחיל לפעול ליצירת מתווה גיוס כלשהו. אם לא, שיקוששו תרומות ממי שמתחשק להם. הממשלה הזאת כמובן תנסה להאריך איכשהו את המצב הקיים, אבל גם להארכות חוזרות ונשנות מתישהו בא הקץ. ואז כל מוצא שלא יימצא יוכל להיות ההתחלה של פתרון רחב יותר. כי הרי לא מדובר רק בגיוס. מדובר בשאלת האחריות לגורלה ועתידה של מדינת ישראל. זה השירות בצבא והחינוך וההשתלבות בכלכלה, בשוק העבודה. מי שמוכן להיות בפנים, מי שהישראליות היא חלק מזהותו, יהיה זכאי להכל, וליותר מזה. מי שרואה בעצמו רק אורח, ייאלץ להסתפק במעט.

הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות