מ

ריבה עם בן הזוג היא תמיד לא נעימה, אפילו מפחידה, מהחשש שתצא משליטה ותותיר אחריה אדמה חרוכה. אבל אם תשאלו את חוקרי הזוגיות היהודים־אמריקאים ד"ר ג'ון גוטמן וד"ר ג'ולי שוורץ-גוטמן (Gottman) — כעס הוא דווקא רגש שכדאי לטפח. "אנשים נוטים לראות בכעס משהו רע", אומר ג'ון בריאיון ל"מוסף כלכליסט". "אבל במחקרים שלנו גילינו שכשנשים חשות מספיק ביטחון כדי לדבר עם בני זוגן ולבטא כעס — מערכות היחסים היו מאושרות יותר וחזקות יותר במרוצת השנים לעומת מקבילותיהן. וזה הלך רק בכיוון אחד: מהאשה לגבר", הוא מדגיש. "כשהקונפליקט עלה מתוך נושאים שהפרטנרית העלתה, מערכת היחסים היתה יציבה ומוצלחת יותר".

למה זה כך?

"בני הזוג שהיו בקשר ללא קונפליקטים נראו טוב בהתחלה, אבל בהמשך גילינו שרבות מהנשים הדחיקו את צרכיהן במקום לבטא אותם מחשש לפיצוץ או לפרידה. כך שמיעוט הקונפליקטים היה רק מראית עין שמיסכה בעיות עמוקות יותר. לכן כעס — בהינתן שהוא לא מתלווה לבוז או ביקורתיות — הוא לא דבר רע. הוא למעשה דבר בריא מאוד במערכת יחסים".

הגוטמנים מבינים דבר או שניים במערכות יחסים. ג'ון (81), מתמטיקאי ופסיכולוג, נחשב אבי תחום חקר הזוגיות, ויחד עם ג'ולי (73), פסיכולוגית קלינית ובת זוגו זה 35 שנה, ערך ופרסם אינספור מחקרים רבי־השפעה שזיכו אותם בפרסים רבים ויוקרתיים, ובהם ארבעה פרסי המכון הלאומי לבריאות הנפש. מגזין "טיים" כינה אותם "חוקרי הנישואים המובילים במדינה", "הניו יורק טיימס" מיתג אותם בתור "הדקאנים של מומחי הנישואים", והגדיל לעשות האתר Psychology Today שהעניק להם את הטייטל: "האיינשטיין של האהבה".

מחקר הדגל שלהם בשיתוף ד"ר רוברט לוונסון מאוניברסיטת ברקלי עוקב אחר כ־3,000 זוגות שבמשך יותר מ־20 שנה עברו במעבדת האהבה שלהם — בית קטן מרושת במצלמות בפאתי אוניברסיטת וושינגטון, סיאטל, שהחל לפעול ב־1986, והקדים את "האח הגדול" בכמה שנים טובות. במעבדה נבחנו ונותחו האינטראקציות בין הזוגות והמדדים הפיזיולוגיים שלהם, שנמדדו במכשירי ביופידבק שחוברו לגופם (דופק, נשימה ועוד).

אבל הגוטמנים — שהמחקר הגדול האחרון שלהם מ־2019 הקיף 40 אלף זוגות מרחבי העולם — הם כבר מזמן לא רק חוקרים פורצי דרך, אלא גם אימפריה עסקית: מכון גוטמן שבבעלותם הכשיר עד כה יותר מ־500 מטפלים זוגיים ברחבי העולם (כולל שישה בישראל); יותר מ־100 אלף מטפלים ברחבי העולם השתתפו בהכשרה בשיטתם; כל סדנה שלהם מושכת מאות זוגות; והם פרסמו יותר מ־40 ספרים, שנמכרו במיליוני עותקים ותורגמו ל־15 שפות, ובהם "המתכון לאהבה" שרואה אור בימים אלה בעברית.

ספרם החדש, "לריב נכון: איך זוגות מצליחים הופכים עימות לחיבור" ("Fight Right: How Successful Couples Turn Conflict Into Connection"), שראה אור בינואר בהוצאת פינגווין, מסביר מדוע מריבות זוגיות הן כלי נפלא להתקרב אחד לשני, ויותר מכך — להכיר זה את זה, ועל הדרך גם את עצמכם.

אבל כדי שזה יקרה, בני הזוג יידרשו לדלג מעל כמה מוקשים כבר בדקות הראשונות של המריבה. "ב־97% מהמקרים שלוש הדקות הראשונות במריבה קובעות את הטון שלה עד סופה", אומרת גוטמן, "ולכן אחד ה'מתכונים' החשובים ביותר שלנו לזוגות מסביר איך פותחים שיחת קונפליקט".

מה הסוד? איך עושים את זה נכון?

"הדרך הנכונה להתחיל היא לתאר את עצמך, לא את בן הזוג שלך, לצד הרגש שמלווה את הסיטואציה שאת רוצה לדבר עליה, ולבסוף להסביר מהו הצורך החיובי שלך ממנו — מה את רוצה שיקרה ואיך הפרטנר שלך יכול להתעלות על עצמו עבורך — לא להתעכב על מה את לא אוהבת אצלו".

תני לי דוגמה.

"נניח שמפריע לך שבכל פעם שחמותך מגיעה לארוחה, היא מעבירה עלייך ביקורת. במצב כזה אל תגידי לבן זוגך: 'מותק, אמא שלך היא קוץ בתחת'. במקום זה, תגידי לו: 'אני בלחץ מזה שאמא שלך תעביר עליי ביקורת. בבקשה תגן עליי אם היא תעשה את זה גם הערב'. כך נשמע הצורך החיובי שלך".

מה קרה ל"כשאתה עושה x, אני מרגישה y" הישן והטוב?

"הבעיה איתו", מסביר ג'ון, "היא שמדובר בהפניית אצבע מאשימה כלפי הפרטנר, והיא רק תוביל להתגוננות שלו. בעוד להפניית האצבע כלפי עצמכם יש פחות סיכוי להביא להתגוננות".

"מטפלים רבים טוענים שכל בעיה פתירה, אך כשעוקבים אחרי זוג במשך 20 שנה, מגלים שהם מדברים שוב ושוב על אותה הבעיה. לא צריך לפתור את כל הבעיות, אלא להיות מסוגלים לדיאלוג רגוע עליהן"

מי שמנסה לנצח, מסתכן במוות

לגוטמנים יש פרספקטיבה, והרבה ממנה. כבר כמעט 40 שנה הם פוגשים במעבדה את אותם הזוגות, אחת לכמה שנים, מה שמאפשר להם לחלץ סטטיסטיקות ותובנות מרחיקות לכת על גורל הנישואים באשר הם. כך למשל, הם יודעים לנבא בדיוק של יותר מ־90% אם בני זוג יישארו נשואים באושר או יתגרשו, באמצעות האזנה ל־15 דקות בלבד של אינטראקציה ביניהם, "וזה עלה לי בהרבה מאוד הזמנות לארוחות ערב", התלוצץ ג'ון בעבר. את המנבאים החזקים ביותר שעולים במריבה זוגית — ביקורתיות, בוז, מגננה והיאטמות — מכנים הגוטמנים "ארבעת פרשי האפוקליפסה".

אז איך רבים נכון? קודם כל מורידים הילוך ומקשיבים — כן, זה אומר לשתוק כשהפרטנר מדבר, ולא לקפוץ למסקנות מהר מדי. זה חשוב, בין השאר, משום שהגוטמנים מצאו ש־69% מהבעיות הזוגיות בכל קשר אינן פתירות, ובני הזוג ימשיכו לריב עליהן במשך כל חייהם המשותפים. הם מכנים זאת "מריבה נצחית".

"רבות מהגישות הטיפוליות טוענות שכל בעיה פתירה, ושצריך ללכת לטיפול זוגי כדי לפתור את הבעיות", מסבירה ג'ולי. "אבל כשאת עוקבת אחרי בני זוג במשך 20 שנה, והם חוזרים אלייך אחת לשנתיים, את מגלה שהדבר היחיד שמשתנה אצלם הוא הבגדים והתספורת. כי כשהם מתיישבים לשיחה, הם מדברים שוב ושוב על אותה הבעיה. אנשים חושבים שהם צריכים להיות מסוגלים לפתור את כל הבעיות במערכת היחסים שלהם, וזה פשוט לא נכון. הם צריכים להיות מסוגלים לנהל דיאלוג רגוע על אותן בעיות נצחיות, ואולי להתפשר קצת בקצוות".

הסכנה בניהול לא נכון של מריבה נצחית היא שהיא תהפוך ל"מריבת מבוי סתום" (gridlock), שמסיבה לשני הצדדים הרבה מאוד עוגמת נפש. במצב כזה, מסביר ג'ון, "בני הזוג מנסים להימנע מהנושא בכלל, וכשהם כן מדברים עליו אין שם הומור או חיבה, זה מאוד קודר והם לא רוצים להמשיך את השיחה".

מה מקורן של המריבות הנצחיות הללו?

"בעיקר הבדלי אישיות בין בני הזוג. כידוע, לעתים קרובות בדיוק אותם דברים שמשכו אותך לבן זוגך מלכתחילה הופכים למה שהכי מעצבן בו. הדוגמה הקלאסית היא כמובן — התאהבת בבן זוגך כי הוא ספונטני, אבל כיום העובדה שהוא לא מסוגל לעשות תוכנית ולדבוק בה משגעת אותך".

אז איך מונעים מבעיה נצחית להפוך למבוי סתום?

"הזוגות שהתמודדו היטב עם הבעיות הנצחיות היו אלה שגילו הומור לגביהן ויכלו לצחוק על עצמם, אלה שבאמת הצליחו להבין זה את זה ואת מקור ההבדלים ביניהם, לשאול שאלות על מה באמת עומד מאחורי חילוקי הדעות השונים ולהתפשר עליהם.

"הגישה שלנו שונה מהגישה הקלאסית בטיפול זוגי, שגורסת כי קונפליקטים מהסוג הזה נובעים מפתולוגיה כלשהי, כמו נרקיסיזם, הפרעת אישיות גבולית או הפרעת אישיות אחרת. אנחנו סבורים שכשאנשים נתקעים בפקק, יש לכך סיבה טובה, והיא שמאחורי העמדה שלהם ישנה אג'נדה נסתרת או חלומות נסתרים".

כך למשל, מסבירים הגוטמנים בספרם, ריב על חזרה של בת הזוג מחופשת לידה למשרה בשכר לא גבוה עשוי להיות בעצם ריב על חשיבות המימוש העצמי שלה בעיני בן הזוג. ריבים נצחיים אחרים יכולים להיות ביטוי לצורך בחופש, אמונה דתית, כבוד, צלקות מהעבר ועוד. "לכן הפשרה עליהם נדמית לבני הזוג כאילו הם מוכרים את עצמם ומוותרים על משהו יקר", אומר ג'ון.

והעבר המשותף לרוב משחק תפקיד בריבים. "לעתים קרובות הסיבה למריבה נצחית היא פציעת היקשרות (Attachment Injury) שהותירה אצל אחד מבני הזוג את התחושה שהוא לא יכול לסמוך על הפרטנר שלו ברגע האמת, כי הוא לא היה שם עבורו בעבר כשזה היה חשוב", מסביר ג'ון. "למשל, הגיע אליי זוג שכשהאשה עשתה ביופסיה לגילוי סרטן שד, הגבר שיחק גולף עם לקוח שלו. הוא שאל אותה לפני כן: 'את רוצה שאבוא איתך לביופסיה?', והיא ענתה, 'לא, זה לא ביג דיל'. אז הוא אמר: 'אוקיי, כי יש לי לקוח חשוב, ואני רוצה לשחק איתו גולף', והיא אמרה לו: 'קדימה'. אבל כשהיא עשתה את הביופסיה והוא לא היה שם, היא חשה נבגדת, אף שלכאורה נתנה לו את ברכתה. הם מעולם לא דיברו על זה, אבל היא הרגישה שאם תחלה, הוא לא יהיה שם עבורה, ושהיא לא יכולה לסמוך עליו. לעיתים קרובות, תקריות מצערות כאלה לא זוכות לעיבוד".

ומריבות זוגיות, כך מתברר, לא רק מנבאות את עתיד הקשר, אלא גם את תוחלת החיים של בני הזוג. וליתר דיוק — של בן הזוג. "לריב נכון משמעו לריב לא כדי לנצח או להפסיד, כי במצב הזה כולם מפסידים", אומרת ג'ולי על מה שהיא וג'ון מכנים "קונפליקט משחק סכום אפס". ב"לריב נכון" הם גם מסבירים למה: "כשרצינו לדעת מה קורה עם הזוגות שהתאפיינו בקונפליקט משחק סכום אפס במשך השנים, נתקלנו בבעיה — כשהזמנו אותם למעקב במעבדה, רבים מהם פשוט לא הגיעו. חשבנו שאולי החוויה היתה מלחיצה ולא נעימה עבורם, ולכן הם החליטו לצאת מהמחקר. אבל כשפנינו אליהם כדי לברר, גילינו שהם לא נשרו. הם פשוט מתו. 50% מהגברים בזוגות משחק סכום אפס שלנו מתו במהלך 20 שנות המחקר, לעומת 20% בלבד מהגברים בזוגות השיתופיים".

האם זוגות להט"בים רבים אחרת?

"לגמרי", אומר ג'ון. "קודם כל, ראינו שיש להם הרבה יותר כאב ראשוני, משום שהם חוו דחייה טראומטית מהמשפחה או מהחברה. אבל יש להם גם הרבה יותר יכולת קשב והומור עצמי בהשוואה לזוגות סטרייטים, והם פחות מתגוננים, ביקורתיים ותוקפים. במובנים רבים, הם פשוט טובים יותר בהתמודדות עם קונפליקט. אנחנו חושבים שלפחות חלק מהעניין נובע מכך שכשהם כבר מוצאים מישהו לאהוב, זה מהיצע קטן בהרבה של אנשים, אז החיבור הזה יקר להם יותר והם נכונים יותר להיאחז בו. גם ההבדלים ביניהם מהווים פחות עניין. למשל, אם אחד מהם מאוד משכיל ומרוויח יותר מהשני, זה פחות דרמטי מאשר אצל זוגות סטרייטים. והם גם הרבה יותר ישירים לגבי סקס".

נשים נמנעות, גברים נאטמים

ג'ון וג'ולי נישאו ב־1987. עבורה אלה היו נישואים ראשונים, ועבורו — השלישיים. "ג'ון ואני מגיעים ממקומות שונים מאוד", סיפרה ג'ולי ל"ניו יורק טיימס" ב־2019. "הוא חוקר ואני פסיכולוגית קלינית. הוא היה במעבדות, ואני בחזית. הוא אהב לשבת לקרוא, אני אהבתי לטפס על הרים. הוריו היו ניצולי שואה. הוא גדל בברוקלין וישן במסדרון של דירת שני חדרים. אני גדלתי באורגון למשפחה ממעמד הביניים־גבוה. הוא חונך כדתי אורתודוקסי מודרני, ואני כרפורמית. מערכת היחסים שלנו התבססה על גישות ורקעים שונים. רבנו כמו חתול ועכבר, אבל גם פתרנו לא מעט דברים".

על הדרך הם גם הופתעו לא פעם מהממצאים שהזוגות שחקרו זימנו להם. למשל, שזוגות מסוגלים להיראות רגועים בזמן שהם למעשה מוצפים רגשית. "במחקר שלנו מדדנו את הדופק של בני זוג בזמן השיחה על הקונפליקט", מסבירה ג'ולי. "ראינו הרבה מקרים שבהם אחד מבני הזוג היה יושב ומאזין ברוגע למראית עין, אבל הדופק שלו עמד על יותר מ־100 פעימות לדקה והוא לא הצליח לחשוב צלול. כל מה שהוא שמע היה התקפה, כאילו הוא עמד מול אריה במדבר, לכן נכנס למצב 'הילחם או ברח', ובעצם נאטם. מצאנו ש־85% מהנאטמים היו גברים".

אז לנשים קשה להעלות בעיות, ואילו לגברים קשה להכיל אותן.

"זה מה שקורה להם במצב של 'הילחם או ברח'. הם מרגישים נורא, ממש חוסר נוחות פיזית, ולכן הם 'מכבים' את עצמם כדי להתכנס ולווסת את עצמם. זה מאוד הפתיע אותנו, כי מעל לפני השטח הם נראו רגועים וממש בסדר, אבל בפנים הם היו בבלגן שלם". המסקנה של הגוטמנים היא, כמובן, לא לריב כשאתם מוצפים רגשית, ולקחת 20 דקות הפסקה לפחות, כדי לווסת את מערכות הגוף ולהמשיך במריבה כשאתם נינוחים.

מה עוד ראיתם בקרב הזוגות שלבסוף התגרשו?

"ד"ר לוונסון ואני גילינו שתי נקודות זמן שבהן עולה הסיכוי לגירושים", אומר ג'ון. "הראשונה היא כשש שנים לאחר החתונה, אז נוכחותם של פרשי האפוקליפסה היתה גבוהה, והשנייה היא כ־16 שנה אחרי החתונה — תקופה שבה יותר זוגות הראו חוסר עניין זה בזה. כשהם דיברו על איך היה היום שלהם — שזו אחת המטלות שנתנו להם — אחד מבני הזוג הפגין שעמום ניכר מהשיחה. לא היה חיבור רגשי, לא היו הרבה חיבה, הומור משותף או חדווה כשהם שוחחו. זה מדגיש את הצורך לא רק להתמודד עם קונפליקטים, אלא גם לשמר אינטימיות, חברות וחיבור, שמייצרים מטרה ומשמעות".

"אל תריבו כדי לנצח, כי אז כולם מפסידים. כשעקבנו במשך 20 שנה אחרי בני זוג שרבו כך, הופתענו לגלות ש־50% מהגברים בזוגות הללו מתו, לעומת 20% בלבד בזוגות שרבו באופן נכון"

את, אני והמלחמה הבאה

הזהות היהודית והזיקה לישראל מאוד חשובות לגוטמנים. "אבי היה רב בווינה, אוסטריה, והוא פגש את אמי בארגון ציוני לפני ליל הבדולח", אומר ג'ון. "גם אני וגם ג'ולי ציוניים ועומדים לצד ישראל במלחמה ב־100%. אפילו הלכתי וקניתי סווטשירטים עם הכיתובים '7.10 לעולם לא עוד' ו'עם ישראל חי'".

רבים מזוגות ההורים בארץ מתמודדים כיום עם אבל או חרדה בגלל המלחמה. מה זה עושה לזוגיות?

"זה תלוי", אומרת ג'ולי. "אם לבני הזוג היתה מערכת יחסים טובה לפני 7 באוקטובר, הם ייטו להתקרב עוד יותר, כי הם חולקים יותר זה עם זה, גם את הסטרס והכאב. אם הם לא היו קרובים לפני כן, ולא מסוגלים לחלוק רגשות כאלו זה עם זה, אז הם יתרחקו עוד יותר ויחפשו תמיכה רגשית במקומות אחרים. ראינו את זה במגפת הקורונה — אף שהלחצים היו הרבה פחות גרועים ממה שאתם מתמודדים איתו מדי יום.

"אני מייעצת לאגודה הישראלית לטיפול זוגי ומשפחתי בתחומי טראומה ואבל, והמטפלים מתארים הרבה מצבים, שבהם אחד מבני הזוג אומר לשני: 'תניח לזה, זה יסתדר, יהיה בסדר', בזמן שהשני מתפרק, מדוכא, מתאבל, מפוחד ומחפש תמיכה. מה שהוא שומע מבן הזוג שלו זה בעצם: 'כבר היינו במצבים דומים, גם אם לא כאלה בדיוק, אז תתגבר. אני לא אעניק לך תמיכה'. זה לא עוזר. אתם צריכים להבין שלכל אחד יש דרך ייחודית להתמודד עם הסטרס שלו, ולהיות מסוגלים להקשיב לפרטנר שלכם ולתמוך בו — לא לנסות לגרום לו להיות יותר כמוכם, כי זה מועד לכישלון".

ומה לגביכם? מתי רבתם בפעם האחרונה?

"אנחנו לא ממש רבים יותר", עונה ג'ולי, מופתעת, לאחר מחשבה רבה. "אנחנו כבר זקנים, את יודעת".

"אנחנו מתווכחים על הסדרות שאנחנו צופים בהן בארוחת הערב", ג'ון מתקן אותה בעדינות. "אני אוהב סדרות עם אלימות ומדע בדיוני, והיא לא כל כך. יש לנו הרבה עניינים כאלה. ג'ולי, למשל, גם מעדיפה את הבית שלנו באי אורקס על זה שבפורטלנד. אבל אם בתנו מוריה תתמחה ברפואה בפורטלנד, הגיוני שנמכור את הבית ההוא. גם את זה נצטרך לפתור".

"אתה יודע", עונה לו ג'ולי בחיוך, "יש לי מחשבות בנושא".