ב

יוני 1978 בית המשפט העליון בארצות הברית פסק שפשטידה יכולה לגרום לאובדן צלם אנוש. קבוצת אסירים בארקנסו טענו שהם נענשים באמצעות עינויים, שמנוגדים לחוקה האמריקאית האוסרת "ענישה אכזרית ולא שגרתית". ושאחד מאמצעי העינוי הוא טעם.

למנה הלא חוקתית קראו Grue, או "גְעיל" בתרגום חופשי. היא ניתנה לאסירים בבידוד, והיתה מין פנקייק מבלילה שנטחנה משיירי ארוחות יום האתמול בכלא. הפסולת שבצלחות ובכוסות המיץ. לפי פסק הדין "פיני נגד הוטו (1978)", תזונת הגְעיל גרמה לאסירים לאבד בתוך שבועיים עשירית ממשקלם ולחלות. תשעת השופטים קבעו שהגשת געיל בארוחות עוקבות נוגדת את התיקון השמיני לחוקה, והורו למדינת ארקנסו לשנות את נוהלי הבידוד ולהכחיד את המנה.

הסוף מובן מאליו: מאז המנה שגשגה ונפוצה בבתי הכלא באמריקה עם שם חדש, מתכונים מזינים יותר, ותקנות כסת"ח שהפכו אותה למה שאסירים מתארים בראיונות ככלי האילוף האכזרי ביותר. כעת היא ניתנת מטעמי בטיחות: היא נאכלת בידיים, ולכן מוגשת לאסירים ש"להערכת הסגל" עלולים לתקוף עמיתים באמצעות הסכו"ם שלהם. היא ניתנת עד ש"הסגל" מעריך שהסכנה חלפה. וכמו השיירים מהגְעיל, היא מספקת ארוחה מלאה בכיכר אחת. היא מוגשת לאסירים ביותר מ־1,500 בתי כלא באמריקה. יש לה שמות שונים, כגון Disciplinary Loaf ("כיכר חינוכית") או Special Meal ("ארוחה מיוחדת"), אבל כולם מכירים אותה בשם אחד: נוּטְראלוֹף — Nutraloaf, הביס הנורא בעולם.

נוטראלוף הוא תערובת אפויה של מזון מבושל וחומרי גלם מהמזווה. בספר מתכוני השב”ס של אילינוי הוא מכיל כמויות דומות של פרוסות לחם חתוכות לקוביות, רסק עגבניות, שימורי תרד, שימורי שעועית, אבקת פירה נמס בכוס, רסק תפוחים וקצת אבקת חלב. לשים בידיים או טוחנים בבלנדר למרקם גושי, ממלאים תבניות אינגליש קייק ואופים למצב סוליה. במדינות שונות יש גם תערובות עם בשר טחון, יש שמכילות מנת פסטה ברוטב וסלט חי, יש עם גבינה טבעונית, יש עם עוגיית שוקולד צ'יפס מפוררת, יש עם צימוקים. האסיר מקבל פרוסות של המאפה, שמרקמן נע בין לחם לקציצה לחטיף בריאות. זה מספק לו אלף קלוריות בכל ארוחה, ועושה ממנו שבר כלי.

וזאת חידה. זה נשמע רע, אבל טראומטי? עינויים? הנוטראלוף אינו מעורר רפלקס יריקה. הוא לא חמוץ או מלוח מדי, ולא מריח מקולקל. שופטים טעמו ממתכונים רשמיים ודחו עתירות. בלוגרים שהכינו אותו בבית הופתעו לטובה. הם לא הגיעו לביס השלישי ולא הכינו אותו שוב, אבל לא הבינו איך טעמים שמתוארים כמו "פלאפל שהשתבש" (גרסת אילינוי), או "משהו שמזכיר צ'ילי קון קארנה צמחוני תפל" (גרסת קליפורניה, שנחשבת אחת הטובות במערכת הכליאה האמריקאית) — מכבים את האור בנשמה.

ובאמת איך? פאשלות כולנו אכלנו. כמה מאיתנו גדלו עליהן. מתרגלים, ומפתחים חיבה לטעם. האדם מחווט לזה. בראש השנה אכלתי גפילטע פיש.

וכן, הנוטראלוף הוא יותר מפאשלה. הכל בו גרוע: היובש, המרקם הלא אחיד, המראה שמשפיע על התחושה בלשון, בעיקר כשהוא מייצג נאמנה את תכונות הטעם. גם החזרה על אותו הדבר, ביס אחרי ביס וארוחה אחרי ארוחה, גורמת לזה להיות מגעיל. זה נכון גם לציזיקי ולשניצל ממולא בפטריות, קל וחומר למזון אסירים. ובכל זאת, לא ידוע על עוד מנה כמו הנוטראלוף. מדובר בהישג קולינרי מיוחד.

ויש בו גם שיעור: התבלינים. במתכוני נוטראלוף אין אפילו מלח. רק באחד יש תבלין — כף אבקת שום, וזה הכל. האדם מתבל לפחות מאז תקופת האבן. בזכות תבלינים — והקולינריה בכלל — אנחנו נהנים מאוכל. והם עוזרים לנו ליהנות מדברים שאחרת לא היינו אוכלים. כמו מה? לדוגמה, כמו האוכל שלנו כיום. בנכוי חומרי הטעם ומשפרי המרקם והצורה, מוצרים מהסופר דומים הרבה יותר לנוטראלוף מאשר למה שאנחנו מזהים כאוכל.

זאת בעיקר האיכות המחפירה של חומרי הגלם. עלות ההזנה של אסיר אמריקאי היא 1.5 דולר לארוחה. זה יותר ממחירה של "מנה חמה" של אסם בטעם ספגטי בולונז ברמי לוי, מחיר שמשקלל את שווי המותג, המרווח למשווק והיוקר בארץ. אני לא יודע אם אסם ויצרנים ישראליים אחרים משתמשים בסחל’ה שמבושל בבתי כלא. אבל גם הם לא יודעים. הרבה יצרני מזון גדולים לא יודעים איפה ואיך גודלו הפירות והירקות הזולים להפחיד שהם קונים בשוק העולמי. הם מעקרים, משמרים, ומשפרים בלהטוטי חושים. נוטראלוף הוא משל: האוכל המוכר שלנו בגרסת הקהל השבוי.

אבל הוא מייצג גם תקווה. גם אם עצוב לגלות שהגוף שלנו נופל בפיתויי העטיפה החושנית, האוזניים כבר מפנימות שיש אוכל רע ואוכל טוב. גם האוזניים, בלי ציניות, של הרבה יצרני מזון. יש המון לשפר בתוצרת העולמית ובתעשיית המזון. אבל כל הצלחה תשפר את חיינו. ואם נדאג לעצמנו טוב מספיק, אולי גם נתחיל לדאוג יותר לאנשים השקופים שבשוליים.

אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"